בעיה נפוצה אחרת עם שיפוט מוסרי היא שאנשים לעיתים קרובות לא תופסים את מלוא ההשלכות של מעשיהם. מספר מפתיע של אנשים לא מבין שחזרה על מידע ללא בדיקה משמעותה, למעשה, שהם מאמצים – או לפחות מגלים סובלנות כלפי – העמדה האתית של מי שיצר את המידע הזה. בהקשר של חדשות הקשורות לישראל, שבהן חלק כה גדול מהסיקור הוא למעשה הדהוד של תעמולה אנטישמית, אנשים הופכים למגננתיים כשמצביעים על כך שהם מהדהדים נרטיבים רעילים. הם מניחים שמדובר ב"דיווח ניטרלי" ומעדיפים שלא לדעת על ההשלכות האמיתיות.
הם חושבים שתיוג ישראל כ"מדינת טרור" מצדיק טיהור אתני של 8 מיליון יהודים והרג מאות אלפים בתהליך, כדי שהם יוכלו להרגיש צדקנים. טיהור אתני הוא פסול, לא משנה מה התווית. באופן אירוני, אותם אנשים קוראים לישראל מרושעת על כך שהיא כביכול מנסה לעשות בדיוק את זה. זהו סיפור עצוב על אנשים שבאמת מאמינים שהם עושים טוב, אך בפועל הם מחזקים את חמאס. הרעיון שהמעשים שלהם תומכים בארגון טרור הוא בלתי נפס עבורם. הם משוכנעים שהם יודעים טוב יותר מהמקומיים, כך שמה שישראלים ופלסטינים חושבים על ה"עזרה" שלהם לא משנה להם בכלל.
בסופו של יום, המונח "ניצול האנטישמיות כנשק" משמש כתירוץ נוח להשתיק דאגות יהודיות, תוך מסגור היהודים כנבלים האמיתיים על כך שהם מדברים. אם זה נשמע לכם כמו תקופות חשוכות בהיסטוריה שבהן אנטישמיות הייתה כלי פוליטי וגזענות הוצדקה כ"טובת הכלל", אתם צודקים. כוונות טובות הן נקודת התחלה, אבל הן ממש לא מספיקות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה