האמת? אני פשוט מותש מאנשים שמצהירים על אמונה בשוויון, ואז מסבירים באריכות למה ליהודים, לפלסטינים, או לשניהם מגיע יחס יוצא דופן. וכשמישהו מצביע על המשמעות הגזענית או האנטישמית של הדברים, הם בכלל מופתעים.
לא מעניין אותי עד כמה הסיסמאות שלהם נשמעות מתקדמות; מה שחשוב זה מה שהם מציעים בפועל – ולעיתים קרובות אלה פשוט אפליה או אמות מידה כפולות שמתחזות למוסר. עשיית שימוש בשפה של שוויון כדי להצדיק אי שוויון זה לא יותר מהספין עכשווי ל"נפרד אבל שווה" המפורסם.
המדהים באמת הוא לא רק הצביעות האישית, אלא שצורת החשיבה הזאת הפכה לברירת המחדל של הקהילה הבינלאומית – כביכול בשם "קידום השלום". לדחוף לבצע את ההפך מהמטרה המוצהרת שלך זה כנראה המתכון הכי גרוע להגשמה שלה.
--
יש שטוענים שמדינות המערב מתייחסות לממשלת ישראל כבעיה המרכזית וממקדות את מאמציהן שם. אבל אם זו באמת הייתה הגישה שלהן, היינו רואים מעשים אחרים לגמרי. הדרך היעילה ביותר להפיל ממשלה בישראל היא דווקא להפעיל לחץ ממשי על הפלסטינים; שינוי בשטח היה משפיע על דעת הקהל בישראל ואולי מוביל לשינוי פוליטי.
ובכל זאת, בשלושים השנים האחרונות, המערב בוחר להימנע מכך ומעדיף להציג את הפלסטינים כילדים חסרי אונים ולא כמבוגרים אחראים. הדו-פרצופיות הזאת היא גזענות בינלאומית: במקום מדיניות עניינית, המערב רק מאשים את ישראל ובקושי מטיל אחריות אמיתית על הפלסטינים – לכל היותר נוזף בהם כמו בילדים קטנים, בלי ביקורת או סנקציות אמיתיות.
גם אחרי עשרות שנים של כישלון מדיניות זו, המערב ממשיך לדבוק בה. מלבד קומץ בימין הקיצוני (שבאופן אירוני מתייחס לפלסטינים יותר ברצינות מהממסד) והשמאל הקיצוני (שלא פעם חובר למטרות הפלסטיניות להעלים את ישראל), אין כמעט ניסיון להתאים את המדיניות למציאות.
