אני הפכתי הרבה פחות אופטימי בתשע השנים האחרונות, מתוך שלושת הסיכונים שציינתי אז, השלישי התממש במידה רבה וגם הראשון התקדם בצורה לא זניחה כלל.
יש קיצוניים בהרבה יותר משני צדדים. אני מודע לכך שרוב האנשים לא שמים לב לכך, במיוחד כאשר מדובר בצד שלהם. אני נתקלתי במספר מדאיג של שמאלנים שבאמת ובתמים חושבים שצריך לירות בנתניהו ויצא לי להכיר מישהו שבאופן עקבי הלך מכות עם השוטרים. אני מודע לכך שרוב האנשים צפו בגרסה המקוצרת של דברי יאיר גולן שאכן הוצאה מהקשרה, אבל למרבה הצער, ההוצאה מההקשר דווקא שיפרה את דבריו של גולן שאפשר להגדירם כתוכנית סדורה למדי להקמת דיקטטורה.
גם המאמץ של הבירוקרטיה לשמור על שליטה מלאה ולדחוק את הציבור לעמדת נשלט, מאמץ שלאחרונה התפוצץ בפרשת שדה תימן, מהווה איום על הדמוקרטיה. זה לא משעשע בכלל, במיוחד שאפילו הניסיונות להסתיר זאת הסתיימו.
עם זאת, למרות ריבוי האיומים, אני מוטרד דווקא מהימין. אין הבדל גדול בין השאיפה לדיקטטורה של יאיר גולן לבין זו של משה פייגלין. ההבדל הוא שגולן הוא ללא גייסות והשאיפה שלו להקים דיקטטורה (למען הצלת הדמוקרטיה כמובן) היא יותר פתטית מאשר מסוכנת. גם אם פייגלין לא יצליח להקים דיקטטורה כמו שהוא שואף (ואני די משוכנע בכך), עדיין סיכוייו להרע את מצב הדמוקרטיה גבוהים הרבה יותר. בעיה חמורה אפילו יותר היא שהימין הוא בשלטון ועושה מעט מאוד בשביל למנוע את ההתדרדרות הזאת, דבר שבהחלט תורם לחשש שאני שותף לו מהשאיפות הסמויות של הפוליטיקאים באזור החיוג הזה, במיוחד שאני לא סומך על המשטרה כבר ממזמן.
