האם יש באמת קיצונים משני הצדדים בפוליטיקה הישראלית?

אני הפכתי הרבה פחות אופטימי בתשע השנים האחרונות, מתוך שלושת הסיכונים שציינתי אז, השלישי התממש במידה רבה וגם הראשון התקדם בצורה לא זניחה כלל.

יש קיצוניים בהרבה יותר משני צדדים. אני מודע לכך שרוב האנשים לא שמים לב לכך, במיוחד כאשר מדובר בצד שלהם. אני נתקלתי במספר מדאיג של שמאלנים שבאמת ובתמים חושבים שצריך לירות בנתניהו ויצא לי להכיר מישהו שבאופן עקבי הלך מכות עם השוטרים. אני מודע לכך שרוב האנשים צפו בגרסה המקוצרת של דברי יאיר גולן שאכן הוצאה מהקשרה, אבל למרבה הצער, ההוצאה מההקשר דווקא שיפרה את דבריו של גולן שאפשר להגדירם כתוכנית סדורה למדי להקמת דיקטטורה.

גם המאמץ של הבירוקרטיה לשמור על שליטה מלאה ולדחוק את הציבור לעמדת נשלט, מאמץ שלאחרונה התפוצץ בפרשת שדה תימן, מהווה איום על הדמוקרטיה. זה לא משעשע בכלל, במיוחד שאפילו הניסיונות להסתיר זאת הסתיימו. 

עם זאת, למרות ריבוי האיומים, אני מוטרד דווקא מהימין. אין הבדל גדול בין השאיפה לדיקטטורה של יאיר גולן לבין זו של משה פייגלין. ההבדל הוא שגולן הוא ללא גייסות והשאיפה שלו להקים דיקטטורה (למען הצלת הדמוקרטיה כמובן) היא יותר פתטית מאשר מסוכנת. גם אם פייגלין לא יצליח להקים דיקטטורה כמו שהוא שואף (ואני די משוכנע בכך), עדיין סיכוייו להרע את מצב הדמוקרטיה גבוהים הרבה יותר. בעיה חמורה אפילו יותר היא שהימין הוא בשלטון ועושה מעט מאוד בשביל למנוע את ההתדרדרות הזאת, דבר שבהחלט תורם לחשש שאני שותף לו מהשאיפות הסמויות של הפוליטיקאים באזור החיוג הזה, במיוחד שאני לא סומך על המשטרה כבר ממזמן.

לצבוט את המלכה

התנהגותה של הפרקליטות מזכירה את הסיפור הידוע על הליצן שצובט את המלך, המלך טוען שזה הדבר הגרוע ביותר שיכול היה לבצע ואילו הליצן טוען שהוא צריך להודות לו שלא צבט את המלכה.

בעוד פתיחת החקירה עצמה הייתה סבירה, לא ברור כלל למה היה צורך במעצר פומבי. במקום להודות בטעות הזאת, חוסר המוכנות הביא להדלפת סרטון מזויף ולהסתבכות בשקרים על מנת לטייח זאת. בינתיים מתברר שאף אחד לא לקח ברצינות את החקירה, המחבל הנפגע שוחרר לעזה. לא ברור איך מישהו יכול להגן על עמדה כזאת שמזיקה למאמצים שלכאורה הוא תומך בהם.

המצב בו היועהמ"שית מנסה בכוח להישאר אחראית על החקירה שלפי כל הסימנים כשלה בה וזוכה לתמיכה של האנשים שצועקים שצריך להדיח את נתניהו כי כשל ב-7 באוקטובר מוכיחה כמה מעט העמדה שלהם באמת מסתמכת על לקיחת אחריות.

ניסתה להבטיח ניקיון של ההליך המשפטי - מה?

אני מודה שלרוב אני לא ממש מתרשם מהטמטום הכללי של עיתונאי השמאל הקיצוני במדינה. מאז תחילת המלחמה אני משתדל לזכור שהטמבלים הללו הם לא ממש הדוגמה המייצגת של הציבור שאליו הם מטיפים ושלעתים קרובות הם חכמים יותר ממה שהם כותבים פומבית.

עם זאת אכן מודה שטענות ההגנה על הפצ"רית המתפטרת הצליחו להדהים אותי. מי שמוטרד מהאפשרות שחיילי צה"ל לא ייענשו על פשעי מלחמה היה צריך להתייצב ראשון בתור מי שמזועזע מהשקרים של הפצ"רית. הרמייה שהודתה בה פירושה שכל חקירה כזאת זוהמה ושהחיילים ישוחררו. במקום זאת מי שחוגג הוא מי שסבור שלא היו מקרים כאלו (טעות, הסיפור הזה יגדיל את הלחץ על ישראל) ואילו הבוכים הם אלו שסבורים שהבעיה היא בכך שלא שיקרה מספיק (קרי ייתכן עוד שיועמדו חיילים לדין).

אני לא נמנה על מי שסבור שמטרה צודקת פירושה שכל החיילים צודקים. ברור לי שאילו היו מקרים משמעותיים של פשעי מלחמה מצד צה"ל, ארגוני זכויות האדם לא היו צריכים להשתמש באופן בלעדי בשקרים, אבל עדיין זה לא שולל את האפשרות שיש כאלו. בעיני העובדה שהממונה על אכיפת החוק בנושא התגלתה כרמאית גדולה היא יותר ממטרידה.

הפלסטינים לא מעניינים את מדינות העולם

אני יודע שזה קצת מוזר לכתוב דבר כזה בשבוע בו העולם מתרכז בפלסטינים עם הכרה של כ-10 מדינות מערביות בפלסטין כמדינה. אבל זה מה המצב. הבעיה שישראל נתקלת בה היא שהעולם בכלל לא מתעניין בפלסטינים הממשיים, שהם אנשים בשר ודם שלמרבה הצער תומכים ברובם באידיאולוגיה רצחנית אלא באיזשהו נאחז באיזשהו אידיאל של הפלסטינים כפרא האציל שהשדים היהודים מתעללים בו. יש הבדל משמעותי בין הבנה שאנחנו מטילים על האחר על השאיפות שלנו לבין ציפייה במצב בו חלק ניכר מהעולם תומך למעשה ברצח עם מסיבות הומינטריות. אדם לא מצפה לצפות במנהיגי מדינות מתנהגים בדומה לילדים בני שלוש הבטוחים שאם הם יכריזו מספיק פעמים שמשהו הוא אמיתי הוא יהפוך לאמת ואם ימציאו תגובה של מישהו אחר היא באמת תהיה התגובה שלו. היה אפשר לצפות שבעידן הנוכחי יטרחו לעדכן את הציבור בשאלה איך הפלסטינים מגיבים, אבל כאמור הם בכלל לא העניין ולכן אף אחד בעולם לא טורח כמעט לתהות כיצד מאמץ שנועד להחליש את חמאס גורם אפילו לרשות הפלסטינית להכריז על ההצלחה הגדולה של ה-7 באוקטובר ועל כך שתמשיך בדרך הזאת. התעניינות בפלסטינים פירושה התעניינות במעשיהם, לא העמדת פנים שעוזרים להם וזאת למרבה הצער, תופעה נדירה ביותר.

אחד ביום עוסק בהחלשת המדינה בשביל לדפוק את הממשלה

כרגיל הבעיה שלי עם הפרק קולות הורי החיילים איננה עם ההורים, לא רק שזכותם להחזיק בדעתם, אלא שאני מסכים עם חלק מהדברים שלהם. אלא שההורים נבחרו באופן מכוון בשביל להציג את מדינת ישראל כנלחמת מלחמה חסרת טעם וגרוע מכך ככפופה לממשלה פסיכית. האם לא ניתן היה למצוא הורים המתנגדים למלחמה מסיבות אחרות? או תומכים בה? בוודאי שאפשר, אני שמעתי הורים כאלו בפודקסטים אחרים. אחד ביום, כחלק מערוץ 12 בוחר במודע בעמדה פוליטית מובהקת בעודו מתיימר להציג עמדה חברתית גורפת וזאת מסיבות של שנאה טהורה.

לא למותר לציין שפרקים כאלו מאריכים את המלחמה, פרק כזה בפודקסט המואזן ביותר בישראל מעודד את חמאס להגדיל את הדרישות שלו. ההורים כנראה לא חשבו על כך ובוודאי לא יסכימו אבל היה אפשר לצפות לשאלה כזאת, אולם כמובן זאת לא הופיעה, זה היה מפריע לנרטיב.

כינוס פתרון שתי המדינות בניו יורק מתוכנן בזמנים פוגעניים

התוכנית לקיום ועידת פתרון שתי המדינות בניו יורק ב-22 בספטמבר, שעות לפני ראש השנה היהודי, אומרת הכל על המטרה האמיתית שלה. תיזמון האירוע בזמן שרבים מהיהודים הדתיים אינם מסוגלים להשתתף, וישראל מודרת ממנו, אינו מקרי; זו מהלך מכוון של מארגנים כמו צרפת וסעודיה. זה לא עניין של שלום אמיתי; זו שימוש ציני בטקטיקה עתיקת יומין של ניצול הזהות היהודית למטרות פוליטיות.

הוועידה למעשה מעניקה פרס לחמאס על ידי התעלמות מהכחשת הלגיטימיות של היהדות, הבטחת תרומה לרשות הפלסטינית להמשך מימון מדיניות "תשלום על רצח", ודחיפה להכרה במדינה פלסטינית כתגמול על ניסיון הג'נוסייד של חמאס. היא טוענת להביא תקווה לפלסטינים, אבל בפועל התקווה היא להשמדת ישראל ולרצח עם של יהודים, אמת ברורה שרוב האנשים בוחרים להתעלם ממנה.

בינתיים, מדינות רבות במערב נתפסו לפנטזיה, הן מאמינות כי הקריאה לאנטי-קיצוניות או התקווה שרשות הפלסטינית מתונה תפתור את הסכסוך בן העשורים. זה פחות עניין של שלום ויותר הצגה פוליטית, על חשבון הטרגדיה של ישראלים ופלסטינים כאחד.

אני מודע לכך שהוועידה הייתה אמורה להיערך בתחילה בתקופת האבל לפני תשעה באב,ואז נדחתה לימים שלפני ראש השנה, שני מועדים שמפגינים חוסר כבוד בוטה ללוח השנה היהודי ומרמזים לניצול ציני של רגישויות יהודיות. הם יכלו לקיים את הוועידה לאחר החגים, במיוחד כשהראש ממשלה הישראלי יהיה בניו יורק, אך התזמון שנבחר נראה מכוון להדיר את ישראל ולהשמש לאג'נדות פוליטיות תחת מעטה שיחות שלום. צרפת נמנעה לקיים את הוועידה בערב יום כיפור, בשל מעמדו המיוחד באו"ם שמגן על שמירת החגים היהודיים, ובמקום זאת בחרה בערב ראש השנה, זמן פחות פוגעני אך עדיין בעייתי, מה שמראה ניסיון למזער קונפליקט גלוי, אך עם זאת התזמון נשאר לא מכבד בעליל.

הסיוע האחרון של ספרד בגובה 150 מיליון דולר לעזה, שמוצג כתמיכה הומניטרית, למעשה מסייע לכסות עלויות הקשורות למתקפות חמאס ב-7 באוקטובר. קשה להאמין שהמשך תמיכה בצד אחד, תוך ידיעה שזה מבעיר את האלימות, הוא באמת הדרך לשלום; זה לא בהכרח דבר רע במכוון אלא בורות עקשנית שמאמינה שהכוונות הטובות יסדרו הכל.

למרות ההנחות המקובלות, גם הפלסטינים וגם הישראלים אינם טיפשים להאמין לתירוצים המגוחכים שספרד, צרפת ואחרות נותנים להחלטותיהם. לכן הם רואים מדינות אלו כתומכות חמאס; ואם זו לא הייתה הכוונה, הגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים ולהתמודד עם המציאות.

אם מדינות אלו באמת רוצות להראות לפחות התנגדות לחמאס ולא ניסיון לחזקו, הן היו מפגינות זאת בברכה על תקיפת ישראל את הנהגת חמאס בדוחה. בפועל, השאלה היחידה היא אם יסלחו לישראל בגלוי או יתעלמו מהתקיפה. בעוד שהן טוענות להתנגדות לחמאס, בפועל הן עושות כל שביכולתן לתמוך בו; השאלה היחידה שנותרה היא האם הן עושות זאת בכוונה או שלא.

האירופאים החליטו להיתקע בגיל 3?

אין שום הגיון בפעילות הספרדית ובדומות לה מהצד של זכויות האדם. הפעולות הללו למעשה אומרות לחמאס שככל שיבצע יותר פשעי מלחמה (יגייס יותר ילדים, ישתמש יותר במגנים אנושיים, יפר יותר את הניטרליות של בתי חולים וכו׳) הוא יקבל ממנה יותר תמיכה. רואים את זה לא רק בתאוריה אלא גם בתגובות של חמאס בפועל (כשספרד הכירה במדינה פלסטינית - חמאס פרש מהשיחות על הפסקת אש לדוגמה). אני מודע לכך שמדובר בקשר נסיבתי, אבל אחרי הפעם החמישית בה מדינה כלשהי מכירה במדינה פלסטינית וחמאס פורש, אני חושב שאפשר לקבוע שיש קשר די ברור. זאת כמובן לא הסיבה היחידה, אבל מי שרוצה להוכיח הפוך - מוזמן להסביר את התזמון המשונה הזה.

עכשיו, אפשר כמובן להעמיד פנים כמו שהממשלה הספרדית עושה, שהתגובה של הפלסטינים כלל לא התרחשה ואז מגיעים לתשובות שאפשר לקבל באינטרנט. אבל זאת לא פעולה רציונלית, לפי תורת המשחקים התוצאה היא חשובה, במקרה הזה ממשלת ספרד מעמידה פנים שהיא שונה לחלוטין מזו שקורית בפועל.

לי נראה שצרפת, ספרד ומדינות דומות תקועות בסוג של הכחשה לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הן השקיעו זמן רב בפתרון שתי המדינות מאז אוסלו, תוך אמונה שזה הפתרון הברור, אך כל הראיות מראות שהגישה הזו נכשלה שוב ושוב, המשא ומתן קרס, האלימות עלתה, והמציאות בשטח הפכה את הרעיון לבלתי ישים בפועל. במקום לקבל זאת, ממשלות אלו ממשיכות להיאחז בנוסחה שנכשלה, מסרבות להכיר בכך שההשקעה הארוכה שלהן לא הביאה שלום אלא תרמה לפירוק וסבל מתמשכים. זה כמובן מנגנון הגנה פסיכולוגי, להיאחז בנרטיב מנחם במקום להתמודד עם אמת לא נוחה.

האמונה העקשנית שלהן כי דחיפה קטנה תביא בסופו של דבר למימוש פתרון שתי המדינות בחודשים הקרובים נתפסת כפנטזיה טהורה על ידי ישראלים ופלסטינים, שני הצדדים רואים בציפייה זו ניתוק מהמציאות. הבעיה המרכזית אינה באופן שבו האיחוד האירופי עצמו מנסח את המיקוד שלו במה שהוא רואה כהפרות הישראליות, אלא באופן שבו גם הישראלים וגם הפלסטינים תופסים את המיקוד הזה. בעיניהם, הדגש של האיחוד האירופי נראה כתמיכה חד-צדדית בהפרות הפלסטיניות, מה שהופך את פעולות האיחוד האירופי לבלתי יעילות ביחס למטרותיו המוצהרות של שלום ויציבות. למשל האמון החוזר של האיחוד האירופי בהבטחות של הרשות הפלסטינית לסיים את תוכנית "תשלום עבור רצח", מעל 20 התחייבויות עד כה בלי שום שינוי אמיתי, הופך את העניין לבדיחה הן בעיני הישראלים והן בעיני הפלסטינים. בעוד שאבו מאזן חתם בתחילת 2025 על צו לשינוי ולהפסקת תשלומים חלקית, המערכת המרכזית ממשיכה ברובה בצורות חדשות, ורבים מהמשפחות עדיין מקבלות קצבאות. מעגל ההבטחות הריקות הזה פוגע קשות באמינות האיחוד האירופי ובתפקידו כמגשר הוגן בסכסוך.

אף על פי שייתכן שאין כרגע דרך ברורה טובה יותר, הכחשה היא בהחלט דרך מזיקה. הצעד הראשון הקריטי לקראת כל התקדמות אמיתית הוא להכיר במציאות הקשה בשטח, כמה שהאמת הזו לא נוחה. העובדה שרבות מהמדינות האירופיות ממשיכות לסרב להכיר בכך משמעותה שהתרומות שלהן הן, למרבה הצער, שליליות, מאריכות את הסכסוך במקום לסייע בפתרונו. כלומר למרות עשורים של השקעה בפתרון שתי המדינות, המצב רק מחמיר, והשחקנים המרכזיים נמנעים מלהתמודד עם הכישלון באופן ישיר. ללא חשבון נפש, שינוי משמעותי נשאר מחוץ להישג יד.

זאת אגב הבעיה המרכזית שלנו בנושא - אנחנו מתמודדים עם פעולה ברמה של ילד בן 3 שהחליט שהרצפה היא תחנת חלל ולכן היא בעיניו באמת תחנת חלל. בעיני זה די מדהים שמדינות שמתהדרות בפעולה לוגית למטרות הומינטריות התדרדרו חזרה לילדות כי לא מסתדר להן כמו שהן רוצות.