דו-פרצופיות וצביעות במדיניות המערב

האמת? אני פשוט מותש מאנשים שמצהירים על אמונה בשוויון, ואז מסבירים באריכות למה ליהודים, לפלסטינים, או לשניהם מגיע יחס יוצא דופן. וכשמישהו מצביע על המשמעות הגזענית או האנטישמית של הדברים, הם בכלל מופתעים.

לא מעניין אותי עד כמה הסיסמאות שלהם נשמעות מתקדמות; מה שחשוב זה מה שהם מציעים בפועל – ולעיתים קרובות אלה פשוט אפליה או אמות מידה כפולות שמתחזות למוסר. עשיית שימוש בשפה של שוויון כדי להצדיק אי שוויון זה לא יותר מהספין עכשווי ל"נפרד אבל שווה" המפורסם.

המדהים באמת הוא לא רק הצביעות האישית, אלא שצורת החשיבה הזאת הפכה לברירת המחדל של הקהילה הבינלאומית – כביכול בשם "קידום השלום". לדחוף לבצע את ההפך מהמטרה המוצהרת שלך זה כנראה המתכון הכי גרוע להגשמה שלה.

--

יש שטוענים שמדינות המערב מתייחסות לממשלת ישראל כבעיה המרכזית וממקדות את מאמציהן שם. אבל אם זו באמת הייתה הגישה שלהן, היינו רואים מעשים אחרים לגמרי. הדרך היעילה ביותר להפיל ממשלה בישראל היא דווקא להפעיל לחץ ממשי על הפלסטינים; שינוי בשטח היה משפיע על דעת הקהל בישראל ואולי מוביל לשינוי פוליטי.

ובכל זאת, בשלושים השנים האחרונות, המערב בוחר להימנע מכך ומעדיף להציג את הפלסטינים כילדים חסרי אונים ולא כמבוגרים אחראים. הדו-פרצופיות הזאת היא גזענות בינלאומית: במקום מדיניות עניינית, המערב רק מאשים את ישראל ובקושי מטיל אחריות אמיתית על הפלסטינים – לכל היותר נוזף בהם כמו בילדים קטנים, בלי ביקורת או סנקציות אמיתיות. 

גם אחרי עשרות שנים של כישלון מדיניות זו, המערב ממשיך לדבוק בה. מלבד קומץ בימין הקיצוני (שבאופן אירוני מתייחס לפלסטינים יותר ברצינות מהממסד) והשמאל הקיצוני (שלא פעם חובר למטרות הפלסטיניות להעלים את ישראל), אין כמעט ניסיון להתאים את המדיניות למציאות.

דמוקרטיה, דעות שונות, והשמאלנים שלא מפסיקים להתלונן

זה תמיד מצחיק אותי כשאנשים מחו"ל שקונים את התעמולה של חמאס שואלים איך ייתכן שאני חושב שונה מהחברים הישראלים שלהם שמסכימים איתם. דמוקרטיה מאפשרת לכל אחד לחשוב אחרת, גם אם בעיניי הדעות שלהם מגוחכות. והחלק הכי מצחיק? אותם ישראלים מתלוננים שמנסים "להשתיק" אותם, אף על פי שהדעות שלהם מופיעות כל הזמן גם בתקשורת הישראלית וגם הבינלאומית.

העולם חוזר על אותה טעות ומצפה לתוצאה אחרת

״אי שפיות זה לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות״ – אלברט איינשטיין

הקריאה האחרונה של 25 מדינות לישראל בלבד להפסיק את המלחמה בעזה היא לפחות הפעם הרביעית שמשוחררת הצהרה כהזו, תוך התעלמות מוחלטת מאחריות פלסטינית, אף על פי שחמאס הוא שפתח במלחמה. בכל פעם מחדש, הצהרות כאלו רק מחזקות את תעמולת חמאס, מזינות תקוות שווא לניצחון, ומובילות לדיכוי חמור יותר של כל מתנגד - מה שמאריך את המלחמה ומחריף את סבל הפלסטינים.

כישראלי, מה שחשוב לי זו המציאות בשטח - לא לצבור נקודות מוסריות ממרחק בטוח. אלה שדורשים זאת לא ישלמו את המחיר על חיזוק חמאס; לצערי, אנחנו נשלם אותו.

בסרטון אפשר לראות את שיטת חלוקת הסיוע ה”נהדרת” שמדינות אלו כנראה מעדיפות.

נקודות נוספות:

1. זה לא אומר שמצב בעזה אינו חמור - להיפך, המצב קשה מאוד. אבל חזרה על אותן פעולות שבפועל חיזקו את חמאס בעבר לא נראית לי דרך חכמה לפתור את זה. אולם עבור יותר מדי אנשים בעולם, מה שבאמת קורה בשטח כלל לא חשוב.

2. אני באמת לא בטוח מה מניע את ההתנהלות הזו – האם זו סתם יומרנות מוסרית ריקה, אנטישמיות, או גזענות של ציפיות נמוכות מצד אחרים (בעיה מוכרת בהקשר של מדיניות החוץ המערבית). אבל בפועל, זה לא משנה הרבה, כי התוצאה העגומה של הניסיונות החוזרים כבר ברורה.

3. לחץ על ישראל יכול להיות חלק מהפתרון, אבל לנהוג כאילו לפלסטינים אין בכלל אחריות או סוכנות זה פשוט מופרך. להתייחס אליהם כאילו הם נחותים עד כדי כך שלא ראוי בכלל לדרוש מהם אחריות - זה לא רק לא הוגן, זה גם לא מכבד.

4. אז מה יכולה הקהילה הבינלאומית לעשות באמת? קודם כל, להכיר בכך שגם לפלסטינים יש חלק בבעיה וצריך לדרוש מהם אחריות ולא להציע רק הבטחות ריקות או תמיכה בהשמדת ישראל. שנית, להפעיל לחץ אמיתי על ההנהגה הפלסטינית לקחת אחריות ולנקוט צעדים מעשיים לשלום, במקום להתרכז רק בהאשמת ישראל. שלישית, לתמוך בצעדים שיבטיחו שהסיוע מגיע לאזרחים ולא מופנה להמשך הסכסוך - לעזור לאנשים, לא למכונת המלחמה.

5. מיותר לציין שמעל 30 שנה מאז הסכמי אוסלו, השחקנים הבינלאומיים מצהירים על תמיכה בשלום, אבל בפועל מעשיהם עזרו לעודד את המשך העימות, לעיתים קרובות הביאו לכך שהסלמה השתלמה יותר למנהיגות הפלסטינית מאשר צעדים לשלום אמיתי. למרות הרטוריקה השאפתנית, שינוי משמעותי לא התרחש והמדיניות הכושלת חוזרת על עצמה. אני לא מצפה לשינוי – לצערי, ההיסטוריה האחרונה אומרת שנראה עוד מאותו הדבר: המשך עידוד הסכסוך תוך יומרה לקדם שלום.

6. המדינות הללו מתעלמות מהסיבה האמיתית להתנהגות הפלסטינים בסרטון — הפלסטינים יודעים שהסיוע שמגיע מהאו״ם לרוב מגיע לחמאס או נמכר במחירים מופקעים. אבל מכיוון שלמדינות האלו לא נוח להודות שלמעשים של הפלסטינים יש משמעות, הן פשוט מעמידות פנים שהבעיה לא קיימת. האמת היא שהפלסטינים ממש לא תמימים כמו שהקהילה הבינלאומית נוטה לחשוב.

7. הסרטון הזה, שצולם על ידי עיתונאי פלסטיני אמיתי, זמין לכלי התקשורת הבינלאומיים, אבל הם מתעלמים ממנו כי הוא סותר את הנרטיב של חמאס שמעדיפים לקדם. גם כשיש להם גישה למקורות אחרים, הם עדיין מדווחים על אירועים כאלה כ״טבח ישראלי״, למרות שהיה ברור שמדובר בפעולה של חמאס, שבמקביל גם התרברבו בה וגם האשימו את ישראל.

8. וכן, אני יודע שאיינשטיין בעצם אף פעם לא אמר את זה. 😅

רק כשישראל מעורבת - התקשורת מתעוררת

האמירה "אין יהודים = אין חדשות" מעולם לא הייתה ברורה יותר מאשר בימים האחרונים. התקשורת הבינלאומית התעלמה מהתקפות דאעש, בגיבוי המשטר הסורי, על סווידא. טבח של אזרחים דרוזים כנראה פשוט לא נחשב לחדשות, ואם ערבים מנסים לבצע רצח עם - לאף אחד לא אכפת. ארגוני זכויות האדם והתקשורת העולמית שומרים על שתיקה.

מתי הם מתעוררים? רק כאשר אפשר להאשים את ישראל בהתערבות כדי לעצור את הטבח. בעיני האנשים האלו, המחשבה שישראל איננה הנבל הראשי פשוט בלתי נסבלת. להאשים את ישראל בפגיעות בזכויות אדם חשוב להם הרבה יותר מלהפסיק הרג המוני של חפים מפשע.

—

נקודות נוספות:

1. ישראל מגנה על הדרוזים כי הם בני ברית וגם כי קבוצות ג'יהאדיסטיות מאיימות עליה - זה לא רק מאלטרואיזם טהור.

2. זו לא הפעם הראשונה שמתרחש סוג כזה של אלימות בדרום סוריה. כשמחנה אל-ירמוכ הופצץ ואלפי פלסטינים נהרגו על ידי ערבים אחרים, אותם ארגונים שמרו על שתיקה, רק כי אי אפשר היה להאשים את ישראל. אגב, אונר"א עדיין מציגה את הסיוע שלה להסתרת האירוע הזה כהישג הומניטרי אדיר, ואפילו מבקשת תרומות כדי להמשיך ב"עבודתה ההירואית".

3. ביקורת עניינית על ישראל היא תמיד לגיטימית, אבל כרגע, אף אחד אפילו לא טורח להעמיד פנים. הסיפור היחיד שמעניין את התקשורת זו העלילה שבה ישראל תמיד הנבל - לא שום דבר אחר.

הניסוי הגדול של אונר"א: שימור הפלסטינים כתלויים נצחיים

לפי הדיווחים של עצמה, אונר"א, שמזוהה בעקביות בדוחות האו"ם כסוכנות המושחתת ביותר במערכת האומות המאוחדות, מבזבזת לכאורה יותר ממחצית מתקציבה על כלום. במשך 77 השנים האחרונות, אונר"א פעלה באופן פעיל כדי להבטיח שלפלסטינים לא תהיה מדינה. היא עושה זאת באמצעות חינוך ירוד, עידוד לאלימות כמטרה עיקרית, הגנה על כל סוגי השוד, פגיעה ביוזמה הפלסטינית, והפצת המסר שפלסטינים לא צריכים לעבוד. מדינה פלסטינית היא הסיוט של אונר"א – כי היא תהפוך אותה למיותרת. לכן, רוב הכסף שלא נגנב על ידי פקידיה מושקע בפרויקטים שמנציחים את התלות הזו.

אונר"א ותומכיה דוחים את רעיון הישות הפלסטינית העצמאית, ורואים בכל יכולת אמיתית של הפלסטינים לנהל את עצמם כהזיה מוחלטת. הם מניחים שהפלסטינים חייבים להישאר תלויים לנצח בטיפול חיצוני, לא מסוגלים לנהל מרפאות, כשמצב חירום הוא מצבם הטבעי, וכדומה. בפועל, פלסטינים מצליחים לדאוג לעצמם במקומות כמו ישראל וירדן – עובדה שאונר"א ותומכיה מתעלמים ממנה לחלוטין. "הישגה הגדול" של אונר"א הוא השארת הפלסטינים בתנאים מחפירים במשך 77 שנה, ואף לגרום להם להודות על כך. בהתאם לערכיה, אונר"א רואה גם היא את הפלסטינים כ"נחותים", שאינם מסוגלים להתבגר. אונר"א תמיד מאשימה אחרים במאמציה הזדוניים להעמיק את סבל הפלסטינים.

רעיון העצמאות אף פעם לא נשקל – זה קשה מדי עבורם. במקום זאת, אונר"א ותומכיה מעדיפים להמשיך לדבר על הצורך במדינה פלסטינית, תוך כדי שהם תומכים במכשול הגדול ביותר לכך. הם מגבים סוכנות שתחדל מלהתקיים אם מצב הפלסטינים באמת ישתפר, וכל זה תוך העמדת פנים שהם דואגים להם. הגישה הזו מגוחכת ועלובה. אם באמת אכפת להם מהפלסטינים, לתמוך באלה שמרוויחים מהעמקת סבלם זה רחוק מלהיות רעיון טוב.

---

נקודות נוספות:

1. ההנחה הבסיסית של אונר"א קובעת שהפלסטינים אינם מסוגלים להסתדר בעצמם אחרי 77 שנה, ולכן נדרשת סוכנות מיוחדת של האו"ם. טענה זו מתעלמת מאוכלוסיות רבות בעולם (מאפריקה ועד סוריה) שהתמודדו עם תנאים קשים בהרבה – והצליחו להשתקם ללא יצירת תלות נצחית.

2. אונר"א בפועל חוסמת את הזרמת הסיוע. הדבר ניכר בתלונותיה הפומביות על משלוחי סיוע שיועדו לה. זהו מהלך מכוון שנועד להנציח את התלות הפלסטינית – ולמעשה מהווה טיעון נגדה, לא לטובתה.

3. אונר"א מיישמת את האפרטהייד נגד "פלסטינים שחורים" שמכתיב חמאס, ותומכת באפליה נגד פלסטינים במדינות ערב (ובעיקר בלבנון) בכך שהיא עוזרת להנציח את מעמדם המודר. ברור שמעשיה אינם תואמים ערכים של תרבות מתקדמת.

4. אונר"א היא בפירוש "בעד מצור". היא ניסתה שוב ושוב להסתיר מצורים, כמו המצור של משטר אסד על מחנה אל-ירמוכ, אותו ראתה כהזדמנות. זהו קו מדיניות ארוך שנים: ממצרים בעזה בשנות ה-50, דרך ספטמבר השחור בירדן בשנות ה-70, שחקנים שונים בלבנון בשנות ה-80, ועד הרשות הפלסטינית על מחנה ג'נין בשנה שעברה. אונר"א, כך נראה, אוהבת מצורים.

להבהיר, המידע שמוצג בפוסט הזה מבוסס על פרטים שנמצאים באתר של אונר"א. אמנם צריך קצת מאמץ כדי למצוא את הפרטים הספציפיים האלה, אבל הם בהחלט זמינים שם.

---

בחרתי לא לשים קישורים ישירים משתי סיבות עיקריות:

1. לדעתי חשוב שכל אחד יהיה זהיר לפני שהוא לוחץ על קישורים חיצוניים.

2. אני מניח שכל קישור שאספק ייתפס כמשוחד, ואני בעצמי הייתי מתעלם מקישורים כאלה מסיבה זו.

לכן, אני מאוד ממליץ שתעשו מחקר עצמאי ותבדקו בעצמכם את המידע הזה, במקום להסתמך רק על מה שאני אומר.

האלגוריתם הפופולרי להאשמות אנטישמיות נגד ישראל

האלגוריתם הפופולרי ביותר ליצירת האשמות אנטישמיות נגד ישראל פועל כך:

1.  מצא תיאוריה אנטישמית קיימת, רצוי ישנה מספיק כדי לצאת מתחום הגדרת העבודה לאנטישמיות, לדוגמה, הרעיון שהיהודים הם שורש כל המוות בעולם.

2.  התאם תיאוריה זאת קלות כדי להאשים את ישראל. בהמשך לדוגמה הקודמת, זה יהפוך לטענה שישראל אחראית למקרי מוות טבעיים ברצועת עזה.

3.  התלונן בקולניות כאשר ישראלים, בתורם, מאשימים אותך באנטישמיות.

4.  שבח את הצלחתך: גילית כיצד להשתמש באנטישמיות ובמקביל להציג את עצמך כגיבור מוסרי.

5.  חזור על הפעולה.

באופן מדהים, תהליך זה ממש מהווה את הבסיס לאופן שבו רוב האנשים ברחבי העולם תופסים את הסכסוך הנוכחי. רוב האנשים אינם עוקבים במודע אחר צעדים אלה בעצמם, אך חוסר תשומת הלב הביקורתית שלהם מביא אותם להאמין שהאשמות כאלה אינן קשורות כלל לאנטישמיות באמת.

חשוב להכיר בכך שלא כל ההאשמות בנוגע לפעילות ישראל הן אנטישמיות; חלקן עשויות לנבוע מגזענות של ציפיות נמוכות, ומעטות אף מנסות בכנות להיות מציאותיות. עם זאת, סוג ההאשמה המתואר באלגוריתם זה הוא הנפוץ ביותר נגד ישראל, והאנטישמיות נותרת הסיבה העיקרית לקבלתה הנרחבת ברחבי העולם.

---

זו אינה רק נקודה תיאורטית; באופן ספציפי, התפיסה שלפיה לא אירעו התקפי לב קטלניים ברצועת עזה מאז המלחמה הנוכחית שיזם חמאס (טענה שמקורה בחמאס) הפכה לכאורה לידע נפוץ. באופן מדהים, מידע זה, הנשען על טענת חמאס, לא זכה לכאורה לערעור משמעותי מצד הקהילה הבינלאומית הרחבה, כאשר ספקנות הושמעה אך ורק על ידי גורמים פרו-ישראליים.

"אמור לי במה אתה מאשים את היהודים, ואומר לך במה אתה אשם"

"אמור לי במה אתה מאשים את היהודים, ואומר לך במה אתה אשם" - וסילי גרוסמן, חיים וגורל

תגובתה של הקהילה הבינלאומית לפעולותיה של ישראל ממחישה באופן מושלם את ההבחנה המצמררת של גרוסמן. נהיה מקובל באופן מזעזע לדרוש שחמאס יתוגמל על מעשיו, אפילו על השימוש בבתי חולים לצרכי לחימה, מעשה שחמאס עצמו מתגאה בו בגלוי. הרעיון המעוות שלפיו ניתן להשיג שלום באמצעות תגמול על כל פשע מלחמה שחמאס מבצע נגד עמו, מחטיפות ועד הרג מכוון של מבקשי סיוע, הוכרז כעת כ"צד הנכון של ההיסטוריה".

כל זה מתרחש פשוט משום שחמאס מאשים את ישראל בפשעיו, וכך מסיט מעצמו את האשמה. איני מצליח להבין כיצד עידוד מלחמה ממושכת והריעו לפשעי מלחמה נתעבים הפך לצורת ביטוי נפוצה של צדקנות ברחבי המערב.

למה הגישה הזו הפכה לכל כך פופולרית? מדובר בשילוב מכוער של אנטישמיות (שמתמקדת הפעם במדינה היהודית ולא ביהודים כפרטים), גזענות (סירוב לראות בפלסטינים בני אדם שנושאים באחריות למעשיהם), ואיתותי מוסריות (שהיא למעשה צורה קיצונית של אנוכיות), התוצאות במציאות פשוט הפכו לבלתי רלוונטיות.

אבל לתוצאות האמיתיות יש משמעות. הן משמעותיות לפלסטינים (למרות שלמי אכפת?) ולישראלים (שכיף לראות אותם סובלים), ולכן התעלמות מהן היא הרסנית באמת.

--

אני מודע לכך שרוב תושבי המערב אינם מבינים לגמרי את התהליך הזה; הם באמת מאמינים שהם נאבקים למען זכויות אדם, אך לא טורחים לשאול את השאלה הבסיסית: מהי התוצאה בפועל? גם התקשורת הבינלאומית וגם הפוליטיקאים שלהם אינם מספקים להם תשובות, וארגונים בינלאומיים גרועים אף יותר — הם מתייחסים לחמאס כאל מקור מוסמך שאין להטיל בו ספק מאז ההפיכה שביצע ב-2007.