הסנקציות האחרונות שהוטלו על בן-גביר וסמוטריץ' על ידי בריטניה, אוסטרליה, נורווגיה וניו זילנד, לכאורה בשל "הצהרות מפלצתיות" בנוגע לסיוע הומניטרי, נתפסות באופן נרחב כהתגלמות של מוסר כפול וכמעשה של איתותי על מוסריות מזויפת. תפיסה זו נובעת מכך שאותן מדינות אינן נוקטות פעולה דומה נגד קריאות מפורשות לרצח עם של היהודים בישראל מצד איראן והרשות הפלסטינית; במקום זאת, הן מקדמות ומממנות באופן פעיל את הרשות הפלסטינית, ובכך מתגמלות למעשה את הנהגתה על רטוריקה כזו.
אף על פי שאני אישית לא מסכים עם הצהרותיהם של בן-גביר וסמוטריץ', אני טוען שכאשר מדינות זרות מציגות באופן בולט מצג שווא של הסיבות האמיתיות שלהן להטלת סנקציות, הדבר מעלה בטעות את הפופולריות של האישים הרלוונטיים בישראל – תופעה הנצפית בהקשרים דומים בעולם. לחץ חיצוני בלתי מוצדק, במיוחד כאשר הנימוקים הרשמיים שלו נראים מסולפים, נוטה להביא לתוצאה הפוכה בכך שהוא הופך דמויות ממוקדות לפופולריות יותר, וזה בדיוק מה שאירע כאן.
ההשפעה של פעולות אלו ברורה הן לישראלים והן לפלסטינים, אם כי הפרשנויות שלהם שונות באופן משמעותי – פלסטינים רואים בכך במידה רבה פעילות חסרת משמעות, בעוד שישראלים רבים תופסים זאת כמעשה אנטישמי. הדבר מעלה שאלה חשובה: מה באמת מניע מדינות אלו? האם זו תוצאה מכוונת הנובעת מגורמים כמו אנטישמיות, גזענות או אינטרסים כלכליים? או שמא זו תוצאה של אי-הבנה מהותית, אולי בשל נרטיבים סלקטיביים או מתן עדיפות לאיתותי מוסריות על פני המציאות? למרות אי-הסכמתי עם הפרספקטיבה הפלסטינית, אני מוצא את עקביותה עם תוצאות בלתי ניתנות להכחשה הגיונית יותר מאשר הנימוקים הרשמיים האבסורדיים המוצעים על ידי מדינות אלו.
בסופו של דבר, ללא קשר לסיבות או לכוונות, התוצאה ברורה ועקבית – פעולות אלו מעודדות סכסוך ובמקביל מעמידות פנים שהן מדכאות אותו.
---
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה