תרומת הליכוד להתדרדרות השמאל להתנגדות לדמוקרטיה

קצת רקע

לפני שאני מתחיל לתאר את תרומתו של הליכוד להגעתנו למצב הנוכחי, צריך להבין את נקודת ההתחלה. מדינת ישראל היא אוליגרכיה כושלת, כלומר הדמוקרטיה מתקיימת מכיוון שיש מספר גדול של קבוצות המעוניינות להקים אוליגרכיה משלהן, ולכן אין הסכמה על מה יחליף את הדמוקרטיה. הלכה למעשה, אין כמעט תומכים בדמוקרטיה בציבוריות הישראלית ובעניין זה לא היה, עד לשנים האחרונות, הבדל בעל משמעות בין ימין משמאל. עם זאת יש לציין כי מדובר בגישה בלתי דמוקרטית ברוב המוחלט (למעט בשוליים, מימין ומשמאל) ואילו השינוי בכך שהגישה בשמאל השתנתה לאנטי דמוקרטית, בראש ובראשונה מתוך הנחה שגויה שהדבר יבטיח את השלטון.

לצרכי הרשומה הנוכחית, רק אחד מהחריגים לכלל הנ"ל רלוונטי, בנימין נתניהו הוא הפוליטיקאי הבכיר ביותר בעשורים האחרונים שהוא אכן בעל אמונה דמוקרטית משמעותית. אין כמעט ספק שעובדה זו תרמה משמעותית לכך ששונאיו המתרבים משמאל (ובמידה פחותה מימין) אימצו יותר ויותר עמדה אנטי דמוקרטית.

את ההתדרדרות למצב בו השמאל הוא נושא הדגל האנטי דמוקרטי אפשר לחלק לשלושה שלבים ובהתאם לכך גם את תרומת הליכוד.

בין צוק איתן לבין הקמת חוסן לישראל

צוק איתן הביא להתגברות הגישה האנטי דמוקרטית הן בקצה השמאלי של המפה (מר"צ תמכה בכפייה חיצונית) והן בקריאות חוזרות ונשנות לסתימת פיות מצד הבירוקרטיה (למשל יאיר גולן).

בעוד לגבי הקבוצה הראשונה אינני רואה הרבה מה שהליכוד יכול היה לעשות, אין ספק שאי התגובה המשמעותית שלו לגבי הבירוקרטיה החמירה משמעותית את המצב. ההשלמה עם מצב בו בכירים מאוד בסקטור הציבורי (סגן הרמטכ"ל, סגנית היועץ המשפטי לממשלה ורבים אחרים) בוחרים צד פוליטי באופן פומבי, תוקפים את הממשלה הנבחרת רק מכיוון שאיננה תואמת את עמדתם ונענשים באופן קלוש למדי, איננה מתקבלת על הדעת. התוצאה הייתה צפויה - הממשלה הנבחרת הפכה יותר ויותר משותקת בעוד השליטה המעשית נשמטת מידה, דבר שהביא להיזון חוזר חיובי, בו השמאל נדחף יותר ויותר לעמדה הסבורה כי ניתן לשלוט במדינה ללא צורך בממשלה נבחרת.

בין הקמת חוסן לישראל לבין הקמת ממשלת נתניהו-גנץ

מאז ימי לוי אשכול בראשות הממשלה, לא הייתה מפלגה שהיא אנטי דמוקרטית באופן מובהק ושאיננה מהקצה הפוליטי, גנץ שינה זאת.

קשה להאמין, אבל עובדה פשוטה זו לא הוצפה על ידי הליכוד, גם לאחר שהיה ברור לחלוטין שגישת גנץ מתפשטת במהירות רבה. הליכוד התמקד בכך שגנץ כמעט לא דיבר, במקום במעט הדברים המדאיגים מאוד שהוא כן אמר. מכל בחינה מעשית, הליכוד נרמל את הניסיון לחסל את הדמוקרטיה עוד לפני הקמת כחול לבן, שפירושה היה אימוץ הגישה האנטי דמוקרטית על ידי יש עתיד (בניגוד קוטבי לגישה המקורית של לפיד).

ממשלת נתניהו-גנץ

המנגנון של ממשלת החילופין נועד למטרה ברורה (בדיעבד) ופשוטה מאוד - להפוך את היועץ המשפטי לממשלה לשליט על יחיד. בעוד שאני תמכתי בהקמת הממשלה האמורה מתוך הנחה שאי אפשר לקיים בחירות במהלך מגיפה, לא היה צריך להיות גאון גדול במיוחד להבין, כבר ביוני 2020, כי כחול לבן לא נסוגה מהשאיפה לחסל את הדמוקרטיה, גם במחיר פגיעה אנושה בטיפול במגיפה.

הליכוד סירב להתעקש על שינוי תקנון הממשלה ועל הקמת ועדת הבכירים, ובפועל אפשר לכחול לבן להשיג את מטרת ממשלת החילופין - הפיכת הבירוקרטיה לשליטה תוך דחיפת הממשלה הנבחרת למעמד מייעץ לכל היותר. דוגמה ומופת לעניין היה אי העברת תקציב המדינה, אי העברה שמטרתה המרכזית בעיני ניסנקורן (שהוא ולא נתניהו, הגורם לפירוק הממשלה) הייתה חיזוק הפקידים במשרד האוצר מול הממשלה תוך החלשתם מול ההסתדרות. בעוד שאפשר להבין את ניסנקורן ואפילו את גנץ, קשה עד בלתי אפשרי להבין את הליכוד שבמקרה הטוב לא עשה דבר ובמקרים מסוימים, כמו בעניין התקציב, התנדב לסייע למטרה הזאת.

חוסר הבנה (לא) מצחיק

אני קורא לא מעט עיתונאים הנדהמים מהתנהגות הממשלה החדשה, הדבר אולי הגיוני כאשר מדובר בתומכי ימינה, ובמידה פחותה גם תקווה חדשה או ישראל ביתנו (בתומכי רע"מ כנ"ל לא נתקלתי בינתיים). אולם הרוב המוחלט שלהם הם תומכי גוש השמאל - יש עתיד, כחול לבן, העבודה ומר"צ, המתלוננים על כך שהממשלה מתנהגת בדיוק לפי הבטחות הבחירות של המפלגות בהן תמכו.

הבטחת הבחירות המרכזית של מפלגות השמאל הייתה פשוטה, הגם שהוגדרה בצורה חיובית יותר - חיסול הדמוקרטיה. המפלגות הללו, שמעט למדי מחבר את האידיאולוגיות שלהן, הבטיחו להפוך את מדינת ישראל לאוליגרכיה נוסח איראן שבה אין לבחירות שום משמעות מעשית. הן הבטיחו למנוע מהממשלה הנבחרת להתערב במדיניות הננקטת על ידי הפקידים, להגן על בית המשפט גם כשהוא חורג משמעותית מסמכותיו, לתמוך במשטרה כנגד כל מתקפה (נכונה או לא) של פוליטיקאים ולתת לה יד חופשית לחלוטין להפוך פעילות פוליטית למעשה פלילי.

המפלגות אכן מתקדמות בכיוון הזה - החל בהקמת ממשלת חילופין המאפשרת ליועץ המשפטי לממשלה לנהל אותה באופן יומיומי, עבור בדחיית תקציב המדינה כך שאגף התקציבים ינהל את סדר העדיפויות הממשלתי וכלה במינוי מטרידן מיני לפרקליט המדינה רק מכיוון שהפרקליטות חפצה ביקרו. החשיבות העליונה לנושא הזה התבטאה גם בפרשת חוק האזרחות, כשהמפלגות הללו תמכו בכל דבר המפקיע את הסמכות מידי שר הפנים, ולכן לא ניסו כלל לנהל משא ומתן עם האופוזיציה.

לא למותר לציין שמדובר בהמשך תהליך עגום שהחל כבר לאחר צוק איתן, הואץ משמעותית לאחר הקמת חוסן לישראל, התבטא בבוז הלא מוסתר לכנסת רק מכיוון שהיא גוף ייצוגי ובניסיון עקבי להקטין את סמכויות הגופים הנבחרים. זאת גם המדיניות בה נקטה כחול לבן (ובמידה פחותה העבודה) בממשלה הקודמת ושגרמה לרוב הקשיים שניכרו בה.

לפיכך כל מי שמופתע מהתנהגות הממשלה ותמך בגוש השמאל, יכול להאשים רק את עצמו, הוא מקבל בדיוק את מה שלא רק הובטח אלא גם יושם במגבלות האפשריות עוד לפני הבחירות האחרונות.

---

בעקבות התגובות:

• המינוי לפרקליט המדינה נתקע בשל התעקשות מכוונת של היועץ המשפטי לממשלה למנות את איש שלומו, הכרזה (בלתי חוקית אגב) למניעה משפטית וכיוצא באלו. המפלגות המתנגדות לכאורה למינויו של פרקליט המדינה, יכלו להציע מישהו אחר בשנה האחרונה, הטענה שלהן כאילו הן באמת מתנגדות, ועכשיו הן נאלצות לתמוך בשל האילוצים היא לכן נלעגת משהו. למעשה אילו היו באמת מוטרדות יש להן אפשרות לתיקון התקלה - התנגדות לשביתת הפרקליטים שנועדה בגלוי להבטיח את המשך המצב הזה - אני לא ממתין בנשימה עצורה להתנגדותן.
• ההחלשה של שר הפנים נובעת מהפסיקות של בג"צ שקבע שאסור לו לשקול את השיקולים הביטחוניים והדמוגרפיים אלא אם כן יש חוק מפורש בנושא. ברור לי שזאת לא התוצאה האינטואיטיבית, של אי הארכת חוק המקטין לכאורה את סמכות שר הפנים, אבל לאחר קריאה לא מעטה על הפסיקות של בג"צ בנושא הוראת השעה, די ברור שזה המצב. שווה לציין שבנושא הזה (ולא מדובר במקרה היחיד) בג"צ אכן צודק בטענה הזאת. משא ומתן עם האופוזיציה היה עלול להסתיים בפשרה ובהעברת החוק ברוב משמעותי ובכך להקטין את היכולת של בג"צ להתערב בו.