קצת רקע
לפני שאני מתחיל לתאר את תרומתו של הליכוד להגעתנו למצב הנוכחי, צריך להבין את נקודת ההתחלה. מדינת ישראל היא אוליגרכיה כושלת, כלומר הדמוקרטיה מתקיימת מכיוון שיש מספר גדול של קבוצות המעוניינות להקים אוליגרכיה משלהן, ולכן אין הסכמה על מה יחליף את הדמוקרטיה. הלכה למעשה, אין כמעט תומכים בדמוקרטיה בציבוריות הישראלית ובעניין זה לא היה, עד לשנים האחרונות, הבדל בעל משמעות בין ימין משמאל. עם זאת יש לציין כי מדובר בגישה בלתי דמוקרטית ברוב המוחלט (למעט בשוליים, מימין ומשמאל) ואילו השינוי בכך שהגישה בשמאל השתנתה לאנטי דמוקרטית, בראש ובראשונה מתוך הנחה שגויה שהדבר יבטיח את השלטון.
לצרכי הרשומה הנוכחית, רק אחד מהחריגים לכלל הנ"ל רלוונטי, בנימין נתניהו הוא הפוליטיקאי הבכיר ביותר בעשורים האחרונים שהוא אכן בעל אמונה דמוקרטית משמעותית. אין כמעט ספק שעובדה זו תרמה משמעותית לכך ששונאיו המתרבים משמאל (ובמידה פחותה מימין) אימצו יותר ויותר עמדה אנטי דמוקרטית.
את ההתדרדרות למצב בו השמאל הוא נושא הדגל האנטי דמוקרטי אפשר לחלק לשלושה שלבים ובהתאם לכך גם את תרומת הליכוד.
בין צוק איתן לבין הקמת חוסן לישראל
צוק איתן הביא להתגברות הגישה האנטי דמוקרטית הן בקצה השמאלי של המפה (מר"צ תמכה בכפייה חיצונית) והן בקריאות חוזרות ונשנות לסתימת פיות מצד הבירוקרטיה (למשל יאיר גולן).
בעוד לגבי הקבוצה הראשונה אינני רואה הרבה מה שהליכוד יכול היה לעשות, אין ספק שאי התגובה המשמעותית שלו לגבי הבירוקרטיה החמירה משמעותית את המצב. ההשלמה עם מצב בו בכירים מאוד בסקטור הציבורי (סגן הרמטכ"ל, סגנית היועץ המשפטי לממשלה ורבים אחרים) בוחרים צד פוליטי באופן פומבי, תוקפים את הממשלה הנבחרת רק מכיוון שאיננה תואמת את עמדתם ונענשים באופן קלוש למדי, איננה מתקבלת על הדעת. התוצאה הייתה צפויה - הממשלה הנבחרת הפכה יותר ויותר משותקת בעוד השליטה המעשית נשמטת מידה, דבר שהביא להיזון חוזר חיובי, בו השמאל נדחף יותר ויותר לעמדה הסבורה כי ניתן לשלוט במדינה ללא צורך בממשלה נבחרת.