תגובת האיחוד האירופי למלחמה האחרונה עם איראן חשפה עד כמה הוא מיישם באופן סלקטיבי את הסטנדרטים שלו כלפי ישראל. בעוד מנהיגים אירופיים דיברו בדחיפות על הסלמה אזורית ויציבות, הם הפגינו דאגה רבה יותר לשימור משטרים סמכותניים שהרגו עשרות אלפים מאזרחיהם מאשר להגנה על ישראל המתמודדת עם התקפות ישירות ושל שלוחות. ניגודיות חריפה זו מקשה להאמין שהטענות לגבי התנהלות ישראל הן המקור האמיתי לעוינות של אירופה.
אי אפשר להתעלם מהמוסר הסלקטיבי של האיחוד האירופי. פקידים אירופיים התעטפו בשפת זכויות האדם בזמן שהגיבו באגרסיביות רבה יותר לפעולות ישראליות מאשר למשטרים המענים מתנגדים, מדכאים חופש ומתאכזרים לאוכלוסיות שלהם.
במקביל, אירופה אותתה על סולידריות עם מדינות המפרץ תחת מתקפה איראנית, אך תעדפה הפחתת אלימות ודיפלומטיה עם טהרן. האיחוד מקיים מסגרת מבוססת של סחר ושיתוף פעולה עם איראן, מה שמחזק את הרושם שאירופה מתאימה את עצמה שוב ושוב לאיראן על פני שותפותיה, ואפילו על פני הכלכלה שלה, התלויה במצרי הורמוז שיישארו פתוחים.
התקפות חיזבאללה על ישראל, ההתבצרות שלו בתוך לבנון והשימוש שלו בשטח לבנוני כבסיס קדמי איראני, טופלו לעיתים קרובות מדי כהסלמה מעורפלת של "שני הצדדים" במקרה הטוב, ובאופן נפוץ יותר כתוקפנות ישראלית שצצה מתוך ריק. ההתקפות הבלתי פוסקות של חיזבאללה על אזרחים ישראלים והצטברות עשרות אלפי רקטות היו צריכות להוביל לתגובה אירופית רצינית בהרבה. במקום זאת, האיחוד האירופי התנדנד בין שפת ריסון גנרית לגינוי מוגבל, ולעיתים קרובות הצמיד ביקורת על חיזבאללה לקריאות לישראל לעצור את פעולותיה.
דפוס זה אינו מרמז על הגנה עקרונית על הסדר הבינלאומי. הוא מרמז על רפלקס פוליטי שמתייחס להגנה עצמית ישראלית כאל הבעיה המרכזית, תוך ניהול, ריכוך או תירוץ של כל מה שמסביב; חיזבאללה, איראן ומשטרים סמכותניים אחרים כאחד.
