אני קורא לא מעט עיתונאים הנדהמים מהתנהגות הממשלה החדשה, הדבר אולי הגיוני כאשר מדובר בתומכי ימינה, ובמידה פחותה גם תקווה חדשה או ישראל ביתנו (בתומכי רע"מ כנ"ל לא נתקלתי בינתיים). אולם הרוב המוחלט שלהם הם תומכי גוש השמאל - יש עתיד, כחול לבן, העבודה ומר"צ, המתלוננים על כך שהממשלה מתנהגת בדיוק לפי הבטחות הבחירות של המפלגות בהן תמכו.
הבטחת הבחירות המרכזית של מפלגות השמאל הייתה פשוטה, הגם שהוגדרה בצורה חיובית יותר - חיסול הדמוקרטיה. המפלגות הללו, שמעט למדי מחבר את האידיאולוגיות שלהן, הבטיחו להפוך את מדינת ישראל לאוליגרכיה נוסח איראן שבה אין לבחירות שום משמעות מעשית. הן הבטיחו למנוע מהממשלה הנבחרת להתערב במדיניות הננקטת על ידי הפקידים, להגן על בית המשפט גם כשהוא חורג משמעותית מסמכותיו, לתמוך במשטרה כנגד כל מתקפה (נכונה או לא) של פוליטיקאים ולתת לה יד חופשית לחלוטין להפוך פעילות פוליטית למעשה פלילי.
המפלגות אכן מתקדמות בכיוון הזה - החל בהקמת ממשלת חילופין המאפשרת ליועץ המשפטי לממשלה לנהל אותה באופן יומיומי, עבור בדחיית תקציב המדינה כך שאגף התקציבים ינהל את סדר העדיפויות הממשלתי וכלה במינוי מטרידן מיני לפרקליט המדינה רק מכיוון שהפרקליטות חפצה ביקרו. החשיבות העליונה לנושא הזה התבטאה גם בפרשת חוק האזרחות, כשהמפלגות הללו תמכו בכל דבר המפקיע את הסמכות מידי שר הפנים, ולכן לא ניסו כלל לנהל משא ומתן עם האופוזיציה.
לא למותר לציין שמדובר בהמשך תהליך עגום שהחל כבר לאחר צוק איתן, הואץ משמעותית לאחר הקמת חוסן לישראל, התבטא בבוז הלא מוסתר לכנסת רק מכיוון שהיא גוף ייצוגי ובניסיון עקבי להקטין את סמכויות הגופים הנבחרים. זאת גם המדיניות בה נקטה כחול לבן (ובמידה פחותה העבודה) בממשלה הקודמת ושגרמה לרוב הקשיים שניכרו בה.
- המינוי לפרקליט המדינה נתקע בשל התעקשות מכוונת של היועץ המשפטי לממשלה למנות את איש שלומו, הכרזה (בלתי חוקית אגב) למניעה משפטית וכיוצא באלו. המפלגות המתנגדות לכאורה למינויו של פרקליט המדינה, יכלו להציע מישהו אחר בשנה האחרונה, הטענה שלהן כאילו הן באמת מתנגדות, ועכשיו הן נאלצות לתמוך בשל האילוצים היא לכן נלעגת משהו. למעשה אילו היו באמת מוטרדות יש להן אפשרות לתיקון התקלה - התנגדות לשביתת הפרקליטים שנועדה בגלוי להבטיח את המשך המצב הזה - אני לא ממתין בנשימה עצורה להתנגדותן.
- ההחלשה של שר הפנים נובעת מהפסיקות של בג"צ שקבע שאסור לו לשקול את השיקולים הביטחוניים והדמוגרפיים אלא אם כן יש חוק מפורש בנושא. ברור לי שזאת לא התוצאה האינטואיטיבית, של אי הארכת חוק המקטין לכאורה את סמכות שר הפנים, אבל לאחר קריאה לא מעטה על הפסיקות של בג"צ בנושא הוראת השעה, די ברור שזה המצב. שווה לציין שבנושא הזה (ולא מדובר במקרה היחיד) בג"צ אכן צודק בטענה הזאת. משא ומתן עם האופוזיציה היה עלול להסתיים בפשרה ובהעברת החוק ברוב משמעותי ובכך להקטין את היכולת של בג"צ להתערב בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה