הניתוח להלן הוא הסיכום שלי על ההסכם בהסתמך הן על Ynet והן על התיאור של
אבישי בן ששון-גורדיס . הנקודה החלשה בשניהם היא העמדת ישראל במרכז והתייחסות זניחה למטרה העיקרית של החותמות (פרט אולי לצרפת וגרמניה) - הסתלקות גמורה ומוחלטת של ארה"ב מהמזרח התיכון תוך כפיית המשך מדיניות אובמה בנושא לתוך העשור וחצי הקרובים. מן הראוי לציין שבנוסף על החסרונות המובנים בניתוח כזה, אני מניח שיוון לא תקרוס כלכלית טוטאלית או תצא מנאט"ו.
א. מדובר בהסכם אי פיקוח לחמש שנים - השנים ה-10 עד ה-15 שבהן מתחייבת איראן הצהרתית בלי שום תמורה לכאורה בעוד מדינות המערב מחויבות לאי פיקוח.
ב. איראן תוכל לפתח טילים בליסטיים החל מהשנה ה-8 כך שהטילים יהיו מוכנים בדיוק בזמן לנשיאת ראשי נפץ גרעיניים בשנה ה-10.
ג. סעיפים א+ב מחייבים את סעודיה, מצרים וטורקיה לפתח נשק בליסטי ובסבירות גבוהה להשיג מטריה גרעינית עוד לפני השנים ה-8 וה-10 בהתאמה. מכיוון שמדובר בתאריך מוגדר לא תהא אפשרות לדחות את העניין למועד מאוחר יותר בנימוק שהעניין לא סגור אלא יש תאריך יעד מובהק.
ד. ההתחייבות של מדינות המערב שלא לחרוג מההסכם תחייב אותן לבחור בין התערבות בוטה במדינות המוזכרות בג' שלא תאריך ימים לבין משיכת התמיכה בהן.
ה. מכיוון שהמדינות הנ"ל הן מוסלמיות ושתיים מהן ערביות הן ללא ספק יתקבלו כאיום על ישראל ובסבירות גבוהה אף יציגו את עצמן ככאלו בשביל להצדיק את הפיתוח. על מנת להימנע מהדילמה שמוזכרת בד' יהיה צורך בקירור דרסטי של היחסים עם ישראל עד כדי איום בניתוק מוחלט ואולי אף ביצועו.
ו. התוצאה של הסעיפים הנ"ל היא חיסול של המחויבויות של ארה"ב למדינות האזור ובראשן המחויבות לישראל. כל ניסיון של ישראל להפעיל התחייבות כזאת יתפרש כניסיון גרירת ארה"ב למלחמה לא לה.
ז. לא למותר לציין שאחד מהאפקטים הרצויים כנראה בעיניי ממשל אובמה היא שמצרים (ואולי גם טורקיה) לא תוכל לעמוד במרוץ החימוש ולכן הממשל יתחלף לאסלמיסטי, מה שיאיץ את יישום סעיף ה'.
ח. הפרת ההסכם מצד מדינות המערב, אלא אם כן האיראנים ישתגעו ויחליטו לתקוף בנשק גרעיני תחייב את המערב לבצע הפיכה פנימית באיראן. הפיכה כזאת תסכל את היכולת שלהן לבצע את דרישות הפיקוח ולכן לא תזכה לתמיכה פנימית במדינות אלו. דברים דומים נכונים גם לתרחיש בו מתחוללת מהפכה איראנית בלי קשר חיצוני.
ט. דחיית ביצוע ההסכם נועדה בין השאר לסיכול האפשרות שישראל תתקוף בזמן בטווח הזמן המידי תוך הגדלה משמעותית של האינטרסים הכלכליים כך שהדבר יביא לדרדור משמעותי של הקשרים הדיפלומטיים שלה.
י. למרבה הצער, חיסול (או לפחות דרדור) הקשרים בין ארה"ב לישראל הוא אחת ממטרות ההסכם ולא תוצר לוואי שלהם - נשיא אמריקאי לא יכול להשאיר מחויבות משמעותית באזור שהוא רוצה לסגת ממנו. לכן מכל בחינה מעשית אין חשיבות לקשרים האישיים הקלוקלים בין אובמה לנתניהו, יש יסוד סביר להניח שאפילו זהבה גלאון הייתה מתמנה לראשת ממשלה היינו מגיעים לאותו מצב.
===
בעקבות התגובות:
- אני חושב אחת המטרות של התחמנות האיראנית היא להאשים את ישראל במקרה של תקיפה שהיא מנעה את החתימה.
- אובמה רוצה להקטין
את המעורבות באזור, הוא אומר את זה שוב ושוב וההסכם הוא ניסיון לכפות את
העניין על יורשיו. המוטיבציה שלו ברורה לחלוטין, הקטנת ההשקעה בארצות חוץ
והתמקדות במזרח הרחוק. הוא לחוץ על ההסכם והוא מעוניין לכפות את העמדה
שלו על הנשיא הבא על ידי הפיכת כל התערבות באזור לבלתי ניתנת להצדקה פנימית.
- אובמה רוצה לסגת, האם הוא יכול? זאת שאלה אחרת. עד כה אובמה אכן נכשל בניסיונות העזיבה שלו את המזרח התיכון, זה לא מונע ממנו להמשיך.
- סעודיה ומצרים לא הופכות אוטומטית לאויבות
ישראל, הניתוח עובד היטב (ואולי טוב יותר) גם בהנחה ההפוכה - ארה"ב תשתמש
בזה כתירוץ לבטל את הערבויות לישראל בטענה שאין בהן צורך.
- אין פה הנחות
עתידיות, זאת בדיוק הפואנטה. מצרים וסעודיה (ובמידה פחותה טורקיה) כבר
החלו בצעדים לקראת ההתפתחות שנחזית פה (מצרים עם רוסיה וסעודיה עם פקיסטן).
ארה"ב ואירופה חותרות במודע להצדקת דרדור (עד ניתוק) הקשרים עם ישראל על
ידי הצפת מעשיה הגרועים (הקיימים והלא קיימים). הממשל האמריקאי נמנע
ממעורבות בניסיון המהפכה באיראן ב-2009 מסיבות זהות לכתובות פה. הכל כבר
מתרחש, בקטן אמנם, אבל כבר פה.
- מה היה קורה אם ישראל וסעודיה היו מקבלות אור ירוק לתקיפה באיראן?
מעורבות גדולה יותר של ארה"ב ולו רק מכיוון שהיינו דורשים מהם אספקת נשק.
- אובמה לא מעוניין לתקל את רוסיה, להפך, הוא מאפשר לה לחדור למזרח התיכון בנוחות בתמורה להרגעת המצב בחזיתות אחרות
- אספקת ציוד צבאי
בתמורה לנטישה צבאית אמריקאית - זה הכיוון. אם השתמע שאני חושב שאובמה
מתכוון לסגור את המכירות הצבאיות האמריקאיות, זאת טעות בניסוח.
- אובמה מתכוון להעסיק את החיזבאללה
על ידי דחיפת האיראנים לנהל את האזור באמצעותו, לא בדיוק יתרון אסטרטגי.
את דעא"ש סיני-עזה אני לא רואה פה, כיפת ברזל היא הכנסה גם לארה"ב שמחזיקה
באחוזים מהפרויקט.
אובמה מעמיד את נשיאי ארה"ב הבאים בבחירה בין מעורבות בקנה מידה שלא יהיה אפשר לתחזק מבחינה
פנימית לבין נטישה מוחלטת - הוא מחסל את דרך הביניים. ייתכן שטיפוס כמו
ג'ורג' בוש היה הולך על האפשרות הראשונה אבל קשה לי לדמיין מישהו מהמועמדים
הרפובליקנים עושה מעשה כזה וגם אם כן, זה יהיה מאוחר מדי, התכנון של ההסכם
הוא כזה שהנקודה הקריטית תיפול על המעבר בין הממשלים, עד שהממשל החדש יבין
מימינו ומשמאלו כבר יהיה מאוחר מדי בשביל לבחור באפשרות של מעורבות יתר.