מתברר כי אחד ביום, הפודקסט של ערוץ 12 ממשיך בתעמולת בחירות חסרת מעצורים. כזכור הערוץ ראיין אנשים, אבל רק בשביל להתעלם מהם. זה לא מפתיע בכלל, מכיוון שהיא תואמת את הקו הכללי, נגד הדמוקרטיה ובעד האוליגרכיה, העם יכול לדבר אבל אנחנו מצפצפים עליו.
מערכת המשפט למשל מוצגת כקדושה, מתברר שהעובדה שהשופטים לא הסכימו להתפשר על מועמדים לעליון לא קיימת; הסיפור של מינוי יצחק עמית, תוך דריסה בוטה של החוק מופיע כטענה מופרכת של לוין; היועהמ"שית שפעלה כראש האופיזיציה לא בסדר כי היא לא פיטרה את הממשלה; וכיוצא באלו.
קשה לי שלא לגחך כשאני צופה במומחים האלו, שקופצים לכל אולפן וממלאים את הרשתות בפרשנויות מלומדות, ותוהה איך הם מצליחים לישון בשקט עם הביטחון העצמי הזה. זה באמת מדהים – לראות אותם מדברים בנחרצות תהומית על נושאים שהם פשוט לא יכולים לדעת עליהם דבר.
הרי המציאות שאנחנו רואים בשטח זועקת אחרת: האמריקאים שומרים את הקלפים קרוב לחזה ולא טורחים לחשוף את ההסכמים האמיתיים עם איראן, האיראנים בעצמם הופכים שקרים והטעיות לדרך חיים, וגם הגורמים בפקיסטן הם לא בדיוק מקור שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.
ובכל זאת, הפרשנים האלו תמיד שם, מוכנים להתייצב בפעם המאה ולהסביר לנו את הבלתי ניתן לידיעה. זה קורה למרות שהם כבר הוכיחו – שוב ושוב, במהלך המלחמה ואף הרבה לפניה – כמה הם טועים וכמה התחזיות שלהם לא פוגעות במציאות.
נדמה שבעיניהם, האמת הפכה למכשול מעצבן בדרך לניתוח מוצלח. במקום לעצור, לקחת נשימה ולהודות ביושר בסיסי שפשוט אין להם מושג מה באמת קורה מאחורי הקלעים, הם ממשיכים לייצר מציאות חלופית שנוח לעכל. הם אורזים את הבלגן האזורי המורכב הזה בתוך תבניות פשטניות, הופכים מורכבות למנטרות שחוקות, וממשיכים למכור לנו ביטחון בשעה שאין בו שום אחיזה.
למרבה הצער, לא הופתעתי מהחלטתו של הניו יורק טיימס להתעלם מדיווח על התעללות מינית שביצעו חמאס ואחרים במהלך טבח ה-7 באוקטובר. תחת זאת, העיתון בחר לפרסם מאמר דעה המסתמך על מקורות בעלי קשרים ידועים לחמאס, אשר האשים את ישראל בהתעללות מינית מבלי להציג כל ראיה הניתנת לאימות.
כחודש לאחר הטבח, הניו יורק טיימס עמד בפני בחירה מערכתית ברורה. הוא יכול היה לגשת לנתונים שסיפק חמאס לגבי מניין ההרוגים בעזה בספקנות הראויה, או לקבל אותם כפשוטם למרות בעיות גלויות לעין. אף על פי שהנתונים כוללים רשמית קטגוריות כמו מקרי מוות טבעיים, בפועל הם מייחסים כמעט את כל מקרי המוות לפעולות ישראליות. הם גם משמיטים כל הבחנה בין אזרחים לבין מחבלים, ובכך מחזקים את הנרטיב שישראל מכוונת לפגוע רק בחפים מפשע. בנוסף, הם מתעלמים ממקרים של שיגורי רקטות כושלים או מאלימות פנימית מצד חמאס וארגונים אחרים.
אין מדובר בהשמטות ניטרליות. ייחוס כמעט כל מקרי המוות ליהודים מהדהד מוטיבים אנטישמיים ארוכי שנים של אשמה קולקטיבית וכוונת זדון. באופן דומה, תיאור כל הנפגעים הפלסטינים כאזרחים חפים מפשע מחזק נרטיב ששימש לאורך ההיסטוריה כדי להציג את היהודים כבלתי מוסריים באופן ייחודי. במקביל, הצגת הפלסטינים אך ורק כקורבנות סבילים של פעולות ישראליות, תוך מחיקת תפקידו של חמאס – כולל האלימות שלו כלפי ישראלים ופלסטינים כאחד – שוללת מהפלסטינים את הסוכנות שלהם. הדבר מצמצם אותם לכדי אובייקטים של סבל במקום שחקנים בעלי אחריות פוליטית ומוסרית, וזוהי צורה מתוחכמת יותר, אך עדיין מזיקה, של דעה קדומה.
הבעיה המרכזית בדיווח של הניו יורק טיימס על המלחמה בעזה אינה הספקנות שלו כלפי טענות ישראליות. ספקנות כזו היא צפויה בזמן מלחמה. הבעיה היא היעדר כמעט מוחלט של בחינה ביקורתית דומה כלפי חמאס. חוסר איזון זה בולט במיוחד בהשוואה לסיקור המלחמה באוקראינה. למרות שהניו יורק טיימס תומך באופן נרחב באוקראינה, הוא עדיין מעמיד את הטענות האוקראיניות ליותר סימני שאלה ודורש יותר אימות מכפי שהוא עושה לגבי מידע המגיע מחמאס.
במקרה זה, הניו יורק טיימס ממשיך להסתמך במידה רבה על נתונים הקשורים לחמאס, מציג אותם ללא בדיקה ומצדיק את אמינותם בנימוקים חלשים – כמו הרמיזה שקשר לערוצי האו"ם מבטיח אמינות. העיתון טוען כי הוא פועל בשם דאגה הומניטרית או יושרה עיתונאית, אך הצדקות אלו אינן משכנעות. שעתוק טענות לא מאומתות של ארגון טרור אינו דיווח אחראי. הגברת נרטיבים המושרשים בהטיה אינה מעשה הומניטרי. היחס לחמאס כאל סמכות אמינה מחזק בסופו של דבר את שלטונו, וקשה ליישב זאת עם עמדה שהיא פרו-פלסטינית באמת.
אחד הפערים הגדולים בין מאשימיה של ישראל לבין רוב הישראלים נוגע לסוגיית הכוונות מול התוצאות. ישראלים נוטים לשפוט פוליטיקה וביטחון לפי מה שקורה בפועל בשטח, ולא לפי מה שגורמים חיצוניים אומרים שהם "התכוונו"; וכאשר השניים מתנגשים, הם מניחים שהמעשים הם אלו שחושפים את הכוונות האמיתיות.
גרועה מכך היא התפיסה הפטרנליסטית לפיה הישראלים מחויבים מוסרית לקבל דרישות של אחרים רק משום שדרישות אלו מוצגות ככאלו שנובעות מ"תום לב". ההתייחסות לישראלים כקטינים מוסריים שעל מצפונים מערביים "חכמים" יותר להנחותם, מהדהדת תחושה ישנה של עליונות תרבותית שנראית קרובה באופן מטריד לחשיבה קולוניאלית.
בעייתית באותה מידה היא ההנחה שכאשר פעילים מערביים "תומכים בפלסטינים", הפלסטינים חווים זאת אוטומטית כסולידריות אלטרואיסטית. במציאות, פלסטינים רבים מפרשים לפחות חלק מפעילות זו ככזו המונעת מעוינות כלפי יהודים, ולכן מצפים שחלק מהקולות הללו יריעו כמעט לכל פעולה שתינקט נגד ישראלים. כאשר פלסטינים מפרשים את המניעים בצורה כזו, פרשנים מערביים נוטים בדרך כלל לבטל את נקודת מבטם כאילו אינה חשובה.
הדינמיקה הזו אינה ייחודית לסכסוך הזה; במאבקים רבים ברחבי העולם, "תומכים" מבחוץ משליכים את הסיפורים האישיים שלהם ומניחים שהם יכולים להכתיב את המציאות באמצעות כוח נרטיבי בלבד. אך כאן, יותר מדי אנשים מתנהגים כאילו ישראל-פלסטין היא המקרה היחיד שבו איתותי מוסריות והסיסמאות שלהם אמיתיים יותר ממה שאנשים על השטח חווים בפועל.
ביסודו של דבר, הסכסוך הזה אינו מחזה מוסר שנועד לאפשר לזרים לצבור נקודות ברשתות החברתיות. זוהי מציאות קשה ומורכבת שבה בני אדם אמיתיים חיים ומתים, הרחק מעבר לנרטיבים הנוחים שרבים מעדיפים להשליך עליה.
שאלת הליבה היא פשוטה: מדוע שמישהו ייחס חשיבות רבה יותר למה שאנשים אומרים שהם מתכוונים, מאשר לתוצאות הממשיות שמעשיהם מייצרים בעולם האמיתי? העובדה שכוונות ותוצאות יכולות להיות מנוגדות לחלוטין מאיימת על הדימוי העצמי של אנשים רבים, ולכן הם נמנעים מלהביט בפער הזה ונסוגים לרפלקס: "זה לא יכול להיות נכון, הרי כוונותינו טובות – איך אתם מעזים להטיל ספק במניעים שלנו".
כאשר מציבים את התוצאות במרכז, השיחה בדרך כלל קורסת, כיוון שאין דרך כנה להצדיק התעלמות מנזק ממשי לטובת נרטיבים עצמיים מחמיאים. בנקודה זו, הבחירה היא בין התמודדות עם הנזק שגורמות "הכוונות הטובות" לבין נטישת הדיון. לעיתים קרובות, מה שצף אז הוא בדיוק מה שהוגדר כ"בלתי נתפס": חלק ניכר ממה שמותג כ"ביקורת על ישראל" מתפקד בפועל כמסכה דקה לאנטישמיות או לגזענות, דבר הניכר בסטנדרטים הכפולים המוחלים אך ורק על המדינה היהודית.
הוגן לומר שישראלים ופלסטינים רבים אכן חיים בתוך תיבות תהודה משלהם; ניפוץ הבועות הללו דורש מאמץ אמיתי. הבעיה העמוקה יותר היא העליונות המוסרית המשתמעת מצד גורמים חיצוניים, כאילו המרחק מהסכסוך הופך את המבקרים אוטומטית לחכמים יותר או לפחות מוטים. בסכסוך הזה במיוחד, גורמים חיצוניים אינם חסינים מפני תיבות תהודה ונקודות עיוורות; השילוב של מרחק, אידאולוגיה וזעם סלקטיבי הופך לעיתים קרובות את הבעיה לגרועה יותר, ולא לטובה יותר.
כל מי שרוצה לערער על המסקנה שלי יכול להתחיל במתן תשובה לשאלה אחת: מדוע מספרי ההרוגים המדווחים מאוקראינה, מדינה דמוקרטית עם מערכת דיווח מאורגנת, נתקלים בהרבה יותר ספקנות בקהילה הבינלאומית מאלו המדווחים על ידי חמאס, ארגון טרור עם מערכת דיווח לא אמינה באופן רשמי?
בכנות, מלבד טענות מעורפלות שניתן לסמוך על אונר"א, שפשוט מהדהדת את חמאס, מעולם לא שמעתי תשובה רצינית. הפער הזה בגישה הבינלאומית חושף את העומק של חוסר ההגינות המובנה בדיון על ישראל.
העולם בחר לאמץ נרטיב שבו ישראל תמיד אשמה עד שיוכח אחרת (וגם אז, ההוכחה לרוב נדחית), בעוד שארגון טרור רצחני זוכה לחסינות ביקורתית. הסטנדרט הכפול הזה אינו טעות סטטיסטית, אלא בחירה מכוונת.
כאשר משווים את הטיפול בסכסוכים אחרים לטיפול בסכסוך בעזה, התמונה מתבהרת. הדרישה לראיות, האימותים הצולבים והזהירות המקצועית – כולם נעלמים כשמדובר בנתונים שמספק חמאס נגד מדינת היהודים.
המשמעות היא שהמאבק אינו על מספרים או על עובדות, אלא על עצם הלגיטימציה של ישראל להגן על עצמה ולחשוף שקרים. מי שמקבל את נתוני חמאס ללא עוררין שותף ליצירת מצג שווא שנועד לבודד את ישראל בזירה הבינלאומית.
לסיכום, עד שלא תינתן תשובה הגיונית לשאלת ההשוואה לאוקראינה או לסכסוכים אחרים, המסקנה נותרת בעינה: מדובר במערכת משומנת של הטיות, שבה האמת היא הקורבן הראשון, והאנטישמיות היא המנוע השקט שמאחורי הקלעים.
עקבתי אחר שרשרת הטענה הזו לגבי האימות הישראלי כביכול של נתוני חמאס. מקורה בטוויטר (X) כסאטירה – פוסט שלעג לאופן שבו התקשורת הבינלאומית תעוות את נאומו של הרצי הלוי ב-21 בינואר 2025, במהלך התפטרותו מתפקיד הרמטכ"ל (תפקיד בו החזיק מינואר 2023 עד מרץ 2025). הבדיחה המציאה את "רב סרן שמועתי", קצין משפט בינלאומי בדיוני בצה"ל שקוטע את דברי הלוי כדי לנסחם מחדש בספין אוהד חמאס.
הסאטירה איבדה את ההקשר שלה והופצה כעובדה. שיתופים חוזרים התייחסו לכך כפשוטו, התקשורת הגבירה זאת, ולפתע השם המזויף הפך לקצין בכיר אמיתי ש"אימת" את טענות חמאס על ידי ניקוי ועיבוד הנאום.
זה לא מפתיע שכלי תקשורת שחזרו במשך זמן רב על דברי חמאס כדברי אלוהים חיים קפצו על המציאה. מה שמוזר הוא כמה אנשים בוטחים בהם כעת כמקור מהימן, בטענה לאישור ישראלי מבלי לבדוק אי פעם את המקורות הלא-קיימים.
התופעה הזו מדגימה עד כמה קל להחדיר מידע כוזב למערכת כאשר הוא משרת את הנרטיב הרצוי. גם כאשר המקור הוא בדיחה גלויה, הרצון להוכיח את "אשמת" ישראל חזק יותר מהצורך בבדיקת עובדות בסיסית.
הסיפור של "רב סרן שמועתי" הוא משל למצב המידע בסכסוך הנוכחי. הוא מראה כיצד בדיה הופכת למציאות בתוך תיבת תהודה שבה כל פיסת מידע, מופרכת ככל שתהיה, מתקבלת בברכה אם היא מחלישה את העמדה הישראלית.
בסופו של דבר, כלי תקשורת וארגונים בינלאומיים המסתמכים על "אימותים" כאלו חושפים את ערוותם המקצועית. הם לא מחפשים את האמת, אלא את האישור למה שהם כבר מאמינים בו, גם אם המחיר הוא אימוץ סאטירה כחדשות.
אין באמת דיון אקדמי אמיתי על ישראל כפי שהיא צריכה להתקיים. חלק גדול מהמידע המשמש נגד ישראל מגיע ישירות מאויביה, כמו חמאס, ומסוכנויות או"ם המלבינות או חוזרות על הטענות הללו ללא ביקורת. עם זאת, הם מוצגים לעיתים קרובות כמקורות נייטרליים ומהימנים.
חוסר האימות הזה בולט ביותר באופן שבו האקדמיה מתייחסת למניין ההרוגים ברצועת עזה. ההנחה היא שהמספרים מאומתים פשוט כי הם חוזרים על עצמם לעיתים קרובות ומהדהדים בהצהרות רשמיות, במדיה החברתית ובכותרות החדשות, ללא מאמץ אמיתי להתחקות אחר מקורם או לבחון את המתודולוגיה שמאחוריהם. החזרה הפכה לאימות, וזהו ההפך מהשיטה המדעית.
כאשר האקדמיה כן משקיעה במה שנקרא "מחקר" על ישראל, היא עושה זאת לעיתים קרובות לא כדי להבהיר, אלא כדי לערפל. המטרה אינה לחשוף את המקורות שמאחורי המידע המשמש נגד ישראל, אלא להסתיר אותם מאחורי ז'רגון אקדמי, תרשימים טכניים והפניות מעורפלות שמקשות לראות מאיפה המספרים באמת הגיעו.
קשה לומר כמה האקדמיה משפיעה על הארגונים הלא-ממשלתיים או כמה אלו מעצבים את האקדמיה, אך שיתוף הפעולה ההדוק ביניהם מעמיק את הבעיה. אותו היגיון חל על התקשורת הבינלאומית. המוסדות שאמורים לאמת מידע עבור הציבור בחרו במקום זאת לתפוס צד.
הבחירה הזו נעשית לכאורה בשם אקטיביזם לזכויות אדם, אך בפועל היא נובעת בעיקר מכך שיש יותר אויבים לישראל מאשר ישראלים או בעלי בריתם. זוהי מערכת המזינה את עצמה בנתונים מוטים ללא מנגנוני בקרה.
בסופו של דבר, המערכת הזו יוצרת מציאות שבה עובדות מוקרבות לטובת נרטיב. כאשר מוסדות הידע והדיווח מפסיקים להטיל ספק, הם הופכים לכלי שרת בידי תעמולה של ארגוני טרור, תוך שהם מעניקים לה כסות של מכובדות אינטלקטואלית.
משרד הבריאות בעזה (בשליטת חמאס) לא פרסם מאז אוקטובר 2023 רשימות נפגעים נפרדות עבור מקרי מוות טבעיים (כ-6,500 בשנה), הוצאות להורג של חמאס, מחבלי ה-7 באוקטובר שנהרגו בישראל, רקטות כושלות (10-15%), פיצוצי משנה או אוספי מודיעין. הכל מתמזג לתוך סך כולל אחד של "תוקפנות ישראלית".
ארגונים לא-ממשלתיים (NGOs) משתמשים בנתוני משרד הבריאות כבסיס, בטענה להתאמה מוקדמת של 75% מנתוני בתי החולים. הם מודים בפגמים (מחיקת 3,000 שמות, מעל 11,000 רשומות חסרות, מעבר ל"דיווחים בתקשורת") וטוענים שאונר"א מחזקת את המהימנות, אך נמנעים מחקירת הקטגוריות הללו, דרישת שקיפות מחמאס, או התרעה מצד בית הדין הפלילי הבינלאומי והתקשורת המרכזית. התקשורת הבינלאומית מהדהדת את נתוני חמאס ללא ביקורת ומסתירה את הפגמים מהקוראים.
אמון עיוור זה מעניק לגיטימציה לחמאס. הארגונים הלא-ממשלתיים נאחזים בפרגמטיזם תחת כאוס וקריסת בתי חולים (כאשר ב-2026 אישר ארגון "רופאים ללא גבולות" פעילות צבאית של חמאס בבית החולים נאצר). המונופול של עזה המקושר לטרור הוא ייחודי בהשוואה למקורות מידע גלויים (OSINT) בסוריה, עיראק, תימן, אוקראינה והפגנות באיראן. אלו סטנדרטים כפולים ברורים. לאף אחד לא אכפת.
נושאים מרכזיים שזוכים להתעלמות: משרד הבריאות עבר מאימות בתי חולים לנתוני "משרד ההסברה". ארגונים לא-ממשלתיים ממעטים לעדכן נתונים כלפי מטה או ליידע על ההשלכות. אין הערכות עצמאיות למיתות שאינן קשורות לישראל. יחס הלוחמים לעומת אזרחים אינו ידוע; הארגונים מקבלים דמוגרפיה עתירת אזרחים ללא בדיקה.
בנוסף, אין החסרה של כ-6,500 מקרי מוות טבעיים שנתיים או רציחות של חמאס, מה שמוסתר בדרך כלל בדיווחים. סוכנויות האו"ם (OCHA, אונר"א, ארגון הבריאות העולמי) העבירו את נתוני משרד הבריאות כ"מאומתים". מדינות האיחוד האירופי והאו"ם מצטטות נתונים אלו לטענות "רצח עם" ללא הסתייגות, והחלטות בית הדין הבינלאומי (ICJ/ICC) מסתמכות על נתוני חמאס כנייטרליים.
העולם מנרמל סטנדרט אחד לישראל ואחר לכל השאר. ישראלים המביעים התנגדות נחשבים ל"רעים" רק משום שהם מעלים שאלות בסיסיות המקובלות בכל סכסוך אחר. אם יש הסבר אפשרי להתנהגות זו מלבד דעה קדומה אנטישמית, מעולם לא שמעתי אותו. כל הניסיונות החלופיים מסתכמים במילה אחת: בדיחה.
ביקורת לגיטימית על ממשלת ישראל מגיעה ממבקרים אמיתיים, לא מזויפים. עם זאת, יש מי שמניחים שכל הגנה על ישראל פירושה נאמנות עיוורת והסכמה מלאה עם כל פעולה. זוהי גישה מתנשאת המצדיקה דה-הומניזציה בחסות חופש הביטוי.
תומכי המשטר האיראני, לעיתים קרובות פרו-פלסטינים מזויפים, מכנים את המשטר באיראן "אנשים טובים שרוצים שלום". זאת למרות קריאותיו לרצח העם היהודי, מימון אלימות והקרבת עמו שלו. הם מתעקשים ש"היהודים הרשעים" תוקפים ראשונים וכי עליהם להמתין למותם לפני שיגיבו. גישה זו מחזקת את נטיית המשטר להרוג בחופשיות.
מבקרים אמיתיים דוחים הגדרת הרג יהודים כ"ביקורת" מכיוון שרצח עם אינו יכול להיחשב כביקורת בשום מקום. קיצונים דורשים מוות ליהודים באופן ישיר ואילו אחרים מאפשרים זאת על ידי חסימת תגובות ישראליות, מתן תירוצים לרוצחים בשם ה"אנושיות", ותיוג כל פעולה ישראלית כבלתי מוצדקת באמצעות טענות עמומות ל"בעיות ספציפיות". זהו ניסיון כפייה של התאבדות על ישראל. מה שלא מביא אוטופיה, אלא רק את מחיקת היהודים וקטסטרופה.
רוב הישראלים רואים בכך פשיטת רגל מוסרית, לא ביקורת. ישנם יהודים שחולקים על כך, אך הם אינם יכולים לשמש כעלי תאנה. הכחשת אנושיותם מוכיחה את הנקודה. "ביקורת" זו מסווה אנטישמיות, גזענות או נאיביות כפוליטיקה. היא עושה דה-הומניזציה לישראלים לצורך איתות מוסרי למערב ומתרצת סבל יהודי כעניין.
קטאר מוציאה מדי יום על קמפיינים נגד ישראל יותר מהתקציב השנתי של ישראל. הצעות העבודה שלה מפתות אנשים אל הצד האפל. הרמיזה שתומכי ישראל נמנעים מכסף גדול חושפת אנטישמיות גולמית במסווה של פיקחות. אני מעדיף זאת על שנאה חבויה, אך ההתקפות האיראניות על ערבים חשפו אותם. פעילי המשטר, שלוחיו וה"אידיוטים השימושיים" הפודים צ'קים מטהרן-דוחא-עזה ניצבים כעת חשופים.
ההבחנה בין ביקורת לגיטימית לדברי שטנה היא ברורה. מבקרים יכולים לגנות את התמיכה ההיסטורית של ישראל בחמאס במהלך הקמתו בשנות ה-80 כמשקל נגד לאש"ף, ומאוחר יותר באמצעות הכספים הקטארים לפני ה-7 באוקטובר 2023. ביקורת כזו רואה בישראל אחראית מבלי להכחיש את העצמאות של חמאס כגורם פעיל.
דברי שטנה מאשימים את ישראל לבדה בהתקפות הטרור של חמאס, כמו הטבח ב-7 באוקטובר, וחוגגים אותם כהישג גדול בטענה שישראל גרמה להן. זהו היפוך של האחריות, מחזור של קונספירציות אנטישמיות וליבוי אלימות במקום חתירה לאחריותיות.
למרבה הצער, הסוג הראשון נדיר הרבה יותר מהשני. למרבה האירוניה, אלו שסופגים את מירב האשמה הם אנשי הימין הרדיקלי בישראל – הקבוצה היחידה שדחתה מדיניות זו – מה שמדגיש עד כמה ביקורת אמיתית איננה המטרה בפועל.
נקודות נוספות:
המבקרים מתעלמים מההיסטוריה ודורשים מהיהודים לעשות שוב את אותו הדבר. פיוס משטרים המטיפים לרצח עם נכשל תמיד. מינכן 1938 והאיומים של איראן מוכיחים שאיפוק מוליד הסלמה. הם רוצים שהיהודים ישכחו שמלחמת העולם השנייה הובילה לשואה.
איש לא אמר לבריטניה להתפרק מנשקה מול הנאצים או לאמריקה מול אל-קאעידה. ובכל זאת, זעם סלקטיבי כלפי הגנה עצמית יהודית מהדהד את הפוגרומים ברוסיה שדרשו כניעה. ולזה הם קוראים "אקטיביזם של זכויות אדם".
כלי תקשורת מערביים מעצימים את הקולות הללו תוך התעלמות מאירועי הכחשת השואה באיראן, קריאות "מוות לישראל" ביום אל קודס וקונספירציות אנטישמיות בטלוויזיה הממלכתית. התירוץ של "יהודים נגד ציונים" קורס תחת בדיקה.
המיליארדים של קטאר מממנים אוניברסיטאות המגדלות חוקרים המכנים את הציונות "עליונות יהודית", מחאות מדקלמות ונרטיבים ממומנים. הם מתייחסים לטעויות יהודיות כהוכחה לרשע מולד, בניגוד לאומות אחרות. זה הופך את טענותיהם על "עליונות יהודית" לאירוניות, גם אם זהו אינו המקור היחיד לאנטישמיות.
מנהיגים רודפי קולות מדברים על "פרופורציונליות" תוך דחיפת ישראל לטקטיקות של האויב שרק יעלו את מספר ההרוגים בטווח הארוך. באופן מוזר, הם מניחים שהיהודים הם "סופרמנים" שיסתדרו בכל מקרה.
איראן תולה להט"בים, רוגמת נשים ומנהיגה אפרטהייד נגד הבהאים – אך זה נחשב רק כ"עניין תרבותי". הגנה יהודית? זה בלתי נסלח.
לא משנה מה הם טוענים, סדר היום שלהם אינו שלום. הוא פירוק המדינה היהודית. מהכינוי "יהודים הם כלבים", דרך הצבעות באו"ם שקובעות כי "ציונות היא גזענות" ועד ללוחמת ה-BDS – המטרה היא השמדה.
האזנתי ל״חוץ לארץ: השכנות של איראן במפרץ מכירות אותה טוב יותר ממה שמבינים בישראל״ וגיליתי שבכל זאת לעיתון הארץ יש יכולת להתיישר עם שאר התקשורת. המומחה שהובא, ד"ר יואל ג'וז'נסקי, דיבר במשך יותר מארבעים דקות במצטבר והצליח ליצור רושם שהוא יודע מה יקרה. למרבה הצער, ההתיישרות עם הנטייה המגונה של אולפני התקשורת להביא מומחים שלא באמת יודעים לא משפרת את המצב.
שני הפוסטים האחרונים נכתבו זמן רב לפני ניסיון המהפכה האחרון באיראן, התפתחות שרק מחזקת את הנקודות המקוריות שלי. תגובות הקהילה הבינלאומית חושפות צביעות עמוקה בשיח הגלובלי. התקשורת הבינלאומית, ב"הארה" פתאומית, מצטטת כעת חוסר במידע כסיבה להיסוס – לוקסוס שמעולם לא ניתן לפעולות ישראליות – ובכל זאת משחקת את תפקיד הספקנית כשהדבר מתאים לנרטיב. ארגונים בינלאומיים כביכול מקימים הרבה פחות רעש על זוועות מתועדות היטב ברחבי העולם מאשר על האשמות קלושות נגד ישראל. הפער זועק לשמיים.
מדינות ערביות מסוימות מגנות את ישראל בפומבי בעודן תומכות בשקט במשטר האיראני לטובת רווח אסטרטגי, מה שמבהיר את סדרי העדיפויות האמיתיים שלהן. הדינמיקות הללו בזמן אמת מוכיחות כמה מגוחך לטעון שהתגובות לישראל נובעות משיפוט מוסרי ולא מפוליטיקה, זעם סלקטיבי ומשחקי כוח.
אני מבין שהטיעון הזה עשוי להישמע כמו מה-עם-אתם (Whataboutism) או משיכת כתפיים מזלזלת כלפי סוגיות רציניות. אני מבין למה זה יכול להיראות כך במבט ראשון. לרוע המזל, המציאות מורכבת ומטרידה יותר. כשאנשים מתעקשים שההאשמות שלהם נגד ישראל מבוססות על עקרונות הומניטריים יסודיים, כמו הגנה על חיי אזרחים, איסור על ענישה קולקטיבית או שמירה על החוק הבינלאומי, היישום הסלקטיבי והבלתי עקבי שלהם לאותם עקרונות מעלה בהכרח שאלות עמוקות לגבי עומק הביטחון שלהם בצדקתם. אני לא רואה סיבה להאמין לטענותיהם, במיוחד בהתחשב בכך שהתגובה שלהם לשאלות כאלה היא בדרך כלל "איך אתה מעז".
בעיה נפוצה אחרת עם שיפוט מוסרי היא שאנשים לעיתים קרובות לא תופסים את מלוא ההשלכות של מעשיהם. מספר מפתיע של אנשים לא מבין שחזרה על מידע ללא בדיקה משמעותה, למעשה, שהם מאמצים – או לפחות מגלים סובלנות כלפי – העמדה האתית של מי שיצר את המידע הזה. בהקשר של חדשות הקשורות לישראל, שבהן חלק כה גדול מהסיקור הוא למעשה הדהוד של תעמולה אנטישמית, אנשים הופכים למגננתיים כשמצביעים על כך שהם מהדהדים נרטיבים רעילים. הם מניחים שמדובר ב"דיווח ניטרלי" ומעדיפים שלא לדעת על ההשלכות האמיתיות.
הם חושבים שתיוג ישראל כ"מדינת טרור" מצדיק טיהור אתני של 8 מיליון יהודים והרג מאות אלפים בתהליך, כדי שהם יוכלו להרגיש צדקנים. טיהור אתני הוא פסול, לא משנה מה התווית. באופן אירוני, אותם אנשים קוראים לישראל מרושעת על כך שהיא כביכול מנסה לעשות בדיוק את זה. זהו סיפור עצוב על אנשים שבאמת מאמינים שהם עושים טוב, אך בפועל הם מחזקים את חמאס. הרעיון שהמעשים שלהם תומכים בארגון טרור הוא בלתי נפס עבורם. הם משוכנעים שהם יודעים טוב יותר מהמקומיים, כך שמה שישראלים ופלסטינים חושבים על ה"עזרה" שלהם לא משנה להם בכלל.
בסופו של יום, המונח "ניצול האנטישמיות כנשק" משמש כתירוץ נוח להשתיק דאגות יהודיות, תוך מסגור היהודים כנבלים האמיתיים על כך שהם מדברים. אם זה נשמע לכם כמו תקופות חשוכות בהיסטוריה שבהן אנטישמיות הייתה כלי פוליטי וגזענות הוצדקה כ"טובת הכלל", אתם צודקים. כוונות טובות הן נקודת התחלה, אבל הן ממש לא מספיקות.
אני לא רואה בעיה עם שיפוט מוסרי באופן כללי. זו דרך טבעית לנווט בין טוב לרע בקונפליקטים כאלה, למרות שיש לה פגמים משמעותיים. אבל זה מחזיק מים רק אם זה מבוסס על עובדות מוצקות, לא על הנחות או סיפורים חד-צדדיים. לרוע המזל, הקהילה הבינלאומית "הפילה את הכדור" מההתחלה בכך שלא הכירה בצורך הדחוף לאמת מידע שמגיע מעזה. ללא זה, עמדות מוסריות הופכות לריקות מתוכן, לזעם רגעי ותיאטרלי – כמו בניית בית על חול שמתפורר תחת בדיקה קפדנית.
התקשורת המערבית וארגוני זכויות אדם פועלים על פי אקסיומה שאינה מוטלת בספק: הטענות של חמאס הן תורה מסיני, בעוד הטענות של ישראל נדחות כשקרים או כ"ספין", ומאותגרות רק אם הראיות מוכיחות אחרת באופן מוחץ. "בדיקת עובדות" של תעמולת חמאס היא בעיקר הצגה; היא מוכרזת במאמרי מערכת אך לעיתים רחוקות מובילה לתיקונים בזמן אמת או לספקנות. אני לא זוכר טענה משמעותית אחת של חמאס, ממספרי נפגעים ועד סיפורי זוועות, שלא הדהדה ללא סייגים בכלי תקשורת כמו CNN, ה-BBC, או על ידי ארגונים כמו אמנסטי ו-Human Rights Watch. זה מעצב את דעת הקהל, מלבה מחאות ומניע מדיניות המבוססת על מידע שלא נבדק. התירוץ שלהם הוא לעיתים קרובות שישראל חוסמת גישה לעזה – מה שהיה יכול להיתפס ברצינות לו היה מוביל להיסוס בדיווח, אבל זה לא. הם מציינים זאת כבעיה מרכזית כשהם מאשימים את ישראל, אך זה נעלם כשזה נוח לקידום הנרטיב.
הטענות הישראליות, אם הן מסוקרות בכלל, נתקלות בספק כבד או בדחייה מוחלטת, ולעיתים קרובות מתוייגות כ"הסברה" גם כשהן מגובות בראיות כמו סרטונים או הקלטות. מוסר כפול זה מעוות את השיח העולמי והופך שיפוט מוסרי מאוזן לבלתי אפשרי. זהו הנורמה, לא החריג: הנתונים המנופחים של חמאס מטופלים כעובדה עד שהם מופרכים (אם בכלל), בעוד הראיות הנגדיות של ישראל נקברות.
אני האזנתי לאחד ביום על התקציב ובעוד אני ממש לא מתלהב בלשון המעטה מהתקציב, הפרק הצליח להרגיז אותי. הכתבים פשוט התרכזו במה שמבטא את שנאתם לממשלה, למשל הם התעלמו מכך שהרוב המוחלט של הכספים הקואליציוניים הוא בתקציב של המשרד לביטחון לאומי ולכן הציגו את העלייה פעמיים. באופן מביך, הדיון החשוב ביותר, על תחזית הצמיחה, פשוט נעלם, אליבא דאחד ביום מתברר שסוכניות הדירוג לא מתעניינות בו.
מכיוון שרוב העולם מחזיק בדעה גזענית ביותר כלפי הפלסטינים, לפיה הרצון שלהם לרצוח יהודים הוא נורמלי. הדבר נכון גם לגבי יותר מדי יהודים, הגם שהם יכולים לפחות לטעון להגנתם שמדובר בבני עמם ולכן יותר חשוב להם, גם אם הערבים רצחניים יותר בממוצע. אסור להתבלבל, הגזענות הזאת איננה נהפכת פחות מגונה מכיוון שהיא הנורמה העולמית, היא משתלבת מצוין עם האנטישימיות שנהיית נפוצה יותר. הפלסטינים אמנם מנצלים את האידיוטים השימושיים הללו אבל לא מעריכים אותם, הם יודעים היטב שמדובר בגזענות, גם אם לכאורה לטובתם.
העובדה שאלימות של יהודים היא תופעה קיימת, לא אומרת שהיא שקולה לזו של ערבים. השימוש הנרחב בה בשביל להצדיק רצח יהודים הוא נתעב. הההתעסקות הבלתי נתפסת בתקשורת העולמית בכמה יהודים מטונפים בעודה מתעלמת באופן בוטה מניסיונות רצח של יהודים הנפוצים הרבה יותר אינה יכולה להיות מוסברת בסיבות אובייקטיביות, היא חלק מקמפיין. משום מה רואים הרבה פחות דרישות מהרשות הפלסטינית לעשות משהו לעצור תקיפות של יהודים, במקרה הטוב, הדיווחים על כך הם עוינים ביותר ומציגים את הדרישה הזאת כאפרטהייד, כניסיון לטיהור אתני, להשמדת עם וכיוצ״ב מילים טובות.
היהודים הללו צריכים להישלח לכלא, אבל חשוב שלא ניתן לעניין הזה להטעות אותנו, בעיני רוב אלו בעולם שמתעניינים לכאורה בהם, הבעיה איננה הם אלא העובדה שהיהודים מסרבים להישחט בשקט ומעזים לחשוב שיש להם זכות לחיות בעולם. עבור אנשים אלו, המחבלים היהודים אינם אלא תירוץ המאפשר להעמיד פנים שמדובר בבעית זכויות אדם ולא בניסיון להצדיק רצח עם כזכות טבעית לכאורה של הפלסטינים.
כרגיל הבעיה שלי עם הפרק קולות הורי החיילים איננה עם ההורים, לא רק שזכותם להחזיק בדעתם, אלא שאני מסכים עם חלק מהדברים שלהם. אלא שההורים נבחרו באופן מכוון בשביל להציג את מדינת ישראל כנלחמת מלחמה חסרת טעם וגרוע מכך ככפופה לממשלה פסיכית. האם לא ניתן היה למצוא הורים המתנגדים למלחמה מסיבות אחרות? או תומכים בה? בוודאי שאפשר, אני שמעתי הורים כאלו בפודקסטים אחרים. אחד ביום, כחלק מערוץ 12 בוחר במודע בעמדה פוליטית מובהקת בעודו מתיימר להציג עמדה חברתית גורפת וזאת מסיבות של שנאה טהורה.
לא למותר לציין שפרקים כאלו מאריכים את המלחמה, פרק כזה בפודקסט המואזן ביותר בישראל מעודד את חמאס להגדיל את הדרישות שלו. ההורים כנראה לא חשבו על כך ובוודאי לא יסכימו אבל היה אפשר לצפות לשאלה כזאת, אולם כמובן זאת לא הופיעה, זה היה מפריע לנרטיב.
כל מי שעוקב אחרי תגובות התקשורת הבינלאומית לסכסוך הישראלי-פלסטיני יבחין בהשמטה בולטת: הרעיון שהפלסטינים, ככל אדם אחר, הם בעלי יכולת פעולה ואחריות למעשיהם. העלאת הנושא הזה נתפסת לעיתים כהכפשה בשיחות מנומסות, ולכן הדיון לרוב מתעלם לחלוטין מכל רעיון של אחריות פלסטינית.
בינתיים, כל פעולה שישראל מבצעת נבדקת ללא הפסקה ומואשמת, בעוד שהקהילה הבינלאומית מתאמצת לטשטש את העובדה שלצד אחד בקונפליקט יש סוכנות ואנושיות אמיתית. זה מצדיק סטנדרט כפול בוטה ומיקוד עז בסכסוך הזה, בעוד משברים חמורים יותר בעולם אינם זוכים לתשומת לב.
לצערנו, הגזענות הזאת בנויה על ציפיות נמוכות ומוצגת כמוסריות, אך למעשה היא תערובת רעילה של אנטישמיות וגזענות שמעטים מתמודדים איתה. בעולם הפוסט-מודרני שלנו, המוסר עצמו לעיתים נדחה כתוצר של נראטיב בלבד, מה שמקל עוד יותר על הפצת סטריאוטיפים אנטישמיים והנחות שגויות (כמו תיאור הצד הלא-יהודי כנאיבי או חסר אונים).
---
כמה נקודות נוספות:
1. זה לא אומר שביקורת או לחץ על ישראל הם בהכרח לא במקום. אבל כשזה קורה, צריך גם לקחת בחשבון איך הפלסטינים יפרשו את זה – דבר שברוב המקרים לא נדון. מוזר שזה כאילו הפלסטינים לא נחשבים לשחקנים אמיתיים במצב, וזה די מטורף כשחושבים על זה.
2. אם מקשיבים לתקשורת הבינלאומית, נדמה שחמאס ויתר על מטרותיו האלימות וישראל תוקפת אותו בצורה לא מוצדקת. במקביל, הפלסטינים מוצגים כקורבניים לחלוטין, כמבקשי שלום שנבלמים רק על ידי "הדבר הרע" שנקרא ישראל. החלק המוזר הוא שכל אי הסכמה פלסטינית עם הסיפור הזה זוכה להתעלמות מוחלטת, כאילו הדעות שלהם על חמאס או על שלום לא חשובות בכלל – וזה אבסורדי בהתחשב במציאות בשטח.
3. התעלמות מפעולות הפלסטינים וטיפול בהם כחסרי משמעות לא מביאים לשלום; להפך, זה מחמיר את המצב. רבים מהפלסטינים רואים בזה אור ירוק להמשך אלימות, מתוך אמונה שהקהילה הבינלאומית תתמוך בהם בכל מצב – דבר שמאריך את הסכסוך ולא פותר אותו.
4. אם מדינה מכירה בפלסטין, מה שבאמת חשוב הוא כיצד הפלסטינים עצמם מפרשים את ההכרה הזו. האכזבה העמוקה מתגובת ישראל אינה תירוץ טוב להפגנת מוסר ריקה.
5. הקהילה הבינלאומית מתייחסת לעיתים לממשל הפלסטיני כניסוי. בעוד שהרעיון נשמע טוב בתיאוריה, התוצאות האמיתיות – כמו חוסר הרצון של ההנהגה הפלסטינית בשליטה הזו – מתעלמים מהן או מייחסות אותן לכל דבר חוץ מהפלסטינים עצמם.
6. הקהילה הבינלאומית כמעט ולא מכירה בכך שגם הפלסטינים יכולים לשקר. חמאס נתפס לעיתים קרובות כאמין לחלוטין, התעמולה שלו מתקבלת בלי לערער, אפילו כשהיא מופרכת. למשל, במהלך קמפיין הרעב הנתונים שובצו כך שיתאימו לנרטיב במקום להידחות. בינתיים, תפקיד חמאס בחסימת סיוע וענישת הפלסטינים שמתנגדים אליו מתעלמים לחלוטין, והמפקדים האחראים זוכים להערכה בינלאומית כלוחמים ופעילים.
7. לעתים קרובות מאשימים את הישראלים משום שאלו שמסרבים לקבל את התמונה המוטה הזו, ובו זמנית, בנאיביות ההפוכה, מאשימים את הישראלים בגזענות בעצמם. על פי התקשורת הבינלאומית, להתייחס לקריאות הפלסטיניות להשמדת עם ואיומים סיכון היא גזענות.
התקשורת הבינלאומית כלל אינה מבצעת בדיקת עובדות וחוזרת על תעמולת חמאס. לדוגמה, לקחתי דו"ח של האו"ם מ-15 באוגוסט 2025 והשוויתי אותו עם מידע זמין לציבור, וגיליתי פערים שרוב כלי התקשורת ״מפספסים״:
⦁ משרד האו"ם לנציב העליון לזכויות האדם (OHCHR) בשטחים הפלסטיניים דיווח כי אנשיו תיעדו 11 תקיפות של צה"ל על מאבטחי שיירות סיוע בצפון ובמרכז עזה מאז תחילת אוגוסט 2025 — מספר נמוך בהרבה מהתקיפות של משטרת חמאס, לפי דיווחי חמאס עצמם.
⦁ על פי הדיווח הישראלי, התקיפות הללו גרמו למותם של 46 פלסטינים, רובם מאבטחי שיירות. עם זאת, מסמכי חמאס מראים כי חמאס הטיל עונש מוות על מספר גדול יותר של עבריינים, מה שמצביע שאם המספר נכון, צה"ל אינו התוקף העיקרי.
⦁ בין 27 במאי ל-13 באוגוסט 2025 דווח על לפחות 1,760 מקרי מוות של פלסטינים שניסו לקבל סיוע. הנתונים הללו מגיעים מחמאס, שטוען שרבים ניצלו לרעה את מסלולי הסיוע, ולכן רק כ-12% מהסיוע מגיע ליעדים.
⦁ מתוך מספר זה, 994 מתו בקרבת נקודות חלוקת הקרן ההומניטרית לעזה (GHF) ו-766 במסלולי שיירות הסיוע, כלומר לפחות 720 פלסטינים נהרגו בידי פלסטינים אחרים.
⦁ OHCHR טען שרוב "הפשעים" הללו בוצעו על ידי כוחות צה"ל, טענה שאינה מתיישבת עם שאר המידע.
⦁ אף שהמשרד הכיר בקיומם של קבוצות מזוינות נוספות באזורים אלה, הוא טען שאין בידיו ראיות המעידות על מעורבותן בהרג. במילים אחרות, לפי האו"ם, הקבוצות המזוינות שהתקיפו שיירות לא גרמו נזק.
ובכל זאת, אותם כלי תקשורת מאשימים את חוסר "הגישה החופשית" לעזה בכך שהם אינם מדווחים בנאמנות, טענה שבברור אינה מתקבלת על הדעת.
דרך אגב, הייתי מסכם את הדו"ח הזה במשפט אחד: גזענות של אנשים עם ציפיות נמוכות כלפי הפלסטינים. כמו הרבה סוכנויות של האו"ם, OHCHR מסרבת להכיר בסוכנות או באחריות של הפלסטינים, ומניח שהם כל כך נחותים ששום דבר ממה שקורה להם לא נובע מהמעשים שלהם.
זה עצוב כי המצב בעזה באמת חמור, אבל האו"ם מעדיף להאשים את ישראל על פני מתן עזרה אמיתית לתושבים שם.
האם המלחמה הנוכחית בין ישראל לחמאס טובה? אם התשובה שלך היא כן, אפשר לעצור פה וללחוץ על ניתוק. מלחמה היא תמיד מעשה הרסני; במיטבה, היא האופציה הפחות גרועה כשכל השאר הם גרועות יותר.
זו הסיבה שהתגברות התמיכה המערבית בהארכת הסכסוך הזה מטרידה אותי עמוקות. אני מודע לקריאות לסיים את המלחמה, אבל יש הסתייגות משמעותית: הקריאות כמעט כולן מופנות לישראל, אף על פי שחמאס הוא המרוויח הברור מהמשך העימות. הרעיון שארגון טרור צריך לקבל פרס על פשעי המלחמה שלו, כשהדבר מוצג כעמדה מוסרית, מעולם לא מפסיק להדהים אותי.
הטענות על גישה מוגבלת למידע היו חלשות מלכתחילה. בין אוקטובר 2023 למאי 2024, התקשורת הבינלאומית יכלה תאורטית להיכנס לרצועת עזה דרך מצרים. אולם פרט לאל-ג’זירה, אף כלי תקשורת מרכזי אחר לא ניסה אפילו להיכנס. הם הבינו למה: הדירוג של חופש העיתונות בעזה לפני המלחמה היה דומה לזה של צפון קוריאה, כלומר כל עיתונאי מוכר בשטח היה למעשה סוכן של שלטון חמאס, מה שמנע מהתקשורת הבינלאומית לפעול בחופשיות. עם זאת, זה לא עצר אותם מלייחס לישראל את האשמה על חסימת הגישה. ישראל, אגב, מאפשרת כניסה (מאז אוגוסט 2024), אך הדבר אינו מפורסם דיו ודורש מהעיתונאים לחתום על ויתור על תביעות. כמעט שנה לאחר שהתאפשרה האפשרות הזו, אף אחד מלבד כמה בלוגרים עצמאיים לא ניצל אותה.
בחודשים האחרונים המצב התדרדר אף יותר. חמאס מנסה להפריע בפעילות הסיוע ההומניטרי של GHF, ורואה בו איום לשליטתו. כתוצאה מכך, משטרת חמאס פוגעת ורוצחת פלסטינים המחפשים סיוע. הגם שהאירועים צולמו ופורסמו בכלי תקשורת בינלאומיים, וניתן היה להפריך בקלות את טענות חמאס בעזרת גאולוקציה, הם מוצגים כאילו מדובר בפעולות יזומות של ישראל, כחלק ממדיניות זדונית מכוונת. מעבר להחייאה המדאיגה של סטריאוטיפ אנטישמי ימי ביניימי נוסף (יהודים שמפתים חפים מפשע למותם באמצעות הבטחת מתנות) בתקשורת הבינלאומית, אין אפילו מאמץ להציג ניסיון לאימות המידע. גם כאשר מתקבלת התנצלות, כמו במקרה של ה-BBC שהתנצל כמה פעמים, אין היסוס לאמץ מיידית את הגרסה הבאה של תעמולת חמאס.
---
בדרך כלל, אינני משתף קישורים כאן כי קל למצוא את המידע ואני מעדיף שאנשים יוודאו בעצמם. אך במקרה זה מדובר ביוצא מן הכלל: בג״צ פסק שיש לאפשר לעיתונאים להיכנס, ואילו הממשלה, אף שהיא טכנית מצייתת, כמעט ואינה מפרסמת או הופכת את המידע לזמין, במיוחד כיוון שרוב התקשורת הבינלאומית אינה קוראת עברית, ואפילו שם הדבר הוזכר רק בקצרה.
העיתונאים הבינלאומיים שתבעו את הממשלה בבית המשפט וזכו (רק אחרי שישראל השתלטה על מעבר רפיח) כנראה מודעים לכך, ולכן לא פנו שוב לבית המשפט. אחרים כנראה כלל אינם יודעים. בעוד רבים מנסים דרכים אחרות כגון תלונות בבית הדין הפלילי הבינלאומי, הפגנות או לחץ דיפלומטי, אף אחד לא ניסה את הדרך החוקית הישירה הזו בשנה האחרונה, ויש לכך סיבה טובה.
מי שחושב חושב שהממשלה הישראלית מעדיפה את המצב הנוכחי, צודק. אך זה גם מראה כמה מעט אכפת לאלו שמתיימרים לדאוג לחופש העיתונות בעזה - גם הם מוכנים להשאיר את הדברים כפי שהם.
