המבחן של סאוטה

משבר סאוטה חשף את הגיחוך שבטענות הפוסט-קולוניאליות נגד ישראל. כאשר עשרות אלפים חוצים לתוך המובלעת הספרדית הזו, אין שום קריאה לדה-קולוניזציה של סאוטה, אין דרישה שספרד תסיים את הכיבוש הקולוניאלי שלה, ואין שום קמפיין נגד הגדרות שלה. הדיון מתמקד בניהול גבולות במסגרת הריבונות המקובלת של ספרד והאיחוד האירופי.

השתיקה הזו זועקת לשמים. קולות שמדביקים בשגרה לישראל את התווית של "קולוניאליזם התיישבותי" שותקים ביחס לסאוטה: אמנסטי אינטרנשיונל, Human Rights Watch, גופי או"ם, חוקרים פוסט-קולוניאליים, מפלגות פרוגרסיביות באירופה (כולל פודמוס הספרדית), תקשורת פרוגרסיבית ותנועות ה-BDS.

רק ישראל זוכה ליחס של פשע קולוניאלי ייחודי הדורש ערעור מוסרי. היישום הסלקטיבי הזה של עקרונות אנטי-קולוניאליים חושף את הרטוריקה הזו לא כאתיקה אוניברסלית, אלא ככלי נשק גאופוליטי שנועד להפקיע את הלגיטימציה מישראל, תוך שימור מורשות קולוניאליות אחרות המשרתות אג'נדות עכשוויות.

לא משפט, אלא הצגה - חלק ג׳

נקודות נוספות:

 1. האו"ם לא תוקף רק את זהותי האישית כיהודי. על פי הארגון עצמו, יותר מ-100 עובדי או"ם, בעיקר מאונר"א, השתתפו בטבח ה-7 באוקטובר. במילים אחרות, האו"ם תרם לפחות 2% מהכוח שפלש לישראל, טבח באזרחיה, ואנס וחטף אזרחים. מדובר בפעולה צבאית משמעותית נגד ישראל.

 2. ישראל נסוגה מרצועת עזה בספטמבר 2005. עד מאי 2024, לעזה היה גבול אפקטיבי עם מצרים, שמצרים התייחסה אליו כאל נושא ביטחוני עליון בפיקוח ישיר של הנשיא. ישראל ומצרים התעמתו לעיתים קרובות בנושא זה. זה לא מנע מבית הדין הבינלאומי בהאג (ICJ) להניח, ללא כל בסיס, שהגבול הזה היה בשליטה ישראלית.

 3. גופי או"ם רבים, מאונר"א ועד העצרת הכללית, אימצו את טענת אויבי ישראל שכל האזרחים הישראלים הם כוח צבאי ולכן אינם מוגנים על ידי אמנות ז'נבה. ניתן לתאר זאת רק כ"כרטיס חופשי" להרוג ישראלים.

 4. מספר פעולות האו"ם המבוססות על הדים של טרופיות אנטישמיות מוכרות, משליטה גלובלית ועד טענות שיהודים אינם יכולים להיות קורבנות, גדול מכדי להיות צירוף מקרים.

 5. פעולות צבאיות ישראליות מטופלות כבעיה רק במובן שהאו"ם מצפה מישראל לנרמל את רצח אזרחיה שלה. הנקודה הפוליטית מאחורי השקפת האו"ם שזה אינו מקובל היא שישראל היא מדינה יהודית ולכן יש להשמידה.

 6. האו"ם לא מבקר את ישראל לא משום שביקורת כנה היא בלתי אפשרית, אלא משום שביקורת כנה תפגע בתפיסה של ישראל כ"שד". אחרי הכל, אי אפשר לבקר שד.

לא משפט, אלא הצגה - חלק ב'

נקודות נוספות:

 1. מלחמה חוקית אינה בהכרח מלחמה חכמה. אינני מאמין ב"מלחמות טובות", ואיני טוען שפעולה צבאית היא נקייה מוסרית. הנקודה שלי צרה יותר: טענות אי-החוקיות נגד ישראל הן סלקטיביות וחלשות, כי הן מניחות שלישראל לא הייתה דרך לגיטימית להגיב לאיום מתמשך. במציאות, ישראל עוברת דמוניזציה במקום להישפט ברצינות.

 2. נקודת המבט האמריקאית שונה, ואיני טוען שאני מבין אותה במלואה. המדיניות האמריקאית מעוצבת על ידי האינטרסים האסטרטגיים, המסגרת המשפטית וסדרי העדיפויות הביטחוניים שלה, לכן איני רוצה להעמיד פנים שראיית ארה"ב זהה לזו של ישראל.

 3. חילופי משטר מעולם לא היו אחת ממטרות המלחמה, ולישראל אין באמת יכולת לגרום לכך ישירות. תוצאה זו תלויה בעיקר בכוחות בתוך איראן עצמה, לא רק בפעולה צבאית ישראלית.

 4. הטענות הרציניות היחידות נגד המלחמה שראיתי הגיעו מהאוקראינים, וזה אומר משהו חשוב. זה מעיד שההתנגדויות החזקות ביותר לא הגיעו מפרשנות מוסרית מופשטת, אלא ממדינה עם ניסיון ישיר במלחמה, הישרדות, והפער בין שפה משפטית למציאות בשדה הקרב. אחרים נראו מעוניינים יותר ב"סימון מעלות מוסריות" מאשר בתוכן.

לא משפט, אלא הצגה - חלק א"

יחסה של האו"ם כלפי ישראל במלחמה מול איראן נראה פחות כשיקול משפטי נייטרלי, ויותר כהצגה שנועדה להגיע למסקנה שנקבעה מראש.

בניגוד לאופן שבו האו"ם מציג זאת, אין מדובר בעימות חד-פעמי. הסכסוך עם איראן נמשך מאז 1979, והוא הסלים ב-1982 כאשר חיזבאללה הפך למכשיר מרכזי בלוחמת השליחים של איראן.

בשלב האחרון של מלחמה מתמשכת זו, הלחץ הגיע בעיקר דרך הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (PIJ) וקבוצות דומות. אך מכיוון שמנקודת מבטה של איראן הדבר לא היה יעיל במיוחד, לרוב מתייחסים לכך כאל רעשי רקע. ובהתחשב בכך שמטרת המשטר האיראני היא השמדת המדינה היהודית, גם קמפיין זה נכשל מנקודת מבטו.

הנקודה ברורה: האו"ם מדבר כאילו הוא שופט פעולה בודדת ומבודדת, אך התייחסות אליה כאל חלק ממלחמה ארוכת שנים הייתה מחלישה את נרטיב הדמוניזציה. ברגע שההקשר הרחב הזה מושתק, נשלל מישראל מסגרת ההגנה העצמית שבה היא צריכה להישפט, וטענת אי-החוקיות נבנית למעשה מראש.

זו גם הסיבה לכך שאין זה הגיוני לצפות מישראל לבקש רשות מהאו"ם לפני פעולה. האו"ם כבר דחה טענות הגנה עצמית ישראליות פשוטות הרבה יותר, כך שאישור בהקשר מורכב בהרבה מעולם לא היה ריאלי. כל מי שטוען אחרת צריך להיות מסוגל להצביע על דוגמה אמיתית שמוכיחה את ההפך.

השוואה היסטורית שימושית היא "משפט הרופאים" בתקופת סטלין, שם נעשה שימוש בתהליך שנראה משפטי כדי לתמוך במסקנה אנטישמית שכבר הוחלט עליה. בשני המקרים, התהליך נראה רשמי על פני השטח, אך מטרתו האמיתית היא לייצר ולחזק תוצאה שנקבעה מראש.

לכן, עבור אלה הטוענים לאי-חוקיות, יש לי שאלה אחת: כמה גבוה צריך להיות מניין ההרוגים האזרחיים הישראלים לפני שהם יראו בהגנה העצמית של ישראל לגיטימית? או שאולי, רק אולי, אין מספר כזה בכלל?

​להפוך הגנה עצמית לפשע: הסטנדרט הכפול והמסוכן של האו"ם - חלק ב׳

 נקודות נוספות:

1. קיימות דוגמאות היסטוריות רבות לבתי משפט שהיו נגועים בדעות קדומות נגד יהודים, כמו משפטי עלילות הדם, פרשת דרייפוס והליכי אינקוויזיציה שונים. הדוגמה של האדם השחור נבחרה משום שהיא מוכרת יותר לציבור הרחב וקלה יותר לזיהוי עבור רוב הקוראים כאבסורד מוסרי מובהק, אך הלוגיקה העומדת בבסיסה זהה. החוק אינו מוחל באופן שווה, וקבוצה אחת מסומנת לענישה קולקטיבית בעוד שאויביה חומקים מביקורת. ההבדל הממשי היחיד הוא שהדוגמה של האדם השחור הפכה לבלתי קבילה חברתית, בעוד שדעות קדומות דומות נגד יהודים עדיין זוכות לסובלנות נרחבת.

 2. דפוס זה בא לידי ביטוי גם באופני הטיפול של האו"ם באחריותם של מנהיגים אינדיבידואליים. בית הדין הבינלאומי לצדק (ה-ICJ) אינו שופט יחידים, ובכל זאת הרטוריקה סביב ישראל מסמנת לעיתים קרובות את נתניהו כאילו הוא מייצג בגופו את העם היהודי כולו, ומשמשת כדי לדחוף להגשת כתב אישום נגדו בבית הדין הפלילי הבינלאומי (ה-ICC). אין זו ביקורת פוליטית רצינית. זהו היטל (פרוז'קציה) פולחני של אשמה קולקטיבית על דמות אחת, המונע כל דיון אמיתי על מדיניות או אסטרטגיה.

 3. דימוי "היהודי לדוגמה" שיש להענישו – בין אם הוא מגולם בדמותו של נתניהו ובין אם בדמות סמלית אחרת – שואב ישירות ממאות שנים של פנטזיות אנטישמיות. הוא מניח שלעם היהודי כולו יש רצון אחד, אשמה אחת, וכי השמדת דמות מייצגת אחת תסגור איכשהו את החשבון עבור כל השאר. רטוריקה מסוג זה הופכת את הדיון במדיניותה של ישראל לפולחן דתי או מיתי, במקום לדיון פוליטי. במקום לשאול אילו צעדים הם חוקיים, מידתיים ונבונים מבחינה אסטרטגית, היא מייבאת לוגיקה סמלית של הקרבה וענישה קולקטיבית, שאין לה מקום בעיסוק רציני במשפט בינלאומי או בפוליטיקה דמוקרטית.

 4. למותר לציין כי התנהלות זו מסייעת רבות לנתניהו מבחינה פוליטית – דבר שאינו לרוחי. באמצעות יצירת תמונה ברורה של עוינות עולמית כלפי ישראל, שיח זה מחזק את הנרטיב שלו בדבר מצור קיומי. הוא מקל עליו לפטור ביקורת פנימית כנאיביות או כבגידה. מובן מאליו שחלק זה של הסיפור, הסותר ישירות את המטרה המוצהרת של דמוניזציה כלפיו, כמעט ואינו נדון.

 5. מדוע כה רבים נופלים במלכודת של זבל מסית שכזה, הרבה יותר מאשר בביקורת אמיתית על ישראל, מדיניותה או הנהגתה? אינני בטוח, אך בדבר אחד אני בטוח: זה לא קורה בגלל מחסור בסיבות לביקורת אמיתית.

 6. אפילו לפי הסטנדרטים הנמוכים ממילא של האו"ם להאשמת ישראל, הארגון אף לא ניסה להעמיד פנים שיש בידיו ראיות, ובכל זאת הוסיף את ישראל לרשימת הפוגעים המיניים. נראה כי קיימת הנחת יסוד לפיה האשמה נגד ישראל מכשירה את עצמה ללא קשר לעובדות. בפועל, הדבר משמש לטשטוש ההאשמות נגד חמאס בגין פגיעות מיניות – לא רק כלפי החטופים הישראלים, אלא גם כלפי אזרחים פלסטינים. על ידי התמקדות בהאשמה מופרכת נגד ישראל, האו"ם מסיט את תשומת הלב מהמבצעים האמיתיים.

​להפוך הגנה עצמית לפשע: הסטנדרט הכפול והמסוכן של האו"ם - חלק א׳

אלו הטוענים כי האו"ם בסך הכל רוצה שחברותיו יצייתו למשפט הבינלאומי, מותחים את גבולות האמינות באופן דרמטי כאשר הארגון פועל נגד ישראל. האו"ם אינו מסתפק רק באי-מניעת אלימות נגד ישראל; במקרים רבים הוא תומך בה באופן פעיל או מאפשר אותה באמצעות החלטות מוטות, משלחות חקירה חד-צדדיות, סוכנויות התומכות בפועל בפעולות טרור נגד ישראל, וסירוב להתעמת עם מדינות וארגונים המפרים בגלוי את עקרונות היסוד של המשפט הבינלאומי.

הראיות לסטנדרט הכפול והסלקטיבי הזה גלויות לכל עין. אונר"א מנתבת משאבים לחמאס, אשר משתמש שוב ושוב בכספים אלו כדי לבנות מנהרות, לרכוש נשק ולממן מתקפות נגד אזרחים ישראלים. יוניפי"ל מספק כיסוי ומרחב פעולה לחיזבאללה, ומאפשר לו להתבצר לאורך גבולה הצפוני של ישראל ולצבור ארסנל עצום של טילים ורקטות. העצרת הכללית של האו"ם מאפשרת לאיראן, מדינה חברה מן המניין, לאיים בגלוי על השמדת ישראל מעל בימת העצרת.

זוהי הפרה בוטה של אותם הכללים ממש שהאו"ם טוען כי הוא מגן עליהם, ובכל זאת יש מי שעדיין מגן על העמדה הזו. הציפייה היא שישראל תתפרק מנשקה מבחינה מוסרית, פוליטית ולעיתים גם פיזית, בעוד שאויביה מורשים להתחמש מחדש, להתבצר ולאיים ברצח עם בחסות הרטוריקה של האו"ם.

במונחים מוסריים, הדבר שקול לטענה כי אדם שחור בעידן חוקי ג'ים קרואו, שידע כי המון זועם התארגן כדי לבצע בו לינץ' והחליט לקרוע את חבל התלייה שלהם, פעל בצורה בלתי מוסרית ובלתי חוקית. היפוך יוצרות זה הופך את ההגנה העצמית לפשע, בעוד התוקפן נותר חופשי לפעול ללא עונש.

ואף על פי כן, ישנם מי שעדיין מתעקשים שהאו"ם הוא שומר ניטרלי של המשפט הבינלאומי. האם מישהו בעל ידע בסיסי בעובדות הללו באמת מצפה שיתייחסו לטענה זו ברצינות? ככל הנראה, עבור אנשים רבים, התשובה היא כן.

קריסת המוסר של ארגוני זכויות האדם

החלק העצוב ביותר הוא שאף ארגון זכויות אדם בינלאומי גדול לא מעז להטיל ספק רציני בנתוני הנפגעים של חמאס. הם מתייחסים להסתמכות הכבדה על מידע חד-צדדי מארגון טרור כדבר נטול בעיות. האשמות נגד יהודים נחשבות לנכונות כברירת מחדל, וכאשר הן מתבררות כשקריות, הפגמים הללו הופכים להערות שוליים בלבד במקום לדגלים אדומים המעידים על חוסר מהימנות המקור.

לא ציפיתי לכלום מהאו"ם או מהאיחוד האירופי, שהתחייבו מזמן למקסימום האשמות נגד ישראל לקול תשואות התקשורת העולמית. אך קיוויתי שארגוני זכויות אדם יעמדו במשימות המוצהרות שלהם ויתייחסו ליהודים כבני אדם מלאים הראויים לבדיקה שוויונית. לצערי, טעיתי.

ארגונים לא-ממשלתיים חטפו למעשה את הסיסמה העוצמתית של תנועת "Me Too" – "אנחנו מאמינות לכן", שבמקור הייתה קריאת תמיכה בנשים קורבנות תקיפה מינית. כעת הם מחילים אותה ללא בושה על תעמולני חמאס, ומקבלים באופן עיוור כל טענה לא מאומתת, המצאת זוועות ונרטיב מעוות מעזה ללא בדיקה או ראיות.

זה מגוחך במיוחד, בהתחשב בכך שחמאס ובעלי בריתו השתמשו בעצמם בהתעללות מינית כנשק. האירוניה המרה הזו נעלמת מעיני הארגונים שבוחרים להאמין למי שמבצע פשעים נגד נשים בזמן שהם משתמשים ברטוריקה שנועדה להגן עליהן.

ההתנהלות הזו מסמנת את קץ העידן של אובייקטיביות בארגוני זכויות האדם. כאשר האמון ניתן אוטומטית לצד אחד ונשלל מהצד השני ללא קשר לעובדות בשטח, הארגונים הללו מפסיקים להיות מגיני זכויות אדם והופכים לשחקנים פוליטיים לכל דבר.

התוצאה היא שחיקה מוחלטת של המושגים "עדות" ו"ראיה". אם כל מה שחמאס אומר מתקבל כאמת מוחלטת, אין עוד צורך בחקירה או בבדיקה, והמושג "זכויות אדם" הופך לכלי ניגוח סלקטיבי נגד מדינה אחת בלבד.

הכשל האקדמי והמוסדי בבירור האמת

אין באמת דיון אקדמי אמיתי על ישראל כפי שהיא צריכה להתקיים. חלק גדול מהמידע המשמש נגד ישראל מגיע ישירות מאויביה, כמו חמאס, ומסוכנויות או"ם המלבינות או חוזרות על הטענות הללו ללא ביקורת. עם זאת, הם מוצגים לעיתים קרובות כמקורות נייטרליים ומהימנים.

חוסר האימות הזה בולט ביותר באופן שבו האקדמיה מתייחסת למניין ההרוגים ברצועת עזה. ההנחה היא שהמספרים מאומתים פשוט כי הם חוזרים על עצמם לעיתים קרובות ומהדהדים בהצהרות רשמיות, במדיה החברתית ובכותרות החדשות, ללא מאמץ אמיתי להתחקות אחר מקורם או לבחון את המתודולוגיה שמאחוריהם. החזרה הפכה לאימות, וזהו ההפך מהשיטה המדעית.

כאשר האקדמיה כן משקיעה במה שנקרא "מחקר" על ישראל, היא עושה זאת לעיתים קרובות לא כדי להבהיר, אלא כדי לערפל. המטרה אינה לחשוף את המקורות שמאחורי המידע המשמש נגד ישראל, אלא להסתיר אותם מאחורי ז'רגון אקדמי, תרשימים טכניים והפניות מעורפלות שמקשות לראות מאיפה המספרים באמת הגיעו.

קשה לומר כמה האקדמיה משפיעה על הארגונים הלא-ממשלתיים או כמה אלו מעצבים את האקדמיה, אך שיתוף הפעולה ההדוק ביניהם מעמיק את הבעיה. אותו היגיון חל על התקשורת הבינלאומית. המוסדות שאמורים לאמת מידע עבור הציבור בחרו במקום זאת לתפוס צד.

הבחירה הזו נעשית לכאורה בשם אקטיביזם לזכויות אדם, אך בפועל היא נובעת בעיקר מכך שיש יותר אויבים לישראל מאשר ישראלים או בעלי בריתם. זוהי מערכת המזינה את עצמה בנתונים מוטים ללא מנגנוני בקרה.

בסופו של דבר, המערכת הזו יוצרת מציאות שבה עובדות מוקרבות לטובת נרטיב. כאשר מוסדות הידע והדיווח מפסיקים להטיל ספק, הם הופכים לכלי שרת בידי תעמולה של ארגוני טרור, תוך שהם מעניקים לה כסות של מכובדות אינטלקטואלית.

הטיות בדיווח ומספרי ההרוגים בעזה

משרד הבריאות בעזה (בשליטת חמאס) לא פרסם מאז אוקטובר 2023 רשימות נפגעים נפרדות עבור מקרי מוות טבעיים (כ-6,500 בשנה), הוצאות להורג של חמאס, מחבלי ה-7 באוקטובר שנהרגו בישראל, רקטות כושלות (10-15%), פיצוצי משנה או אוספי מודיעין. הכל מתמזג לתוך סך כולל אחד של "תוקפנות ישראלית".

ארגונים לא-ממשלתיים (NGOs) משתמשים בנתוני משרד הבריאות כבסיס, בטענה להתאמה מוקדמת של 75% מנתוני בתי החולים. הם מודים בפגמים (מחיקת 3,000 שמות, מעל 11,000 רשומות חסרות, מעבר ל"דיווחים בתקשורת") וטוענים שאונר"א מחזקת את המהימנות, אך נמנעים מחקירת הקטגוריות הללו, דרישת שקיפות מחמאס, או התרעה מצד בית הדין הפלילי הבינלאומי והתקשורת המרכזית. התקשורת הבינלאומית מהדהדת את נתוני חמאס ללא ביקורת ומסתירה את הפגמים מהקוראים.

אמון עיוור זה מעניק לגיטימציה לחמאס. הארגונים הלא-ממשלתיים נאחזים בפרגמטיזם תחת כאוס וקריסת בתי חולים (כאשר ב-2026 אישר ארגון "רופאים ללא גבולות" פעילות צבאית של חמאס בבית החולים נאצר). המונופול של עזה המקושר לטרור הוא ייחודי בהשוואה למקורות מידע גלויים (OSINT) בסוריה, עיראק, תימן, אוקראינה והפגנות באיראן. אלו סטנדרטים כפולים ברורים. לאף אחד לא אכפת.

נושאים מרכזיים שזוכים להתעלמות: משרד הבריאות עבר מאימות בתי חולים לנתוני "משרד ההסברה". ארגונים לא-ממשלתיים ממעטים לעדכן נתונים כלפי מטה או ליידע על ההשלכות. אין הערכות עצמאיות למיתות שאינן קשורות לישראל. יחס הלוחמים לעומת אזרחים אינו ידוע; הארגונים מקבלים דמוגרפיה עתירת אזרחים ללא בדיקה.

בנוסף, אין החסרה של כ-6,500 מקרי מוות טבעיים שנתיים או רציחות של חמאס, מה שמוסתר בדרך כלל בדיווחים. סוכנויות האו"ם (OCHA, אונר"א, ארגון הבריאות העולמי) העבירו את נתוני משרד הבריאות כ"מאומתים". מדינות האיחוד האירופי והאו"ם מצטטות נתונים אלו לטענות "רצח עם" ללא הסתייגות, והחלטות בית הדין הבינלאומי (ICJ/ICC) מסתמכות על נתוני חמאס כנייטרליים.

העולם מנרמל סטנדרט אחד לישראל ואחר לכל השאר. ישראלים המביעים התנגדות נחשבים ל"רעים" רק משום שהם מעלים שאלות בסיסיות המקובלות בכל סכסוך אחר. אם יש הסבר אפשרי להתנהגות זו מלבד דעה קדומה אנטישמית, מעולם לא שמעתי אותו. כל הניסיונות החלופיים מסתכמים במילה אחת: בדיחה.

ישראל, אפריקה ומבחן הריבונות

מדינות אפריקה הכירו בפלסטין, צעד שישראל רואה בו איום של רצח עם בשל אמנת חמאס, הקריאות להשמדת יהודים ותוכנית "תשלום תמורת רצח" של הרשות הפלסטינית. דאגתן הפתאומית לריבונותה של סומליה נשמעת ריקה מתוכן מנקודת המבט הישראלית, שכן הן דורשות מישראל להימנע מתמיכה בסומלילנד בעודן תומכות במדינה פלסטינית אל מול מה שישראל תופסת כאיומי טרור קיומיים.

הדבר חושף מוסר כפול זועק. ההכרה בפלסטין מציבה סיכונים חמורים לישראל אך נחגגת כהומניטרית, בעוד שתמיכה ישראלית פוטנציאלית בהגדרה עצמית של סומלילנד מוקעת כהתערבות בעניינים פנימיים. חברות האיחוד האפריקאי מבצעות בשגרה תקיפות אוויריות נגד אל-שבאב בסומליה ללא תגובה עולמית חריפה, אך ישראל ניצבת בפני זעם בינלאומי על צעדי הגנה דומים. סיכונים לריבונות הישראלית זוכים לביטול או לברכה, בעוד שסיכונים פחותים לתביעות אפריקאיות זוכים להגנה עזה.

צביעות זו נובעת ממוסר סלקטיבי, המצדיק איומים על יהודים תוך הגזמת התגובות הישראליות. עקביות אמיתית הייתה מחייבת לגנות את כל ההכרות הללו באותה מידה, או להכיר בכך שאומות הניצבות בפני איומי רצח עם, כמו ישראל, רשאיות לחתור לבריתות אסטרטגיות כגון זו עם סומלילנד.

---

נקודות נוספות:

1. מדינות אפריקאיות רבות מקבלות סיוע צבאי זר משמעותי ומבצעות פעולות חוצות גבולות, כמו אתיופיה באריתריאה או קניה בסומליה, מבלי לעמוד בפני סנקציות, אך הן מבקרות את ישראל על פעולות הגנה מרוסנות בהרבה.

2. האיחוד האפריקאי מארח מזה זמן רב נציגים פלסטינים ומעביר החלטות התומכות בפלסטין, בעודו מתייחס לעיתים רחוקות לשימוש שעושה חמאס באזורים אזרחיים למטרות צבאיות או להסטת סיוע למנהרות ונשק. דפוס זה הוחל גם על טבח ה-7 באוקטובר.

3. מדינות אפריקאיות כמו אוגנדה אירחו ועידות של אש"ף בשנות ה-70 לתכנון פיגועים נגד ישראל, מה שמעיד על דפוס של סולידריות עם קבוצות שישראל רואה בהן איומי טרור. גם מדינות ערביות-אפריקאיות תמכו הן באש"ף והן בחמאס בשנים האחרונות.

4. מעצמות עולמיות כמו ארה"ב והאיחוד האירופי מכירות בעצמאות קוסובו למרות תביעות הריבונות של סרביה, אך מדינות אפריקה ובעלות בריתן מציגות מהלך ישראלי פוטנציאלי כלפי סומלילנד כבלתי לגיטימי באופן ייחודי.

5. מדינות אפריקאיות אחדות סוחרות עם איראן, התומכת בחמאס, למרות הרטוריקה הג'נוסיידית שלה, מה שחושף זעם סלקטיבי ולא עמדה עקרונית על ריבונות או זכויות אדם. יתרה מכך, הן מתעלמות מפעולות החות'ים נגד סודאן ומצרים כאחד – אותן פעולות שהכרה ישראלית בסומלילנד אמורה לתת להן מענה.

6. סובלנות האו"ם לאלימות נגד ישראל היא פשוט תירוץ נוח. ממשלות אפריקה מבקרות בצדק את ההזנחה הבינלאומית של המשברים שלהן, אך מגייסות את היחס המוטה של אותם מוסדות כלפי ישראל כדי להצדיק את פעולותיהן שלהן.

7. מדינות אפריקה חשבו שהן יכולות להפוך את ישראל לשעיר לעזאזל, תוך הסתמכות על חוסר הפופולריות העולמית שלה ללא השלכות. הן טעו, שכן הציפייה שישראל תשלים עם איומים באופן שונה מכל אומה אחרת היא אבסורדית.

8. אם מדינות אפריקה באמת היו רוצות לעזור לפלסטינים, עומדות בפניהן אפשרויות רבות. ישראל הייתה מברכת על הצטרפותן של רוב מדינות אפריקה שמדרום לסהרה לכוח בינלאומי לעזה. הן יכלו גם לגנות את האפליה של חמאס נגד פלסטינים שחורים. בוודאי קיימות הזדמנויות נוספות.

9. ההכרה של ישראל בסומלילנד חושפת נתק בסיסי. ישראל רואה בפעולות אפריקאיות רבות עוינות גלויה, בעוד שמדינות אפריקה מניחות שאותן פעולות הן מקובלות פשוט כי גם מדינות אירופה עושות אותן.

10. ישראל מקיימת קשרים עם סומלילנד מכיוון שאיראן וטורקיה מנצלות באופן פעיל את חולשתן של סומליה וקרן אפריקה ליצירת איומי אבטחה ישירים נגד ישראל.

11. כדי לציין את המובן מאליו, רוב מדינות אפריקה (למעט מצרים, אלג'יריה ודרום אפריקה) מייצגות את הנורמה העולמית ולא את החריג, וזו בדיוק הבעיה. לישראל פשוט הפסיק להיות אכפת מתגובות שהיא רואה בהן מוסר כפול, גם כאשר שורשיהן אינם נעוצים בעיקר באנטישמיות.

הזירה התקשורתית במלחמת עזה - חלק ב׳

התקשורת הבינלאומית כלל אינה מבצעת בדיקת עובדות וחוזרת על תעמולת חמאס. לדוגמה, לקחתי דו"ח של האו"ם מ-15 באוגוסט 2025 והשוויתי אותו עם מידע זמין לציבור, וגיליתי פערים שרוב כלי התקשורת ״מפספסים״:

⦁  משרד האו"ם לנציב העליון לזכויות האדם (OHCHR) בשטחים הפלסטיניים דיווח כי אנשיו תיעדו 11 תקיפות של צה"ל על מאבטחי שיירות סיוע בצפון ובמרכז עזה מאז תחילת אוגוסט 2025 — מספר נמוך בהרבה מהתקיפות של משטרת חמאס, לפי דיווחי חמאס עצמם.

⦁  על פי הדיווח הישראלי, התקיפות הללו גרמו למותם של 46 פלסטינים, רובם מאבטחי שיירות. עם זאת, מסמכי חמאס מראים כי חמאס הטיל עונש מוות על מספר גדול יותר של עבריינים, מה שמצביע שאם המספר נכון, צה"ל אינו התוקף העיקרי.

⦁  בין 27 במאי ל-13 באוגוסט 2025 דווח על לפחות 1,760 מקרי מוות של פלסטינים שניסו לקבל סיוע. הנתונים הללו מגיעים מחמאס, שטוען שרבים ניצלו לרעה את מסלולי הסיוע, ולכן רק כ-12% מהסיוע מגיע ליעדים.

⦁  מתוך מספר זה, 994 מתו בקרבת נקודות חלוקת הקרן ההומניטרית לעזה (GHF) ו-766 במסלולי שיירות הסיוע, כלומר לפחות 720 פלסטינים נהרגו בידי פלסטינים אחרים.

⦁  OHCHR טען שרוב "הפשעים" הללו בוצעו על ידי כוחות צה"ל, טענה שאינה מתיישבת עם שאר המידע.

⦁  אף שהמשרד הכיר בקיומם של קבוצות מזוינות נוספות באזורים אלה, הוא טען שאין בידיו ראיות המעידות על מעורבותן בהרג. במילים אחרות, לפי האו"ם, הקבוצות המזוינות שהתקיפו שיירות לא גרמו נזק.

ובכל זאת, אותם כלי תקשורת מאשימים את חוסר "הגישה החופשית" לעזה בכך שהם אינם מדווחים בנאמנות, טענה שבברור אינה מתקבלת על הדעת.

דרך אגב, הייתי מסכם את הדו"ח הזה במשפט אחד: גזענות של אנשים עם ציפיות נמוכות כלפי הפלסטינים. כמו הרבה סוכנויות של האו"ם, OHCHR מסרבת להכיר בסוכנות או באחריות של הפלסטינים, ומניח שהם כל כך נחותים ששום דבר ממה שקורה להם לא נובע מהמעשים שלהם.

זה עצוב כי המצב בעזה באמת חמור, אבל האו"ם מעדיף להאשים את ישראל על פני מתן עזרה אמיתית לתושבים שם.

הזירה התקשורתית במלחמת עזה - חלק א׳

האם המלחמה הנוכחית בין ישראל לחמאס טובה? אם התשובה שלך היא כן, אפשר לעצור פה וללחוץ על ניתוק. מלחמה היא תמיד מעשה הרסני; במיטבה, היא האופציה הפחות גרועה כשכל השאר הם גרועות יותר.

זו הסיבה שהתגברות התמיכה המערבית בהארכת הסכסוך הזה מטרידה אותי עמוקות. אני מודע לקריאות לסיים את המלחמה, אבל יש הסתייגות משמעותית: הקריאות כמעט כולן מופנות לישראל, אף על פי שחמאס הוא המרוויח הברור מהמשך העימות. הרעיון שארגון טרור צריך לקבל פרס על פשעי המלחמה שלו, כשהדבר מוצג כעמדה מוסרית, מעולם לא מפסיק להדהים אותי.

הטענות על גישה מוגבלת למידע היו חלשות מלכתחילה. בין אוקטובר 2023 למאי 2024, התקשורת הבינלאומית יכלה תאורטית  להיכנס לרצועת עזה דרך מצרים. אולם פרט לאל-ג’זירה, אף כלי תקשורת מרכזי אחר לא ניסה אפילו להיכנס. הם הבינו למה: הדירוג של חופש העיתונות בעזה לפני המלחמה היה דומה לזה של צפון קוריאה, כלומר כל עיתונאי מוכר בשטח היה למעשה סוכן של שלטון חמאס, מה שמנע מהתקשורת הבינלאומית לפעול בחופשיות. עם זאת, זה לא עצר אותם מלייחס לישראל את האשמה על חסימת הגישה. ישראל, אגב, מאפשרת כניסה (מאז אוגוסט 2024), אך הדבר אינו מפורסם דיו ודורש מהעיתונאים לחתום על ויתור על תביעות. כמעט שנה לאחר שהתאפשרה האפשרות הזו, אף אחד מלבד כמה בלוגרים עצמאיים לא ניצל אותה.

בחודשים האחרונים המצב התדרדר אף יותר. חמאס מנסה להפריע בפעילות הסיוע ההומניטרי של GHF, ורואה בו איום לשליטתו. כתוצאה מכך, משטרת חמאס פוגעת ורוצחת פלסטינים המחפשים סיוע. הגם שהאירועים צולמו ופורסמו בכלי תקשורת בינלאומיים, וניתן היה להפריך בקלות את טענות חמאס בעזרת גאולוקציה, הם מוצגים כאילו מדובר בפעולות יזומות של ישראל, כחלק ממדיניות זדונית מכוונת. מעבר להחייאה המדאיגה של סטריאוטיפ אנטישמי ימי ביניימי נוסף (יהודים שמפתים חפים מפשע למותם באמצעות הבטחת מתנות) בתקשורת הבינלאומית, אין אפילו מאמץ להציג ניסיון לאימות המידע. גם כאשר מתקבלת התנצלות, כמו במקרה של ה-BBC שהתנצל כמה פעמים, אין היסוס לאמץ מיידית את הגרסה הבאה של תעמולת חמאס.

---

בדרך כלל, אינני משתף קישורים כאן כי קל למצוא את המידע ואני מעדיף שאנשים יוודאו בעצמם. אך במקרה זה מדובר ביוצא מן הכלל: בג״צ פסק שיש לאפשר לעיתונאים להיכנס, ואילו הממשלה, אף שהיא טכנית מצייתת, כמעט ואינה מפרסמת או הופכת את המידע לזמין, במיוחד כיוון שרוב התקשורת הבינלאומית אינה קוראת עברית, ואפילו שם הדבר הוזכר רק בקצרה.

העיתונאים הבינלאומיים שתבעו את הממשלה בבית המשפט וזכו (רק אחרי שישראל השתלטה על מעבר רפיח) כנראה מודעים לכך, ולכן לא פנו שוב לבית המשפט. אחרים כנראה כלל אינם יודעים. בעוד רבים מנסים דרכים אחרות כגון תלונות בבית הדין הפלילי הבינלאומי, הפגנות או לחץ דיפלומטי, אף אחד לא ניסה את הדרך החוקית הישירה הזו בשנה האחרונה, ויש לכך סיבה טובה.

מי שחושב חושב שהממשלה הישראלית מעדיפה את המצב הנוכחי, צודק. אך זה גם מראה כמה מעט אכפת לאלו שמתיימרים לדאוג לחופש העיתונות בעזה - גם הם מוכנים להשאיר את הדברים כפי שהם.

הניסוי הגדול של אונר"א: שימור הפלסטינים כתלויים נצחיים

לפי הדיווחים של עצמה, אונר"א, שמזוהה בעקביות בדוחות האו"ם כסוכנות המושחתת ביותר במערכת האומות המאוחדות, מבזבזת לכאורה יותר ממחצית מתקציבה על כלום. במשך 77 השנים האחרונות, אונר"א פעלה באופן פעיל כדי להבטיח שלפלסטינים לא תהיה מדינה. היא עושה זאת באמצעות חינוך ירוד, עידוד לאלימות כמטרה עיקרית, הגנה על כל סוגי השוד, פגיעה ביוזמה הפלסטינית, והפצת המסר שפלסטינים לא צריכים לעבוד. מדינה פלסטינית היא הסיוט של אונר"א – כי היא תהפוך אותה למיותרת. לכן, רוב הכסף שלא נגנב על ידי פקידיה מושקע בפרויקטים שמנציחים את התלות הזו.

אונר"א ותומכיה דוחים את רעיון הישות הפלסטינית העצמאית, ורואים בכל יכולת אמיתית של הפלסטינים לנהל את עצמם כהזיה מוחלטת. הם מניחים שהפלסטינים חייבים להישאר תלויים לנצח בטיפול חיצוני, לא מסוגלים לנהל מרפאות, כשמצב חירום הוא מצבם הטבעי, וכדומה. בפועל, פלסטינים מצליחים לדאוג לעצמם במקומות כמו ישראל וירדן – עובדה שאונר"א ותומכיה מתעלמים ממנה לחלוטין. "הישגה הגדול" של אונר"א הוא השארת הפלסטינים בתנאים מחפירים במשך 77 שנה, ואף לגרום להם להודות על כך. בהתאם לערכיה, אונר"א רואה גם היא את הפלסטינים כ"נחותים", שאינם מסוגלים להתבגר. אונר"א תמיד מאשימה אחרים במאמציה הזדוניים להעמיק את סבל הפלסטינים.

רעיון העצמאות אף פעם לא נשקל – זה קשה מדי עבורם. במקום זאת, אונר"א ותומכיה מעדיפים להמשיך לדבר על הצורך במדינה פלסטינית, תוך כדי שהם תומכים במכשול הגדול ביותר לכך. הם מגבים סוכנות שתחדל מלהתקיים אם מצב הפלסטינים באמת ישתפר, וכל זה תוך העמדת פנים שהם דואגים להם. הגישה הזו מגוחכת ועלובה. אם באמת אכפת להם מהפלסטינים, לתמוך באלה שמרוויחים מהעמקת סבלם זה רחוק מלהיות רעיון טוב.

---

נקודות נוספות:

1. ההנחה הבסיסית של אונר"א קובעת שהפלסטינים אינם מסוגלים להסתדר בעצמם אחרי 77 שנה, ולכן נדרשת סוכנות מיוחדת של האו"ם. טענה זו מתעלמת מאוכלוסיות רבות בעולם (מאפריקה ועד סוריה) שהתמודדו עם תנאים קשים בהרבה – והצליחו להשתקם ללא יצירת תלות נצחית.

2. אונר"א בפועל חוסמת את הזרמת הסיוע. הדבר ניכר בתלונותיה הפומביות על משלוחי סיוע שיועדו לה. זהו מהלך מכוון שנועד להנציח את התלות הפלסטינית – ולמעשה מהווה טיעון נגדה, לא לטובתה.

3. אונר"א מיישמת את האפרטהייד נגד "פלסטינים שחורים" שמכתיב חמאס, ותומכת באפליה נגד פלסטינים במדינות ערב (ובעיקר בלבנון) בכך שהיא עוזרת להנציח את מעמדם המודר. ברור שמעשיה אינם תואמים ערכים של תרבות מתקדמת.

4. אונר"א היא בפירוש "בעד מצור". היא ניסתה שוב ושוב להסתיר מצורים, כמו המצור של משטר אסד על מחנה אל-ירמוכ, אותו ראתה כהזדמנות. זהו קו מדיניות ארוך שנים: ממצרים בעזה בשנות ה-50, דרך ספטמבר השחור בירדן בשנות ה-70, שחקנים שונים בלבנון בשנות ה-80, ועד הרשות הפלסטינית על מחנה ג'נין בשנה שעברה. אונר"א, כך נראה, אוהבת מצורים.

להבהיר, המידע שמוצג בפוסט הזה מבוסס על פרטים שנמצאים באתר של אונר"א. אמנם צריך קצת מאמץ כדי למצוא את הפרטים הספציפיים האלה, אבל הם בהחלט זמינים שם.

---

בחרתי לא לשים קישורים ישירים משתי סיבות עיקריות:

1. לדעתי חשוב שכל אחד יהיה זהיר לפני שהוא לוחץ על קישורים חיצוניים.

2. אני מניח שכל קישור שאספק ייתפס כמשוחד, ואני בעצמי הייתי מתעלם מקישורים כאלה מסיבה זו.

לכן, אני מאוד ממליץ שתעשו מחקר עצמאי ותבדקו בעצמכם את המידע הזה, במקום להסתמך רק על מה שאני אומר.

מופרכות התגובה הבינלאומית למצב בעזה

המצב בעזה הוא משבר הומניטרי חמור שנוצר ממלחמה שיזם חמאס, ארגון שזוכה לתמיכה פלסטינית ניכרת וחותר במפורש לרצח עם נגד ישראל. הנהגת חמאס ממשיכה לאיים בהתקפות דומות בעתיד, מה שיוצר חששות ביטחוניים מתמשכים המסבכים כל נתיב לפתרון.

התגובה הבינלאומית חושפת סתירות מהותיות שעלולות להיות הרסניות. הקהילה העולמית דורשת מישראל לנהל מלחמה ובו בזמן לשאת באחריות מלאה להגנה על אזרחים פלסטינים — בלתי אפשרי מבחינה מבצעית, ויוצר ציפיות לא ריאליות וסיכונים מוסריים. גישה זו נראית כמתגמלת את אסטרטגיית חמאס של שימוש בנפגעים אזרחיים כמנוף פוליטי, מה שעלול לתמרץ את אותה טקטיקה שמנציחה את מעגל האלימות.

מנהיגים פלסטינים ממשיכים להקריב את רווחת האוכלוסייה שלהם למען רווח פוליטי, אך השיח הבינלאומי מתייחס לעיתים קרובות לפלסטינים כחסרי יכולת בחירה או אחריות מוסרית למעשיהם ולהנהגתם. גישה מתנשאת זו לא רק שוללת אוטונומיה פלסטינית, אלא עלולה בטעות לחזק דפוסים הרסניים. בינתיים, תגובות בינלאומיות מסוימות מהדהדות נושאים אנטישמיים מטרידים על כוח והשפעה יהודיים, ומרמזות שישראל צריכה להימדד בסטנדרטים שאינם מיושמים על אומות אחרות בנסיבות דומות.

תיאור המצב בתקשורת מחמיר בעיות אלו בכך שהוא מציג הן ישראלים והן פלסטינים כשחקנים תמימים חסרי הבנה של מצבם, הזקוקים להכוונה והתערבות בינלאומית. מסגור זה ממקם משקיפים חיצוניים כבוררים מוסריים, תוך ערעור של היכולת והאחריות המקומיות. נראה כי המסלול הנוכחי נועד לעודד הסלמה מהירה במקום פתרונות ברי קיימא, ופועל על בסיס הנחות המתייחסות לאלימות אנטי-ישראלית כזכות פלסטינית טבעית, במקום לבחון את הדינמיקה הפוליטית המורכבת המנציחה סכסוך זה.

---

זו אינה רק נקודה תיאורטית. הצעת ההחלטה האחרונה במועצת הביטחון של האו"ם, שאותה חסמה ארה"ב, עוררה תגובות משמעותיות בקרב הפלסטינים. הרשות הפלסטינית היללה אותה כהישג גדול במלחמתם המתמשכת. חמאס, מצדו, הצהיר כי ההצעה אישרה את אסטרטגיית הקרבת כמה שיותר פלסטינים.

אף על פי כן, הקהילה הבינלאומית פשוט התעלמה מההשפעה המסיתה הברורה של הצעה שנועדה לכאורה להביא להפסקת אש. במקום זאת, היא בחרה להאשים את ארה"ב וישראל. מה עושים הפלסטינים? למי אכפת?

מה מדמיינים אלו שדורשים שישראל תיכנע?

אני תוהה לעתים קרובות מה בדיוק מדמיינים לעצמם אלה הדורשים מישראל לעצור את ה"רצח העם" לכאורה כתוצאה המיידית. איזה תרחיש הם מאמינים שיתפתח ברגע שישראל תנקוט במה ששני הצדדים יפרשו ככניעתה?

כיצד העצמת ארגון טרור בעל מטרות רצחניות תתרום לשלום? יתר על כן, מהו הנתיב ההגיוני שבו קידום דיקטטורה אכזרית הרואה באזרחיה כבשר תותחים ישפר את חייהם?!

תשובתי פשוטה: לכל היותר, תומכים אלה לא באמת שקלו את ההשלכות. במקרה הגרוע, הם חותרים בסתר לרצח העם של יהודים כמטרה חדשה. אך ברוב המקרים, אני חושד שהם לא רואים בפלסטינים בני אדם שלמים באמת, ולכן מאמינים שלפעולותיהם ולשינוי הכוח הנובע מכך לא תהיה השפעה משמעותית, מכיוון שזה בלתי אפשרי מעצם ההגדרה.

מובן מאליו, עצירת המלחמה יכולה להיות רעיון מצוין. עם זאת, לעשות זאת על ידי הבטחת מלחמה גרועה עוד יותר, לימוד ישראלים שביצוע רצח עם מהיר הוא רעיון טוב, והעצמת דיקטטורה מיליטנטית ואכזרית היא כנראה הדרך הגרועה ביותר, אך כנראה הפופולרית ביותר.

נקודות נוספות:

1. הפתרון הפשוט ביותר מבחינה תיאורטית (אם כי קשה מאוד ליישום) הוא שינוי משטר על ידי תושבי עזה; הפוטנציאל לביצוע אינו ידוע לי.

2. אפשרות נוספת היא השמדת חמאס בכוח צבאי; לחץ חיצוני באופן אירוני דוחף את ישראל לכיוון זה, ומציג זאת כדרך היחידה לכפות הכרה פלסטינית בתבוסה.

3. חמאס משתמש ב"אידיוטים שימושיים" בתעמולה, ותורם משמעותית להמשך המלחמה מצדם.

4. למעט תוכנית טראמפ, אף גורם מחוץ לישראל לא מציע פתרון שאינו מבטיח את המשך כוחו של חמאס ובכך מקדם מלחמות עתידיות.

מימון זר - עצירת USAID כסמן לצורך בשינוי מדיניות

אם המשך פעילותו של הארגון תלוי במימון מ- USAID, עד כדי כך שאובדן מימון זה יהיה קטסטרופלי, אז הוא לא באמת NGO עצמאי. שימוש בארגוני פרוקסי הוא תמיד בעייתי. זה מלבה תיאוריות קונספירציה, יוצר חורים שחורים פיננסיים, יכול להוביל לניגודי עניינים (כמו ארה"ב שמממנת גם את ישראל וגם את חמאס), ובדרך כלל מסבך עניינים. ההגנה היחידה היא שכולם עושים את זה, מה שאולי נכון, אבל זו מציאות עצובה. אפילו אם המטרות של הארגון נאצלות, כמו מיגור איידס, עבודה בדרכים לא /קופות כאלה היא לא פרודוקטיבית, ובסופו של דבר פוגעת במטרות עצמן ששואפים לתמוך בהן.

אם המטרה של היא לסייע למדינות זרות, צריך לעשות זאת בגלוי ובשקיפות. המימון צריך להיות ישיר, עם ייחוס ברור, ולא מועבר דרך רשתות אפלות. זה חל לא רק על ארגונים לא ממשלתיים, אלא גם על חברות פסאודו-מסחריות, בין אם הן מושפעות מממשלות (כמו בסין) או נהנות מחסות של בעלי הכוח (כמו ברוסיה). זה מאפשר פיקוח וחשבונאות תקינים, ומונע מראית עין של מטרות נסתרות.

בישראל, אנחנו סובלים מאוד מחוסר שקיפות זה. גורמים שונים כמו ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה וסין מתערבים בעניינינו הפנימיים באמצעות מנגנוני מימון מעורפלים אלה, ולעתים קרובות תמכו בארגונים הפועלים באופן פעיל נגד האינטרסים של ישראל. כל גורם משתמש בשיטות שונות כדי להפעיל השפעה, אך התוצאות דומות: חתירה תחת הריבונות הישראלית ויצירת חוסר אמון, הן מבית והן בזירה הבינלאומית. זה נכון בין אם הנושא הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובין אם עניינים פנימיים ישראליים (והמצב דומה עבור הפלסטינים). באופן אירוני, בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, השפעה חיצונית זו משיגה לעתים קרובות את ההפך מכוונותיה המוצהרות, בכך שהיא הופכת את השלום לפחות סביר, לא יותר.

נקודות נוספות:

1. ההשפעה בפועל של השפעה חיצונית על ישראל היא נושא לוויכוח פנימי סוער, ולכן לא אכנס לזה כאן (יש מספיק רשומות אחרות בבלוג הזה בעניין). זוהי סוגיה מורכבת עם טיעונים תקפים משני הצדדים, ובסופו של דבר תלוי בישראל להחליט כיצד לנווט באתגר זה.

2. אני מבין שרבים מאמינים שעצירת סיוע לא שקוף תגרום נזק רב יותר מתועלת. החשש הוא שניתוק המימון עלול לערער את יציבות האזור או להעצים גורמים בעייתיים עוד יותר. עם זאת, אני חושב שכדאי לשקול מחדש עמדה זו, לכל הפחות. התגובות לסוג זה של התערבות רק החמירו עם הזמן, כאשר גורמים חיצוניים נעשים חצופים יותר בניסיונותיהם להשפיע על חברות לא מפותחות ועל הפוליטיקה שלהן.

3. אמנם אני לא מסכים להפסקה מוחלטת ומוחלטת של המימון על ידי USAID, אבל ברור שללא התערבות משמעותית כלשהי, שום דבר לא ישתנה. אנחנו (כולל ישראל, שגרועה עוד יותר בנושא הזה) צריכים למצוא דרכים להגביר את השקיפות והאחריות, ולהבטיח שסיוע חוץ ישמש לתמיכה במטרות המיועדות להם, לא לחתור תחתן. זה עשוי לכלול תקנות מחמירות יותר, פיקוח רב יותר, או אפילו מעבר לצורות ישירות יותר של סיוע. הסטטוס קוו בבירור אינו בר קיימא, ומדינות אחרות צריכות להכיר בכך במקום רק להתלונן על כך.

אונר"א היא כלי פוליטי ולא סוכנות הומניטרית

ציפיתי לרוב תגובות אונר"א לחקיקה הישראלית להפסקת הסכם שיתוף הפעולה והפסקת האינטראקציה הישראלית עם אונר"א. אין זה מפתיע שמנהלי אונר"א אינם מבינים את רצונה של ישראל לסגור את הסוכנות מכיוון שאונר"א רואה בניקוי אתני של יהודים כמטרה ראויה ומאמינה שהריגת יהודים אינה פשע.

העובדה שאונר"א מנסה להגן על התנגדותה בטענה שהיא בלתי ניתנת להחלפה מכיוון שהפלסטינים אינם מסוגלים לדאוג לעצמם הפתיעה אותי. הייתה דרך ברורה להתקדם אם אונר"א אכן הייתה רוצה לסייע לפלסטינים: להקים ארגונים פלסטינים מקומיים להמשך עבודת אונר"א. שיטה זו משמשת לעתים קרובות במצבים כאלה (ולא מדובר, בניגוד לטענות אונר"א, במקרה הראשון שבו ארגון של האו"ם מגורש). בהתחשב בכך ש-99% מצוות אונר"א הם פלסטינים, בהשוואה לארגונים אחרים עם אחוזים קטנים משמעותית יותר של עובדים מקומיים, זה אפילו פשוט יותר במקרה הזה.

גזענות היא ההסבר היחיד שמניח את הדעת כשאנחנו בוחנים את הפרטים. אונר"א מטפלת בפלסטינים למעשה כילדים הנדרשים לטיפול צמוד מאדם אחר. היחס לקבוצת מבוגרים כילדים ולכן אינם מסוגלים לקחת אחריות על מעשיהם היא אחת המאפיינים הגזעניים העיקריים של התרבות המערבית (וברוב המקומות בעולם ככל הנראה). למעשה, לאף צורה אחרת של אפליה אין גישה כזו, למעט שוביניזם.

נקודות נוספות:

1. תמיכת השמאל הרדיקלי באונר"א אינה מפתיעה אותי. אונר"א היא מקרה שבו השימוש בכספי משלם המסים במשך שנים רק החמיר בעיה אמיתית וחמור מכך, תדלק באלימות ברמה האזורית, ובכך מהווה סתירה עבור אלה הרואים בסיוע ממשלתי פתרון לכל בעיות חברתיות. לכן, גישתם היא פשוט להסתיר את הבעיה על ידי התנהגות כאילו אונר"א הוא ארגון טוב.

2. הפלסטינים כבר חוו את ההשפעות הקשות ביותר של התמכרות לתורמים. המצב מחמיר על ידי העובדה שפלסטינים החולקים על אסטרטגיה זו - ואני מכיר כמה מהם - נאלצים לוותר, לברוח או להתמודד עם איומי מוות. לפיכך, ביטול אונר"א הוא רק ההתחלה של מאמץ ממושך לטיפול בבעיה; כעת כל התקדמות נוספת נחסמת על ידי נוכחות של ארגון המונע להחמיר אותה.

3. מכיוון שהן מודעות לכך שפתרון אמיתי יעלה להם יותר, מדינות המערב מעדיפות לתמוך באונר"א. גם לא אכפת להן מהפלסטינים ולעתים נדירות הן חווות את תגובת הנגד של אונר"א. למדינות ערב יש מאפיינים דומים, אך הם מונעות עוד יותר על ידי העובדה שאונר"א מקדמת אנטישמיות.

4. אני מודע לכך שרבים מהאנשים התמימים תומכים באונר"א מכיוון שהם מאמינים בכנות שמדובר בארגון הומניטרי המספק סיוע חיוני לפליטים הפלסטינים. למרבה הצער, הם טועים; אונר"א לא רק מנצלת לרעה כספים, מלאה בשחיתות ומקדמת שנאה ואלימות, אלא גם אינה עומדת במטרותיה המוצהרות על ידי מתן אפשרות להנהגה הפלסטינית להמשיך להנהיג תוך התעלמות מצורכי עמה.

5. מדהים שקרבתה של אונר"א לדיקטטורות במדינות כמו ירדן, עיראק, סוריה ומצרים ואחרות זוכה להתעלמת. היא לא הושפעה אפילו מהפלת משטר אסד, שאונר"א תמכה בו באופן קבוע (אפילו על ידי ארגון מקהלת ילדים לשיר על תהילת הדיקטטור במהלך המצור על מחנה ירמוק במהלך מלחמת האזרחים). העובדה שאונר"א תמכה בממשלה שרצחה ועצרה אלפי פליטים פלסטינים לא זכתה להתייחסות בעיני אף אחד.

על הצורך בבחינה עובדתית ולא בפנטזיות, כן אפילו כלפי ישראל

הטענה שישראל מחזיקה בכוחות על, כגון שליטה בעולם או מניעה פלאית של התקפי לב, היא במהותה אנטישמית. טענות מופרכות כאלה, כאשר הן מועלות על ידי מוסדות לכאורה מכובדים, עלולות לצבור תאוצה ולהשפיע על דעת הקהל, ולכן אני מאמין שגישה שונה היא הכרחית.

לפני כל ניתוח רציני או ביקורת, יש להתמודד עם שאלה יסודית: האם הטענה בכלל אפשרית מבחינה תיאורטית? חלק משמעותי ממה שמכונה "ביקורת" על ישראל נכשל במבחן הבסיסי הזה. לדוגמה, חוות הדעת המייעצת של בית המשפט הבינלאומי (ICJ) הדורשת את נסיגת ישראל על בסיס ההנחה המטעה שישראל מכתיבה את מדיניות מצרים כלפי רצועת עזה, ולכן היא לא יותר מגיבוב מילים. באופן דומה, הדו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל המרמז על כך שתושבי עזה הם בני אלמוות (למעט אלה שנהרגו בידי ישראל) לאחר שחמאס יזם את המלחמה, הוא חסר ערך לחלוטין.

קל להיסחף אחר הקונצנזוס, אך ההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב שדעת הרוב לא תמיד אומרת אמת. עיסוק בטענות שווא כאלה בתנאים שלהן רק מעניק להן לגיטימציה ופוגע באמינות של כל שיח אמיתי.

נקודות נוספות:

1. בית המשפט הבינלאומי (ICJ) השתמש בטענה זו רק כמפלט אחרון מכיוון שאחרת הוא היה צריך לפסול את כל "הראיות" בחוות הדעת המייעצת שלו

2. בקצה השני של המנעד, מנהיגת אמנסטי אינטרנשיונל הצהירה שהארגון מואשם באנטישמיות בכל פעם שהוא מפרסם דו"ח המותח ביקורת על מדיניות הממשלה הישראלית. הנקודה "השולית" שהיא השמיטה היא שבעשור האחרון אמנסטי אינטרנשיונל התקשה להאשים את ממשלת ישראל מבלי להניח שישראל מחזיקה בכוחות על, ולכן תמיד האשים את ישראל בשימוש או אי שימוש בהן.

3. גזענות של ציפיות נמוכות מהפלסטינים היא נקודה נוספת שמובילה לעתים קרובות לטיעונים שונות לאותן נקודות

4. באופן אירוני, זיהוי השימוש בטענות אלו או תיוג שלהן כפנטזיות אינו החלק הקשה ביותר; למעשה, קשה יותר לתייג אותן כאנטישמיות. סיווגתי אותן ככאלו לפי שני קריטריונים: הן שימשו בעבר לאנטישמיות, והשימוש הנוכחי שלהן מעודד שנאה כלפי יהודים. אפילו לפי הגדרה מצומצמת זו, פנטזיות אנטישמיות אלו משפיעות בצורה ניכרת על יותר ממחצית מה"ביקורת" על ישראל.

5. רוב האנשים שנשענים על פנטזיות אלו כנראה אפילו לא מודעים לכך. רוב האנשים לא קוראים דוחות בקפידה, במיוחד כשהכל מסכימים, אבל רק בגלל ש"כולם" מסכימים זה לא אומר שמשהו נכון

6. סטנדרט כפול נוצר באופן בלתי נמנע כאשר צד אחד מניח שיש לו כוחות על; בעוד שלא כל הסטנדרטים הכפולים נוצרים כתוצאה מכך, רבים כן נוצרים בדרך זו (אחרים נובעים מגזענות או מסיבות אחרות).

7. אפשר לומר באופן חד משמעי, ישראל אינה מחזיקה בכוחות על-טבעיים. זו אחת הסיבות העיקריות לכך שהיא מחפשת ללא הרף שלום. לכן, מי שטוען שישראל היא מדינה תוקפנית, למעשה מניח הנחה מנוגדת: שישראל אכן מחזיקה בכוחות על-טבעיים ומנצלת אותם.

8. אנא הימנעו מלקרוא לי פאשיסט או אידיוט; במקום זאת, בואו נתמקד בעובדות ולא באדם

---

הדגמה נוספת של התופעה הוא הפלישה הישראלית לסוריה. מצד אחד, ירדן וסוריה האשימו את ישראל באיום על אספקת המים, מה שמהווה חשש לגיטימי, אם כי אני סבור שהם טועות. מצד שני, מספר מרשים של אנשים ברשתות החברתיות ניצלו זאת כהזדמנות לפתח תיאוריות קונספירציה חדשות בעלות מאפיינים על-טבעיים (למשל, הירדן זורם במעלה ההר). הם כמובן לא פספסו פעימה כאשר טורקיה הצמיא כמיליון כורדים סורים; אחרי הכל, אין יהודים=אין חדשות.

אכן מלחמת האזרחים בסוריה קשורה למלחמה של ישראל

לעתים נדירות יוצא לי להתקל במקרה כל כך בוטה של אנטישמיות כמו בטענות המגוחכות כאילו ישראל עומדת מאחורי החמרת מלחמת האזרחים בסוריה.

חיזבאללה (ובמידה פחותה בהרבה גם הג׳יהאד האיסלמי) תמכו צבאית במשטר אסד והשתמשו בסוריה כמחנה אימונים לקראת המלחמה נגדנו. חמאס תמך תחילה צבאית במורדים, לאחר מכן תיווך ביניהם לבין המשטר ובשנים האחרונות הוא שותף צבאי זוטר של המשטר תוך בגידה בוטה בבעלי בריתו לשעבר. כמעט למותר לציין שחלק ניכר מהטכניקות שהופעלו נגדנו מרצועת עזה ואף יותר מכך מלבנון מקורן במסקנות של ארגוני הטרור ממלחמת האזרחים. גם מאמץ ההרעבה הנוכחי של אוכלוסית עזה על ידי חמאס הוא חלק מהמסקנות של מלחמת האזרחים, בדגש על מחנה הפליטים ירמוק, שם סייע הג׳יהאד האיסלמי להרעיב את בני עמו.

חוסר המאמץ הבינלאומי בנושא (ה-ICC יכול היה לפתוח בקלות בחקירה בשל הזליגה לירדן) הבהיר גם לאיראן ולסוריה שהן יכולות לבצע מה שהן רוצות כל עוד ישתמשו בשלוחים, מסקנה שארגוני הטרור מיהרו לממש גם אצלנו.

צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט

הייתי בטוח שבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) יוציא צווי מעצר נגד גלנט ונתניהו. תחזית זו התבססה על רעיון פשוט שהתקשורת הבינלאומית התעלמה ממנו מתוך פחד מהאשמה באסלמופוביה: לא הייתה לשופטים אפשרות אחרת מלבד לחיות כל חייהם בפחד עבור עצמם ובני משפחתם.

מה שבאמת מטריד אותי הוא מה שנותר מהשריד האחרון של השאיפה לכאורה לצדק. בעוד כמה טענות (שקריות) על מעשי מנהיגי ישראל הוכללו בבקשה לצווי מעצר, הרי צווי המעצר שהוצאו על מה שהם כביכול רצו לעשות במקום להתמקד במה שעשו בפועל נציגי ציבור ישראלים. זהו מעורר זיכרונות מימי האינקוויזיציה האפלים, שבהם אנשים נשפטו על מחשבותיהם במקום על בסיס ראיות.

שינוי זה נועד באופן ברור לגשר על הפער בין טענות התובע הכללי על מה שקרה ברצועת עזה ומה לכאורה היה אמור לקרות בהמשך - רעב המוני שהיה התחזית הנוראה ביותר - בעוד שבפועל, לא היה שם לא רעב המוני ואפילו לא רעב סתם. עם זאת, שינוי זה מבטל את ההיבט הבסיסי ביותר של מערכת משפטית צודקת: ביטול האפשרות הקלושה שנתניהו וגלנט יימצאו זכאים. הם יצטרכו להוכיח שמעולם לא שקלו להשתמש ברעב ככלי מלחמה; בעוד התביעה לא תצטרך להוכיח את הטענה שהם השתמשו.

נקודות נוספות:

1. שופטי בית הדין הבינלאומי חשו מאוימים על ידי האיומים נגד ג'וליה סבוטינדה בשל עמדתה הפרו-ישראלית בבית הדין הבינלאומי (ICJ).

2. ללא היזקקות למניעים אנטישמיים, קשה, אם בכלל ניתן, להסביר כיצד הלחץ הישראלי הוצג בתקשורת העולמית.

3. צעד לאחור נוסף הוא הוצאת צו מעצר נגד דיף; האינקוויזיציה הייתה ידועה ב"שיפוט" נגד המתים. יש לציין כי צו מעצר זה רלוונטי יותר ומתייחס למה שדיף עשה.

4. קריסת בית הדין הפלילי הבינלאומי, במקרה שמספיק חברים פשוט מתעלמים מהנחיותיו, היא התוצאה הסבירה ביותר של צווי מעצר אלה.

5. בית הדין הפלילי הבינלאומי, שהעם היהודי פעל לקידומו במשך עשורים, הפך לכלי נגד המדינה היהודית, והדבר טראגי באמת. הדבר העצוב ביותר, לדעתי, הוא שאף אחד לא מופתע, כי אמנת רומא, שיוצרת את בית הדין, שונה מאמנות ז'נבה בנקודה אחת - המכוונת ישירות נגד ישראל.

6. אף אדם שפוי לא יכול להסביר לישראלים איך אסד, שהרג מאות אלפים מאנשיו, כולל עשרות אלפי פלסטינים, הוא חופשי ללא שבית הדין הפלילי הבינלאומי יחקור אותו, בעוד שנתניהו וגלנט צריכים להיעצר בעקבות הצו, כשניתן לראות כהחלת צדק. ההצדקות הן אבסורדיות; מאחר שלבנון היא חתומה על אמנת רומא, צריך להיות פשוט לחקור את פעילויות המשטר של אסד שם.

7. העובדה ששופטת חדשה הסכימה להוציא צווי מעצר רק שעות לאחר מינויה ושהתובע הכללי ביקש אותם לאחר שהתגלתה החקירה נגדו, מדגישה כמה מעט חשובות העובדות בתהליך.

8. חשוב לזכור שגם מתנגדי נתניהו הפוליטיים ראו את צווי המעצר כבלתי הוגנים. למעשה, אלה לא שינו את עמדתו של אף ישראלי בנוגע לסכסוך; הרוב תומך במלחמה, והמיעוט שכינה את המנהיגים פושעים לא שינה את דעתו. לא קיימת אמונה אמיתית שצווי המעצר יהיו בעלי ההשפעה הרצויה. נושא הדיון הפנימי הוא כיצד הממשלה יכולה לעצור אותם טוב יותר; כשלפעול צבאית באופן שונה איננה אפשרות פופולרית.

9. בית הדין הפלילי הבינלאומי אינו עוד מערכת משלימה, כפי שהוא מתיימר להיות, אלא גוף מחוקק שיצר (או יותר נכון, החיה) חוקים חדשים כשהוא מתיימר לשפוט על מחשבות ולא על עובדות. זאת ועוד, זה גם מבטיח שישראל לא תוכל לסגור את הפרצה המשפטית כי, כמדינה נורמלית, ישראל אוסרת תביעות על מחשבות.

10. בית הדין הפלילי הבינלאומי טוען שהוא מוציא צווי מעצר בשם מדינת פלסטין. באופן אירוני, הרשות הפלסטינית ומשטר החמאס אינם סובלים מבעיה זו; הם כולאים ואפילו הורגים אנשים על מחשבותיהם.