בעקבות דברי ירון ידען על דוברי השמאל:
אני מסכים בעיקרון עם ירון. אולם אני אנסה להבהיר את הבעיה כפי שאני רואה אותה.
הבעיה עם הדוברים הנ"ל (ועם חלק גדול ממאמיניהם) הוא חוסר המוכנות להכיר
בפלסטינים כבני אדם. כל הכותרות מההפגנה אתמול מניחות כמובן מאליו שלפעולות
של הפלסטינים אין משמעות. אני לא שמעתי את גלאון, בוז'י או גרוסמן שואלים
את עצמם מה הפלסטינים רוצים. הרעיון שהפלסטינים רוצים אחרת מהם בכלל לא
עולה על לשונם.
קל להאשים את ישראל בכל הצרות הפלסטיניות, לרוע המזל זה יחס שדומה לזה שאנחנו מעניקים לכלב שנשך אדם - הוא לא מסוגל לחשיבה עצמאית.
פואד סייד רצה להקים מדינה פלסטינית עצמאית - אבו מאזן מינה אותו בשל
איומים אמריקאים וסילק אותו בהזדמנות הראשונה. אולמרט הציע לאבו מאזן
מדינה, הוא יכל לקחת אותו ולהמשיך בדרישות אבל סירב. הפעולות הללו בכלל לא
קיימות אצל השמאל מכיוון שהעובדה שאבו מאזן חושב בכלל לא חשובה בעיניהם.
דברים דומים אפשר לומר על חמאס, לחמאס יש מטרה, הוא מצהיר עליה השכם והערב
ופועל למענה ללא הרף. בכל זאת, הרעיון שיש משהו מאחורי פעולותיו שאיננו
ישראל נחשב כבלתי נתפס.
מה הפלסטינים רוצים? כיצד אפשר להניע אותם
לרצות מה שאנחנו רוצים? השאלות הללו נדחות בבוז גמור כבלתי רלוונטיות. כאשר
מדובר בימין הקיצוני שדורש להשתמש בכוח משתק אפשר אולי למצוא תירוץ
להתעלמות הזאת. כאשר מדובר בגורמים פוליטיים שדורשים הידברות וסותמים את
אוזניהם למשמע הצד השני - מדובר בביזיון.
העניין הזה בלט מאוד בתחילת אינתיפאדת אל אקצה. אנשים מדחיקים אחרי זמן מה. אגב,
סביר להניח שיקרה מה שקרה אז, השמאל יצטמצם עוד ואלו שיישארו יהיו הפנאטים
(עד שהדבר יישכח).