יש לי הרבה דברים שליליים להגיד בעקבות שביתת הסגל הבכיר (ולא על השובתים), אבל התברר לי ששכחתי לציין בזמן אמת את הגורם הציבורי היחידי שהיה לו אומץ להילחם במאמצים הזדוניים של הממשלה הקודמת. בעוד שלרוב אני תומך בהקמת אוניברסיטאות חדשות (למשל כאן וכאן) ותמכתי אפילו בהפיכת המרכז הבינחומי לאוניברסיטה, הרי התנגדות ועד ראשי האוניברסיטות להפיכת מכללת תל חי לאוניברסיטה היתה ראויה לציון. קשה מאוד להפריז ברמת החומרה שאפשר למצוא בצעד שהיה באופן פומבי מטעמי הדרה (המכללה התגאתה במספר הנמוך של סטודנטים ערבים ובכך שהצליחה לפרק את התא של ״אם תרצו״), כלל ניגודי עניינים בוטים על גבול השחיתות אם לא מעבר לכך (שרת החינוך הקודמת קשורה באופן אישי למכללה) ונועד ליצור מונופול באופן מכוון (סגירת שאר המכללות בצפון).
ראשי האוניברסיטאות הצליחו להכשיל את המהלך שנעשה, כמו רוב מהלכי הממשלה הקודמת תוך בוז עמוק לשלטון החוק וניסיון להעביר שינוי דרסטי באמצעות ״דיון״ במעמד ראש ועדת החינוך של הכנסת. הם הצליחו להביא לכך שבניגוד לגישה הכללית שהחוק מגביל אך רק ממשלות ימין ואילו ממשלת שמאל רשאית להעביר כל החלטה ללא התנגדות, הממשלה נאלצה לעבור לתהליך איטי יותר של חקיקת חוק, שאמנם זכה לקריאות בסגנון ״היידה שאשא״ אבל לבסוף לא עבר בשל נפילת הממשלה. לא למותר לציין שהעובדה שגם ההצלחה הזאת התבצעה באמצעות שתדלנות מאחורי הקלעים, רק מדגימה את רמת ״המחויבות״ של ממשלת בנט-לפיד לדמוקרטיה.
