מדוע הפסד פוליטי קובע יותר מניצחון בשדה הקרב

מזכר ההבנות עם ארה״ב הוא הסיבה לכך שאיראן ניצחה במלחמה, ללא קשר למה שהממשל האמריקאי מנסה לטעון. כאשר צד אחד, ובמיוחד מעצמה גדולה, נכנע – הצד השני הוא המנצח בפועל. אין זה אומר שהסיפור מסתיים שם, שכן מלחמות יכולות להתפתח בדרכים שונות לאורך זמן. אך אם ארצות הברית נכנעה לאיראן, הרי שאיראן ניצחה, גם אם כוחותיה כבר היו מוחלשים מאוד או מרוסקים.

החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה מהווה דוגמה היסטורית מועילה. בתחילת 1917, רוסיה הייתה נתונה תחת לחץ צבאי ופוליטי כבד. הצבא ספג אבדות עצומות, המוראל קרס, הכלכלה התפרקה והמשטר איבד שליטה מבית. עוד לפני שהבולשביקים תפסו את השלטון באופן רשמי, המדינה הגיעה לנקודה שבה לא יכלה עוד לקיים את המלחמה באותם תנאים. כמובן, המצב ברוסיה לא היה זהה לחלוטין, שכן המשטר עצמו התחלף, אך הדוגמה עדיין רלוונטית. חשוב גם לציין שגרמניה ובעלות בריתה הביסו את רוסיה בחזית המזרחית, ובכל זאת מעצמות ההסכמה ניצחו במלחמת העולם הראשונה כולה, מה שמוכיח שניצחון בחזית אחת לא בהכרח מכריע את התוצאה הסופית.

הלקח העיקרי הוא שחולשה בשדה הקרב אינה קובעת באופן אוטומטי את התוצאה הפוליטית הסופית. תשישות צבאית יכולה להוביל לקריסה פוליטית, וקריסה פוליטית יכולה לאלץ כניעה או נסיגה. במובן זה, הסוגיה המכרעת היא לא רק מי עדיין נלחם, אלא למי יש את היכולת להמשיך להילחם ולהכתיב את רצונו. ברגע שיכולת זו נעלמת, התוצאה האסטרטגית מוכרעת בפועל. זה מה שקורה כעת, וזה גם מסביר מדוע כמה מדינות במפרץ משתחוות בפני איראן, שכן הן מבינות שכל סימן לנסיגה אמריקאית משנה את מאזן הכוחות האזורי ומעודד לחץ נוסף מצד איראן.

דיפלומטיה של דה-לגיטימציה - חלק ג׳

5. אין פירושו של דבר שכל אחד בישראל הוא שוחר שלום, מתון או מונחה על ידי אידיאלים אוניברסליים. ישנם קיצונים וניצים שעמדותיהם נדחות בתוקף על ידי ישראלים רבים, ומתנחלים קיצוניים – בעודם קיימים ואכן צריכים לתת דין וחשבון מלא – מטופלים לעיתים קרובות בחו"ל כאילו הם כל הסיפור של האלימות היהודית. במציאות, יהודים הם אנשים נורמליים, עם מגוון רחב של דעות ותפיסות מוסריות. ובכל זאת, אחד המאפיינים המוזרים ביותר של השיח הבינלאומי הוא ההלם המופגן מכך שלא כל היהודים רואים באלו שרוצים להרוג אותם כעליונים מוסרית. התגובה לכל סוג של אסרטיביות יהודית נתפסת לעיתים קרובות כעלבון, המובע ברוח של "איך אותם יהודים מעיזים".

6. לעומת זאת, תוכנית המשכורת עבור רצח, המושרשת עמוק במדיניות הרשות הפלסטינית ומתגמלת בגלוי את אלו התוקפים ישראלים, זוכה להרבה פחות זעם בינלאומי מתמשך. אותם מאמצים דיפלומטיים המקדמים את הרשות הפלסטינית כשותפה וכנתיב לשלום כמעט ואינם מתעמתים עם מדיניות זו. למעשה, מאמצם העיקרי הוא להמעיט בערך הבעיה ולדרוש מישראל לנרמל אותה, אם לא לממן אותה. המסר שזה שולח ברור מאוד: כאשר יהודים מבצעים אלימות, זה מטופל כמשבר דיפלומטי מרכזי. כאשר אלימות מבוצעת נגד יהודים, זה מטופל כמשהו שהדיפלומטיה יכולה לחיות איתו. מיותר לציין שהרשות הפלסטינית עצמה היא דיקטטורה שמצדיקה את קיומה בין היתר באמצעות תוכנית זו, אך עובדה בסיסית זו מטופלת לעיתים רחוקות כבעיה רצינית.

7. ניסיונות עבר, שבהם ויתורים ונסיגות גררו התקפות מחודשות, הופכים את הישראלים לספקנים כלפי כל מסגרת שאינה עוסקת באכיפה, בהרתעה ובפירוק מנשק של קבוצות הקוראות בגלוי להשמדת ישראל ולרצח עם של אזרחיה, או שעשויה אפילו להסתיים בחיזוקן. התגובה הנפוצה היא הסבר שישראל היא הסיבה היחידה לכישלונות, תוך התעקשות שהצדדים האחרים הם אנשים נפלאים ושוחרי שלום שאילו רק הייתה להם ממשלה ישראלית פחות "רעה", היו מברכים את ישראל.

8. בהקשר זה, מזכר הבנות בין ארצות הברית לאיראן שמגדיל את המשאבים, הלגיטימציה או חופש הפעולה של איראן, אינו נתפס בישראל כניסיון נייטרלי לפתוח דף חדש. הוא נתפס כחלק מאותו דפוס. התחייבויות רשמיות ומילים מרגיעות מחזקות בפועל משטר שקורא בגלוי להשמדת ישראל ולרצח עם של אזרחיה, תוך בקשה מהישראלים לבטוח פעם נוספת בכך שהאכיפה וההרתעה יעבדו לטובתם הפעם.

9. ישראל אינה המקום היחיד שבו הדיפלומטיה כשלה. סודן, תימן, קונגו ומשברים אחרים מראים עד כמה המאמצים הבינלאומיים מוגבלים ולא עקביים. עם זאת, מכיוון שכל כך הרבה אנרגיה דיפלומטית מרוכזת בישראל, התוצאות של הכישלון כאן קשות הרבה יותר. בסכסוכים האחרים, הדיפלומטיה הייתה גורם אחד מני רבים. בישראל, חלק גדול מהבעיה הוא הדיפלומטיה עצמה. זה לא הופך את המאמצים האחרים לטובים, אך הופך אותם לפחות משכנעים כהגנה על המערכת הבינלאומית הנוכחית; שכן ככל שהמיקוד הדיפלומטי מרכזי ואינטנסיבי יותר, כך מתברר עד כמה התוצאות שלו עלולות להיות הרסניות.

דיפלומטיה של דה-לגיטימציה - חלק ב׳

 נקודות נוספות:

1. מקור מרכזי לחוסר אמון בישראל הוא הפער בין האופן שבו הדיפלומטיה מתארת את עצמה – תוך שימוש במילים כמו "שלום" ו"זכויות אדם" – לבין האופן שבו היא נחוות בשטח. בפועל, היא מורגשת בעיקר כלחץ המופנה כלפי ישראל, עם הרבה פחות, אם בכלל, דין וחשבון משמעותי על אלו שתוקפים אותה. במקרים רבים, ישראל מטופלת כאילו היא הגורם העיקרי לבעיה זו.

2. עבור ישראלים רבים, המבחן המעשי פשוט מאוד: אם הצעה מותירה ארגוני טרור חזקים יותר, את ישראל חלשה יותר ואת היהודים פחות בטוחים, שום כמות של שפה נאצלת לא יכולה להפוך אותה לאמינה. רק הסדרים שהופכים את המשוואה הזו הם בעלי סיכוי אמיתי להתקבל, ומותר לציין שאפילו עצם האמירה הזו בגלוי נתפסת לעיתים קרובות כסוג של כפירה.

3. יוזמות אלו גם דוחקות אלימות אחרת באזור לשוליים. פשעים של חמאס וקבוצות ערביות חמושות אחרות נגד פלסטינים, זוועות שמבצע המשטר הסורי, וטבחים, דיכוי והתעללויות דומות שמבצעת איראן, אינם זוכים לאותה רמת מיקוד מתמשכת. קמפיינים דיפלומטיים ומשפטיים נגד ישראל ניצבים על גבי מציאות זו ונתפסים במידה רבה כחלק מאותה מגמה. קיימת נכונות גוברת לסבול או אפילו לתמוך בעוינות כלפי יהודים, בין אם ברחובות, בקמפוסים או ברשת. פעולות ישראל מבודדות ונדונות ללא הרף, בעוד האכזריות של אויבי ישראל מטופלת כרקע או כתגובה מובנת כמעט. העלאת ההצעה שכל זה שייך לדפוס רחב אחד נתפסת לעיתים קרובות בזירות בינלאומיות כבלתי מתקבלת על הדעת או כקיצונית.

4. שחקנים בינלאומיים הטוענים שהם מתנגדים לאנטישמיות מתייחסים לעיתים קרובות לביטחון הקולקטיבי היהודי כאל משהו שיש לצמצם או להגביל. המסר שישראלים רבים שומעים הוא שיהודים מקובלים רק כשהם חלשים פוליטית, פגיעים צבאית ותלויים באחרים להגנתם. העלייה החדה בתקריות אנטישמיות בשנים האחרונות מחזקת את התחושה שאין מדובר במקרה, אלא בחלק מגישה רחבה יותר. ככל שהתקפות על יהודים גוברות, מופעל לחץ רב יותר על המדינה היהודית, ונעשה פחות לגיטימי להצביע על כך שהתפתחויות אלו קשורות. מיותר לציין שהתעלמות מהתקפות על יהודים בחו"ל היא רעיון רע מאוד אם ברצונך להבטיח לישראלים שהמאמץ הדיפלומטי שלך מיטיב איתם.

דיפלומטיה של דה-לגיטימציה - חלק א׳

מאז הטבח ב-7 באוקטובר, נראה כי יוזמות דיפלומטיות רבות עוסקות פחות בהשגת שלום אמיתי ויותר בעיצוב מחדש של הסכסוך בדרכים שמחלישות את ישראל ומחזקות גורמים השואפים בגלוי להשמדתה. השאלה הבסיסית לגבי דיפלומטיה היא תמיד מהן המטרות. האם מישהו יכול לטעון ברצינות שישראל אמורה להפיק יתרון ממשי מהמטרות המקודמות כיום בשם הדיפלומטיה?

מעט מאוד מאמצים גלויים מראים שהדיפלומטיה מנסה באמת לעצור את המלחמה. מה שאנו רואים במקום זאת שולח מסר ברור לאויבי ישראל: אלימות תיסבל, ואף תתוגמל, בעוד המדינה היהודית תואשם כמעט בכל התוצאות. המצב הנוכחי בלבנון הוא דוגמה טיפוסית. התקפות חיזבאללה זוכות להתעלמות, ואם מקבלים את הנרטיב הדיפלומטי, חיזבאללה מוצג כצד ה"טוב" הנלחם נגד ישראל ה"שטנית" כביכול. כאשר קבוצות חמושות מאמינות שחלק ניכר מהקהילה הבינלאומית יבין, יתרץ או אפילו יתמוך בפעולותיהן, אין להן כמעט שום תמריץ לעצור. זוהי אחת הסיבות העיקריות לכך שהמלחמה נמשכת זמן רב כל כך.

כאשר המערכת הבינלאומית מתייחסת ליהודים בעיקר כאל בעיה שיש לנהל ולא כאל בני אדם בעלי זכות שווה לביטחון ולכבוד כמו כל אחד אחר, הדבר מחייה דפוסים ישנים ומוכרים מאוד. תחושה זו מתחזקת כאשר התגובה הציבורית מתמקדת כמעט כולה בפעולות ישראל, בעוד האידיאולוגיה והמטרות של אויבי ישראל מטופלות כלא רלוונטיות. בתנאים אלה, ישראלים רבים מגיעים למסקנה שההתנגדות העמוקה אינה למדיניות ספציפית, אלא לעצם קיומה של מדינה יהודית המוכנה ומסוגלת להגן על עצמה.

דיפלומטיה שתוכל לזכות באמון הישראלי תצהיר בבירור שחייהם וביטחונם של יהודים אינם עומדים למשא ומתן, תתעמת עם הסתה ורטוריקה רצחנית באותה רצינות שבה היא בוחנת את התנהלות ישראל, ותסרב להתייחס לפגיעות יהודית כתנאי לשלום. דיפלומטיה העומדת אפילו בסטנדרט בסיסי זה היא נדירה ביותר. וכפי שקורה לעיתים קרובות בהיסטוריה היהודית, ההסבר שניתן למצב זה עוקב אחר דפוס מוכר: הוא מוצג איכשהו כאשמתם של היהודים.

ניתוח מזכר ההבנות בין ארה"ב לאיראן

אין לי הרבה מה להוסיף בנוגע למזכר ההבנות בין ארצות הברית לאיראן. במהותו, ההסכם נראה פחות כמו דיפלומטיה ויותר כמו כניעה של ארה"ב לאיראן.

יכולתי למנות סיבות רבות לכך שטראמפ אולי בחר בדרך זו, אך למען האמת, זה לא משנה. התוצאות הן מה שקובע, והתוצאות הללו גרועות.

ישראל אינה יכולה לקבל הסדר שנותן בפועל לשלוחיה של איראן חופש פעולה רב יותר לתקוף אינטרסים ישראליים, תוך טענה שההסכם יביא ליציבות. במציאות, סביר יותר שהסכם זה יוביל למלחמות נוספות מאשר לשלום. הוא כבר מעודד את מדינות המפרץ לשנות את עמדותיהן ולהעמיק את שיתוף הפעולה עם איראן במקום לשמור על התנגדות נחרצת.

הפרשנים מכים שוב

קשה לי שלא לגחך כשאני צופה במומחים האלו, שקופצים לכל אולפן וממלאים את הרשתות בפרשנויות מלומדות, ותוהה איך הם מצליחים לישון בשקט עם הביטחון העצמי הזה. זה באמת מדהים – לראות אותם מדברים בנחרצות תהומית על נושאים שהם פשוט לא יכולים לדעת עליהם דבר.

הרי המציאות שאנחנו רואים בשטח זועקת אחרת: האמריקאים שומרים את הקלפים קרוב לחזה ולא טורחים לחשוף את ההסכמים האמיתיים עם איראן, האיראנים בעצמם הופכים שקרים והטעיות לדרך חיים, וגם הגורמים בפקיסטן הם לא בדיוק מקור שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.

ובכל זאת, הפרשנים האלו תמיד שם, מוכנים להתייצב בפעם המאה ולהסביר לנו את הבלתי ניתן לידיעה. זה קורה למרות שהם כבר הוכיחו – שוב ושוב, במהלך המלחמה ואף הרבה לפניה – כמה הם טועים וכמה התחזיות שלהם לא פוגעות במציאות.

נדמה שבעיניהם, האמת הפכה למכשול מעצבן בדרך לניתוח מוצלח. במקום לעצור, לקחת נשימה ולהודות ביושר בסיסי שפשוט אין להם מושג מה באמת קורה מאחורי הקלעים, הם ממשיכים לייצר מציאות חלופית שנוח לעכל. הם אורזים את הבלגן האזורי המורכב הזה בתוך תבניות פשטניות, הופכים מורכבות למנטרות שחוקות, וממשיכים למכור לנו ביטחון בשעה שאין בו שום אחיזה.

הצביעות הגלובלית ומבחן המציאות

שני הפוסטים האחרונים נכתבו זמן רב לפני ניסיון המהפכה האחרון באיראן, התפתחות שרק מחזקת את הנקודות המקוריות שלי. תגובות הקהילה הבינלאומית חושפות צביעות עמוקה בשיח הגלובלי. התקשורת הבינלאומית, ב"הארה" פתאומית, מצטטת כעת חוסר במידע כסיבה להיסוס – לוקסוס שמעולם לא ניתן לפעולות ישראליות – ובכל זאת משחקת את תפקיד הספקנית כשהדבר מתאים לנרטיב. ארגונים בינלאומיים כביכול מקימים הרבה פחות רעש על זוועות מתועדות היטב ברחבי העולם מאשר על האשמות קלושות נגד ישראל. הפער זועק לשמיים.

מדינות ערביות מסוימות מגנות את ישראל בפומבי בעודן תומכות בשקט במשטר האיראני לטובת רווח אסטרטגי, מה שמבהיר את סדרי העדיפויות האמיתיים שלהן. הדינמיקות הללו בזמן אמת מוכיחות כמה מגוחך לטעון שהתגובות לישראל נובעות משיפוט מוסרי ולא מפוליטיקה, זעם סלקטיבי ומשחקי כוח.

אני מבין שהטיעון הזה עשוי להישמע כמו מה-עם-אתם (Whataboutism) או משיכת כתפיים מזלזלת כלפי סוגיות רציניות. אני מבין למה זה יכול להיראות כך במבט ראשון. לרוע המזל, המציאות מורכבת ומטרידה יותר. כשאנשים מתעקשים שההאשמות שלהם נגד ישראל מבוססות על עקרונות הומניטריים יסודיים, כמו הגנה על חיי אזרחים, איסור על ענישה קולקטיבית או שמירה על החוק הבינלאומי, היישום הסלקטיבי והבלתי עקבי שלהם לאותם עקרונות מעלה בהכרח שאלות עמוקות לגבי עומק הביטחון שלהם בצדקתם. אני לא רואה סיבה להאמין לטענותיהם, במיוחד בהתחשב בכך שהתגובה שלהם לשאלות כאלה היא בדרך כלל "איך אתה מעז".

הפופולרית של נתניהו במזרח התיכון

למרבה הפלא המקום בו נתניהו אולי הכי פחות פופולרי במזרח התיכון הוא כנראה ישראל. גם שונאיה הרבים של ישראל מעריכים אותו הרבה יותר מאשר רבים מאזרחי ישראל. כמובן שחלק ניכר מהעניין הוא הבלבול בין האדם לבין המדינה (בלבול שנפוץ גם בישראל עצמה) אבל זה עדיין היה משעשע.

העולם חוזר על אותה טעות ומצפה לתוצאה אחרת

״אי שפיות זה לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות״ – אלברט איינשטיין

הקריאה האחרונה של 25 מדינות לישראל בלבד להפסיק את המלחמה בעזה היא לפחות הפעם הרביעית שמשוחררת הצהרה כהזו, תוך התעלמות מוחלטת מאחריות פלסטינית, אף על פי שחמאס הוא שפתח במלחמה. בכל פעם מחדש, הצהרות כאלו רק מחזקות את תעמולת חמאס, מזינות תקוות שווא לניצחון, ומובילות לדיכוי חמור יותר של כל מתנגד - מה שמאריך את המלחמה ומחריף את סבל הפלסטינים.

כישראלי, מה שחשוב לי זו המציאות בשטח - לא לצבור נקודות מוסריות ממרחק בטוח. אלה שדורשים זאת לא ישלמו את המחיר על חיזוק חמאס; לצערי, אנחנו נשלם אותו.

בסרטון אפשר לראות את שיטת חלוקת הסיוע ה”נהדרת” שמדינות אלו כנראה מעדיפות.

נקודות נוספות:

1. זה לא אומר שמצב בעזה אינו חמור - להיפך, המצב קשה מאוד. אבל חזרה על אותן פעולות שבפועל חיזקו את חמאס בעבר לא נראית לי דרך חכמה לפתור את זה. אולם עבור יותר מדי אנשים בעולם, מה שבאמת קורה בשטח כלל לא חשוב.

2. אני באמת לא בטוח מה מניע את ההתנהלות הזו – האם זו סתם יומרנות מוסרית ריקה, אנטישמיות, או גזענות של ציפיות נמוכות מצד אחרים (בעיה מוכרת בהקשר של מדיניות החוץ המערבית). אבל בפועל, זה לא משנה הרבה, כי התוצאה העגומה של הניסיונות החוזרים כבר ברורה.

3. לחץ על ישראל יכול להיות חלק מהפתרון, אבל לנהוג כאילו לפלסטינים אין בכלל אחריות או סוכנות זה פשוט מופרך. להתייחס אליהם כאילו הם נחותים עד כדי כך שלא ראוי בכלל לדרוש מהם אחריות - זה לא רק לא הוגן, זה גם לא מכבד.

4. אז מה יכולה הקהילה הבינלאומית לעשות באמת? קודם כל, להכיר בכך שגם לפלסטינים יש חלק בבעיה וצריך לדרוש מהם אחריות ולא להציע רק הבטחות ריקות או תמיכה בהשמדת ישראל. שנית, להפעיל לחץ אמיתי על ההנהגה הפלסטינית לקחת אחריות ולנקוט צעדים מעשיים לשלום, במקום להתרכז רק בהאשמת ישראל. שלישית, לתמוך בצעדים שיבטיחו שהסיוע מגיע לאזרחים ולא מופנה להמשך הסכסוך - לעזור לאנשים, לא למכונת המלחמה.

5. מיותר לציין שמעל 30 שנה מאז הסכמי אוסלו, השחקנים הבינלאומיים מצהירים על תמיכה בשלום, אבל בפועל מעשיהם עזרו לעודד את המשך העימות, לעיתים קרובות הביאו לכך שהסלמה השתלמה יותר למנהיגות הפלסטינית מאשר צעדים לשלום אמיתי. למרות הרטוריקה השאפתנית, שינוי משמעותי לא התרחש והמדיניות הכושלת חוזרת על עצמה. אני לא מצפה לשינוי – לצערי, ההיסטוריה האחרונה אומרת שנראה עוד מאותו הדבר: המשך עידוד הסכסוך תוך יומרה לקדם שלום.

6. המדינות הללו מתעלמות מהסיבה האמיתית להתנהגות הפלסטינים בסרטון — הפלסטינים יודעים שהסיוע שמגיע מהאו״ם לרוב מגיע לחמאס או נמכר במחירים מופקעים. אבל מכיוון שלמדינות האלו לא נוח להודות שלמעשים של הפלסטינים יש משמעות, הן פשוט מעמידות פנים שהבעיה לא קיימת. האמת היא שהפלסטינים ממש לא תמימים כמו שהקהילה הבינלאומית נוטה לחשוב.

7. הסרטון הזה, שצולם על ידי עיתונאי פלסטיני אמיתי, זמין לכלי התקשורת הבינלאומיים, אבל הם מתעלמים ממנו כי הוא סותר את הנרטיב של חמאס שמעדיפים לקדם. גם כשיש להם גישה למקורות אחרים, הם עדיין מדווחים על אירועים כאלה כ״טבח ישראלי״, למרות שהיה ברור שמדובר בפעולה של חמאס, שבמקביל גם התרברבו בה וגם האשימו את ישראל.

8. וכן, אני יודע שאיינשטיין בעצם אף פעם לא אמר את זה. 😅

מה דעתי על ״עם כלביא״

מאז יום שישי הקודם, אזעקות וריצות מבוהלות למקלטים שוב תופסות חלק משמעותי מחיי. המלחמה המתמשכת הזו, שהחלה בטבח בכ-1,200 ישראלים ואחרים בידי חמאס, בעלי בריתו ואזרחיו ב-7 באוקטובר 2023, מעולם לא פסקה באמת, גם לא במהלך הפסקות האש. מצבי האישי יציב יחסית: אני יכול לעבוד מרחוק וללמוד מרחוק באוניברסיטה, ואין לי ילדים לטפל בהם. ובכל זאת, רבים אחרים, כולל בני משפחה שלי, נמצאים במצב קשה בהרבה. ואיני יכול אפילו להתחיל לתאר את מצבם של אלו שאיבדו את יקיריהם או שפשוט איבדו את ביתם לטילים ולמל"טים.

המלחמה בין ישראל לאיראן לא התחילה ביום שישי הקודם; היא החלה בשנת 1982, כאשר משמרות המהפכה האיסלאמית ייסדו את חיזבאללה במיוחד כדי להילחם בישראל. הקהילה הבינלאומית עשתה מעט מאוד כדי לרסן את שלטון איראן. מדאיג לגלות שחלקים מהקהילה הזו, לפחות ברמה הפומבית, אף מאשימים את ישראל על כך שהיא מסרבת להתאבד כמדינה. עבור רבים מדי, ניסיונות לרצוח יהודים אינם נחשבים לסיבה מוצדקת להגנה עצמית, אלא דווקא כהזדמנות להאשים את היהודים באלימות.

כבר לא מפתיע אותי שארגוני זכויות האדם שותקים לחלוטין מול האימוץ הרשמי של אסטרטגיית טרור מצד משמרות המהפכה, שמטרתה המכוונת היא רצח אזרחים, ובאותה נשימה עושים הכול כדי להאשים את ישראל בדיוק באותו הדבר. הם עברו מזמן את הנקודה שבה ניתן היה לשאול שאלות על מניעיהם; הנכונות שלהם להתעלם מכל ראיה סותרת ולאמץ בשמחה נרטיבים אנטי-ישראלים, ולעיתים אף אנטישמיים, כבר מוכרת לכל מי שטורח לעצור לחשוב. המלחמה הנוכחית מייצגת הסלמה משמעותית — השלמת המעבר מביקורת כנה על מדיניות ישראלית לתמיכה פעילה בגורמים התומכים ברצח עם במסווה של הגנה על זכויות אדם.

---

כעת טוענים משמרות המהפכה שישראל משתמשת כביכול בבתי חולים לצרכים צבאיים, בניסיון להצדיק את התקיפה על המרכז הרפואי סורוקה. מיותר לציין שהם מאמצים את גישת חמאס, שניסתה להציג את אותה טענה שגויה. המשטר האיראני הנוכחי גם הולך בעקבות בעלת בריתו רוסיה, המצדיקה תקיפות על בתי חולים בהתבסס על מעשיה שלה.

כמעט במקביל, מסגד בחיפה הותקף על ידי הדיקטטורה האיראנית, ונפצעו בו מספר מנהיגים דתיים מוסלמים. איראן ובעלות בריתה כבר הראו בעבר את רצונן לתקוף מסגדים, במיוחד את מסגד אל-אקצא, כדי להאשים את ישראל בכך שאינה מספקת אבטחה מספקת. אין לי ספק שאלו שנוהגים להאשים את ישראל בתקיפות על מקומות קדושים, מסגדים וכנסיות, ימשיכו לשתוק. אחרי הכול, מבחינתם, תקיפה של איראן על ישראל נחשבת למעשה ראוי, וגם אם לא-יהודים נפגעים, עצם התקיפה נגד המדינה היהודית מצדיקה הכול.

הצהרות פסיביות, פעולות אגרסיביות, וחשש גרעיני

מילדותי אני שומע על שאיפתה של איראן להשמיד את ישראל. הנהגתם אולי משתמשת בלשון סביל, באומרה "ישראל תושמד", אך פעולותיה של איראן רחוקות מלהיות פסיביות. הם מממנים, מגבים, מקדמים, מספקים ומחנכים באופן פעיל את אויבי ישראל, כשהם חותרים ליצור "טבעת אש" סביב המדינה.

איני יכול לומר אם איראן אכן תשתמש בנשק גרעיני, אך אני זוכר את העימות האחרון בין הודו לפקיסטן. העולם אולי תפס זאת כמלחמה קטנה משום שלשני הצדדים היו יכולות גרעיניות. סכסוך בקנה מידה כזה, עם זאת, יהרוס לחלוטין את ישראל. בהינתן המצב הנוכחי, ישראל פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה שאויב יהיה חמוש בנשק גרעיני.

למדתי פרסית משום שאני אוהב את התרבות האיראנית, ואני מאמין שהדיקטטורה הנוכחית אינה מה שאנשיה ראויים לו; הם ראויים להרבה יותר טוב. אני יכול רק לקוות שהמשטר הזה ייפול בקרוב.

הפרשנים מכים שנית (?)

מוקדם מאוד לסכם את מתקפת הפתע של המורדים בסוריה. בשעה שהפוסט הזה נכתב, נראה שנפילת משטר אסד היא עניין של שעות. אבל אני רוצה להתמקד דווקא במה שכבר כעת ברור לחלוטין - הניתוח המגוחך (בדעיבד) של כל הפרשנים למיניהם על הפסקת האש עם חיזבאללה. מעטים מאוד מהם ציינו את המובן מאליו, שלא ברורה כלל השפעת הפסקת האש על מלחמת האזרחים בסוריה. אפילו אני, שלא מתיימר להיות מומחה, הבנתי שתהיה מתקפה, הגם שההערכה שלי לגבי תוצאותיה היו רחוקות מאוד ממה שקרה בפועל (צפיתי שהיא תהדף בקלות).

המגוחך הוא שהן התומכים והן המתנגדים להפסקת האש, הניחו שאסד ימשיך במדיניות המוזרה מאוד שלו מאז פריצת המלחמה (אי סיוע לציר השיעי) וסוריה תשאר באותו מצב (שליטה של אסד על רוב המדינה ויציבות באידליב). מה שמתרחש בסוריה, כבר ניתק את יכולת חיזבאללה לקבל סיוע ישירות מאיראן ולמעשה מחזיר אותו מבחינה זו לתקופה שלפני הפלת סדאם חוסיין. אין ספק שמדובר בשיבוש חמור ביותר של התוכניות של החיזבאללה. יותר מכך, לפי הפרסומים של צבא לבנון נראה כי הוא מפר בעליל את הפסקת האש מכיוון שהכוחות שהיו אמורים להתפרס בדרום מתפרסים במקום זאת בגבול סוריה. מה שכמובן משנה את כל הדינמיקה של האירוע כולו.

המסקנה? ״קשה מאוד לעשות תחזיות, במיוחד בקשר לעתיד.״ (אלן פירפיט) ולכן מוטב להיות צנועים יותר.

בריק השלים מהפך

לאחר האזנה להפודקאסט של דניאל דושי: 131# - האלוף במיל׳ יצחק בריק 2, אני קובע כי בריק השלים מהפך ממבקר מימין של הממשלה לחבר של כבוד בנטורי קפלן. זה מוזר במיוחד מכיוון שרבים מאלו שהוא מאשים בהתנהגות הצבא הם מנהיגי מחאת קפלן. בעוד אני מבין את תסכולו של בריק מכך שגישתו לא אומצה במלואה, הרי קביעותיו לגבי העתיד כבר הוכחו כשגויות על ידי ההתפתחויות בסוריה, פחות משבוע לאחר ההקלטה ומעמידים את נחרצותו באור מגוחך. הבעיה האמיתית היא שההקצנה של בריק אין פירושה שדבריו מופרכים מיסודן. 

ביקורת על ישראל: האם העולם המערבי מאבד את הצפון?

"האם אין לך כל ביקורת על פעולות ממשלת ישראל?", שואלים אותי מדי פעם. בתור ישראלי יש לי הרבה; יש לנו הרגל לאומי להתלונן על הממשלה שלנו. עם זאת, אני לא רואה את הצורך להפיץ זאת בקרב אחרים בעולם שבו כל כך הרבה מהביקורת המופנית כלפי ישראל היא מעט יותר מאשר דברי שנאה במסווה של ביקורת.

עם הזמן, התנהגות עולמית זו הלכה והחמירה. בשנת 1999, סוהא ערפאת האשימה את ישראל בהרס בארות מים ברצועת עזה באמצעות הפצת אורניום, והעולם הגיב בהאשמתה באנטישמיות שמקורה ישירות במגפה השחורה. בימים אלה, ה-ICJ קיבל דו"ח שנכתב על ידי תומך של האשמותיה של סוהא כראיה מכרעת נגד ישראל, מה שהופך אותן למקובלות בזרם המרכזי. מדינות מערביות רבות מקבלות בהתלהבות הפגנות אנטישמיות גלויות המוסוות כהפגנות נגד ישראל, ואין להן כל התנגדות לדחוק את ישראל לבדוק גם האשמות אנטישמיות גלויות המופנות נגדה.

---

הערות נוספות:

1. קיימים הבדלים בין המדינות המערביות; גרמניה, למשל, סובלנית הרבה פחות מאחרות.
2. השינוי התרחש במערב. העולם הערבי היה אנטישמי במשך דורות והשתמש באנטישמיות נגד ישראל מאז הקמתה.
3. הגזענות של אנשים בעלי ציפיות נמוכות בנוגע לעם הפלסטיני היא הבסיס השני הנפוץ לביקורת המופנית כלפי ישראל.
4. למרות שקיימת עדיין ביקורת על ישראל המבוססת על מעשיה בפועל (או היעדרם), היא הולכת ונהיית נדירה ויש לה השפעה מועטה מאוד, במיוחד כאשר היא מגיעה ממקורות חיצוניים לאזור המזרח התיכון.

העולם רוצה מלחמה עם לבנון - למה!?

נראה כי ישראל ולבנון יילחמו בסופו של דבר במלחמה כוללת. הסכסוך הזה יהיה גרוע יותר מזה שברצועת עזה.

איך העולם פועל בנושא? מנסה להבטיח שהמלחמה הזו תפרוץ. איני בטוח אם קריאה להפעלת החלטה 1701 תעצור את המלחמה. עם זאת, הדרך הפשוטה ביותר לעודד הסלמה היא כנראה להודיע לחזבאללה כי שימוש ביותר אלימות יביא לו יתרונות גדולים יותר. וזה בדיוק מה שהקהילה הבינלאומית עושה.

ההסבר הסביר היחיד להתנהגות זו הוא המחשבה שישראל צריכה לפלוש ולכבוש את לבנון, על פי התוכנית של המערב. לעומת זאת, אויבי ישראל חושבים כי ניסיון זה ייכשל.

בתרחיש הטוב ביותר, מלחמה זו תוביל למוות נרחב ולהרס מאסיבי בשתי המדינות. בתרחיש הגרוע ביותר, זה יוביל למלחמת העולם השלישית ולרצח עם של היהודים. הקהילה הבינלאומית מודעת לכך, ובכל זאת ממשיכה לתמוך בכך על ידי הבטחה לחזבאללה כי, אם המלחמה תתחיל, היא תגנה את ישראל ותדרוש חרם על ישראל, ללא קשר לפשעי המלחמה שחזבאללה יבצע.

--

נקודות נוספות:

1. כמובן, האלטרנטיבה האחרת היא טירוף מוחלט - טיפשות מוחלטת; זו הסחה ולא תשובה אמיתית.

2. מאחר שלחזבאללה יש כוח אש רב יותר מאשר לחמאס וישראל תגיב באופן דומה, הסכסוך יהיה קשה יותר.

3.  יש עוד סיבה נוספת לכך שהתגובות הללו הן טיפשיות; הסבירות שאיראן תגיב מיד גבוהה בהרבה מאשר ברצועת עזה.

---

כדי להיות ברור, לא לכל המדינות בעולם יש את אותן השקפות. ישנן מדינות, כמו הודו, שפשוט עוקבות אחר המגמה, בעוד שאחרות, כמו אוגנדה, מנצלות את עמדתן כדי להסיט התקפות עליהן. הן רבות הרבה יותר מאלו שיש להן סיבה טובה לבחירה זו.

הצעת ביידן היא מתכון להתאבדות

למיטב הבנתי זאת הצעת ביידן איננה מה שישראל הסכימה לה, אלא מה שביידן פרסם כאילו ישראל הסכימה לה. זאת התפתחות מסוכנת מאוד, בפעם הקודמת מצרים עשתה את התרגיל הזה תוך עצימת עיניים של ארה״ב, הפעם ארה״ב תומכת בתרגיל הזה באופן פומבי. בבסיס ההחלטה הזאת עומדות שתי הנחות בלתי הגיוניות בעליל:

1. ממשלת ישראל הבאה תהיה שמאלנית בהרבה מהנוכחית (באזור של יאיר גולן)

2. הן הערבים והן האיראנים מטומטמים כמו קרש ולא מסוגלים לזהות הזדמנות

די בהתבדות של אחת מהן בשביל להביא לפתיחה מחדש של המלחמה ובתנאים רעים בהרבה לישראל.

וכן, כפי שכתבתי כבר - זה בהחלט מעורר תהיות לגבי רמת החיבור למציאות, כשהשאלה היא כמובן מי בדיוק לא מחובר אליה.

השאלה בסיפור איננה האם היו טעויות אלא מה ניתן לעשות עכשיו. ההתנהגות של העולם כרגע היא לכיוון שדוחף בכל הכוח להמשך המלחמה - בנושא הזה הפער בין ארה״ב לבין אירופה הוא זניח לחלוטין. האפשרות שהממשל הנוכחי יחליט לבצע ניתוק מישראל צריכה להילקח ברצינות, העובדה שיהיה מדובר בהתאבדות פוליטית לא משנה הרבה מבחינתנו.

אין לחמאס שום אינטרס להסכים להצעה, היא מייצגת בגידה של ארה״ב בישראל והבטחה שארה״ב תמשיך באותו כיוון, לפחות עד הבחירות. או במילים אחרות, לחמאס אין אינטרס בקבלת ההצעה מכיוון שהוא יקבל יותר. המטרה של חמאס היא להקריס את ישראל, הסיכוי שיסכים להפסקת אש במצב בו הלחץ הבינלאומי על ישראל גובר הוא קלוש. מי שלא הבין - סימן שלא הקשיב לחמאס, לרשות הפלסטינית או לאיראנים.  כשארה״ב מתעקשת שמעבר כרם שלום יישאר פתוח הגם שברור לה לחלוטין שזה מנוף לחץ רציני על חמאס. מי חושב שחמאס לא מודע לזה?

לגבי מה קורה אם חמאס יסכים - אני מעריך שהממשלה תקרוס, מעבר לכך, זה מעבר ליכולת הניבוי שלי. ואם מישהו שואל - חמאס מעריך שזה יקרה בכל מקרה ולכן זה לא יתרון מבחינתו. הממשלה תקרוס מכיוון שזאת מטרת כל התרגיל של ביידן, הוא יתעקש שהשמאל לא יתמוך בממשלה מבחוץ ולכן מי שבונה על האופיזיציה פשוט טועה לדעתי.

אני מקווה שברור לחלוטין שחמאס ו/או החיזבאללה יחדשו את האש. זאת הסיבה למה ההצעה הזאת, גם מנקודת המבט של ביידן היא מטומטמת ברמה שקשה להאמין בה, היא מבטיחה לו כישלון פומבי בוטה באוקטובר.

אגב, ההסברים לגבי ההתפתחויות שימנעו מישראל לפתוח באש, הם בדיוק ההסברים למה האויבים שלנו יעשו זאת.

לא נחזור למבצעים פשוט מכיוון שלאויבים שלנו אין אינטרס לאפשר זאת, הסיכוי שהם יפתחו בפעם הבאה במתקפה רבתית שתגרור אותנו למלחמה במקרה של קבלת ההצעה הוא מעל ל-90%. יהיה להם מאוד קשה להצדיק כל התפתחות אחרת. למען האמת זה בכלל לא חשוב מה באמת מצב הצבא שלנו אלא מה עסקה כזאת משדרת לגבי מצבו.

לאיראנים יש אינטרס חזק מאוד לפתוח במלחמה, הם במצב שממנו הם רק יכולים לרדת, בסופו של דבר חמנאי ימות והמצב יתערער אלא אם כן הם יהיו במלחמה. בנוסף המלחמה באוקראינה תגמר בסוף והיחסים עם רוסיה יחזרו למצב המתוח הנורמלי. אם הם רוצים במלחמה עם ישראל מתישהו (ועל זה ניתן להתווכח), זה הזמן.

לאיראנים יש מספיק כוחות בשביל לבצע מתקפה כזאת מיד ואין להם שום אינטרס לחכות, המצב של המשטר שם מתדרדר והמצב של ישראל יוכל רק לעלות. הסיכוי לכך שקבלת העסקה לא תביא למלחמה רבתית ברגע שהפסקת האש תקרוס הוא נמוך ביותר. האיראנים התחייבו לכך פומבית שוב ושוב והדבר האחרון שהם מעוניינים בו הוא להראות חולשה כלפי פנים.

האיראנים מתכוננים, הן פומבית והן מעשית לביצוע כזה. כך שהשאלה היא מה ימנע מהם לעשות זאת ולהסתכן בכך שהמצב ישתנה לרעתם? למיטב ידיעתי, אין שום סיבה הגיונית.

לגבי הפגיעה בכלכלה האיראנית במקרה של מלחמה, המצב הוא שהיא תפגע אנושות לעבוד במהומות אחרי מות חמנאי. כך שההרס הוא בלתי נמנע בכל מקרה, עדיף למשטר שהוא יתבצע על ידי גורם חיצוני. אגב, זה מה שקרה גם בנפילת השאה. על מנת להסיר ספק, אני לא בטוח שהמשטר ייפול עם מות המנהיג, אלא שהסיכוי לכך מספיק גבוה בשביל להניע אותו לפעילות. כך שאלה היא בכלל לא אם הוא ישאיר ואקום, אלא איך העם האיראני יגיב למותו. יש סבירות גבוהה מאוד שזה יהיה אות למהומות בקנה מידה עצום. אם המשטר ישרוד, אזי הדברים יימשכו כבעבר, הוא לא יחיד בדורו.

זה כבר קרה ומחמיר במהירות מכיוון שהאמריקאים מתבזים גם בתימן, החות׳ים פוגעים בכוח שלהם באופן מביך, האפשרות שהם עושים זאת בשביל להצדיק הפעלת כוח גדולה נראית לי יותר ויותר סבירה. במצב הנוכחי אי אפשר להתכחש לכך שהתוצאות שלהם פוגעות מאוד במוניטין שלהם. כלומר, האמריקאים רוצים לבנות כוח, זה לא סותר את העובדה שבינתיים תוצאות הפעולה של הכוח מבישות. הסעודים מוטרדים מהאפשרות שהאיראנים או הפרוקסי שלהם יתקפו את בתי הזיקוק שלהם. אבל התוצאה היא שהם מתרחקים מארה״ב

לפיד - בריצה לשנות השמונים

אני משתדל שלא לשפוט ממשלה חדשה במהירות, רוב התהליכים הם איטיים וניתן לראות את התוצאות לאחר חודשים או שנים. יאיר לפיד, למרבה הצער, מוכיח כי אפשר גם אחרת, ניתן להסיג את מדיניות החוץ הישראלית יותר מ-40 שנים אחורה אל תקופת השפל של שנות השמונים, תוך פחות מחודשיים ועוד לדבר על "שיפור יחסי החוץ". מקצת האחריות נופלת כמובן גם על ראש הממשלה ובמידה מסוימת גם על שר הביטחון, אולם הם עסוקים בראש ובראשונה בהקטנת הלהבות שלפיד מתאמץ להפיח.

לצערי סקירה מלאה של "הצלחות" שר החוץ החדש תהיה ארוכה מדי, כך שאסתפק בנקודות בודדות:

• פלסטינים - שר החוץ ענה להקמת הוועדה האנטי ישראלית אודות שומר החומות, בהבטחות נרגשות לשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית שהודיעה בריש גלי שהיא מפרה את ההסכמים החתומים בנושא
• ירדן - שר החוץ גילה סלחנות מופלגת לניסיון העריקה של הממלכה לציר האיראני, הבטיח לה כניעה מוחלטת בסוגיית המים, התחנן בפני האמריקאים לקבל את פני עבדאללה בשעה שירדן חותמת על הסכם לאספקת הנפט עם המיליציות הפרו איראניות ופותחת את השגרירות בסוריה
• מצרים - לא ברור מה התוצאה הגרועה ביותר האפשרית מבחינת ישראל של מאבקה הקיומי נגד אתיופיה סביב הקמת הסכר על הנילוס הכחול, אבל תגובת לפיד לשר החוץ המצרי, שבא לבריסל להתחנן על נפש ארצו, הייתה הסבר כמה אנחנו נהיה נחמדים לפלסטינים
• החלטתו של לפיד לשלוח את נושא צינור הגז לבחינה מדינית נוספת הייתה "מועילה" במיוחד, לא רק שהבטיחה התדרדרות ביחסים עם שלוש חברות האיחוד האירופי - קפריסין, יוון ואיטליה, אלא גם שמטה את מנוף הלחץ המרכזי של ישראל כלפי רוסיה וטורקיה. דבר שתרם תרומה מכרעת לשינוי המדיניות הרוסית כלפי תקיפות ישראל בסוריה
• לפיד, בשיתוף זנדברג, עושה ככל יכולתו לחתור תחת הסכמי אברהם, על ידי ביטול חוזה הזרמת הנפט, מינוי שגריר עוין לאמירויות, ומתן הסבר פומבי על אדמתן שמדובר בספיח למדיניות הממשלה הקודמת. התוצאה ברורה - עומאן הופכת לעוינת, סעודיה מתרחקת והחזית הערבית נגד איראן נסדקת גם בסודאן, במצרים, בירדן ואפילו במרוקו
• לפיד מתרפס בפני מדינות מערב אירופה בעוד תוקף בחריפות את הונגריה ופולין. התוצאות ברורות - אירלנד מנסה לדחוק את ההייטק שלנו לפינה מסיבות כלכליות, גנץ נאלץ לנסוע לפריז להסביר אירוע ביטחוני שהיה ידוע לצרפתים עוד בממשלה הקודמת וכו'
• מההצלחה המדינית היחידה, שהיא שארית מהממשלה הקודמת, הפיכת ישראל למשקיפה באיחוד האפריקאי, השתדל לפיד להתעלם

אני רוצה לנצל את ההזדמנות להתנצל בפני כמה אנשים שטענתי בפניהם כי לפיד לא יוכל לגרום נזק רב בתור שר החוץ - הם צדקו ואני טעיתי

הפריצה לטלפון של גנץ

בעקבות בחירות 2019 | ראש השב"כ מזהיר: "מדינה זרה תתערב בבחירות בישראל":

אין חדש תחת השמש בנושא הזה ואין לי שמץ של מושג מדוע ולמה החליטו לפרסם את העניין כהצלחת המאה על מנת להסיר ספק. אני לא יודע לא מכיוון שאין לי רעיונות אלא דווקא מכיוון שרשימת המקורות האפשריים לטמטום גדול מדי. האפשרות שהמשרד לנושאים אסטרטגים היה צריך להצדיק את קיומו וזאת שנתניהו רצה קצת מחיאות כפיים בהחלט נמצאות ברשימה. האיראנים מתרגזים - זה טוב, אבל אין לכך יותר מדי משמעות ובוודאי הנושא לא חדש. המניעים המדיניים בעניין ברורים למדי וגם הם גורפים - כל מידע שלא חושף מקורות ומציג את איראן בדרך נלוזה - לפרסום.

לגבי הטענות הפוליטיות - לא המקרה הראשון ולא השני ולכן אני שואל איפה החריגה בדיוק? מישהו רוצה לשאול איפה נתניהו בעניין? יש מספיק מה להאשים אותו. ואני מודע לעובדה שמדובר בכנס שאושר על ידי הצנזורה, במכוון. זאת חלק ממדיניות שאני ממש לא אוהב אותה של ברבורים במקום מעשים. למותר לציין שגם בנושא הזה נתניהו מעצבן אותי אבל מתנגדיו עושים כל מאמץ שהם גרועים אפילו ממנו.

 

האישור לחשיפה ניתן לפני שנים, פרסום חוזר איננו מצריך אישור פרטני, כל עוד הוא עומד בקריטריונים שנקבעו. אמנם אין לי גישה להחלטות הקבינט אבל בפעם העשירית שההתנהגות זהה אני חושב שאפשר להניח שיש כבר החלטה גורפת.  השב"כ יכול לפרסם מה בדיוק היה בפלאפון - זה לא פורסם ולא במקרה. 

הפריצה לגנץ אותרה בספטמבר 2018 כך שאם היה דיון באוגוסט בוועדת המשנה לשירותים חשאיים הוא לא התייחס פרטנית אליו. דיונים כאלו התקיימו עוד כששרון היה ראש ממשלה, לא השתנה דבר. אם הפרסום של ארגמן אושר אז המצב גרוע אפילו יותר, נראה שפרצו לעוד מישהו חשוב וגנץ פשוט תפס את מקומו. יש לציין כי הפריצה אותרה בספטמבר, מתי היא נעשתה? אני לא יודע.

 

הטענה כאילו ראש השב"כ מביא לוועדה של הכנסת עם נציגות של האופוזיציה סיפור שיכול לפגוע במועמד של האופוזיציה, הועדה מאשרת לפרסם אותו בתקשורת אבל אף אחד מחבריה לא מספר לאותו מועמד שהם כולם מכירים אישית שחדרו לטלפון שלו ואחר כך אחד מחבריה (לפיד) מופתע מהפרסום? שלא לדבר על כך שאף אחד מנציגי יש עתיד בוועדה לא מספר את העניין לתקשורת גם היום. אני לא אוהב את ביבי אבל לא חושב אותו לאידיוט גמור, סיפור כזה יכול להתפוצץ לו בפרצוף הרבה קודם והוא כרוך בהסתמכות רבה ביותר על יריבים פוליטיים שצריכים לרקוד לחלילו. גם אם מניחים שלנתניהו אין מעצורים קשה לראות אותו כבעל יכולות על טבעיות הדרושות לעניין.

 

למען הסר ספק, גם בוועדת המשנה יש נציגים של האופוזיציה, הסיכון הפוליטי גדול עד גיחוך. יותר מכך ראש השב"כ צריך להיות בעל נטיות התאבדותיות בשביל להסכים להציג עמדה כזאת אפילו בקבינט שחלק מחבריו ישמחו להאשים את ראש הממשלה בניצול השב"כ לצרכיו. יש להם הרבה אפשרויות אחרות, אין מי שיודע זאת טוב מנתניהו. הסיפור שלך טוען שנתניהו מוכן להמר בעתידו הפוליטי על סמך סיפור שהשפעתו לא ברורה לגבי מועמד פוטנציאלי מולו. הרי אם גנץ לא היה רץ ולפיד וכחלון היו רצים ביחד, הסיפור הזה היה גורם לנתניהו נזק גדול בהרבה מאשר נגרם בפועל לגנץ.

ראש השב"כ יכול, כפי שעשה כנראה בפועל, להציג את הסיפור כעוד חוליה בשרשרת ארוכה של פריצות לבכירים לשעבר שלא מצריך אישור מחודש. ככה הוא מכסתח את עצמו מצד אחד ומצד שני עושה מה שהוא רוצה. מן הסתם הוא טוען בהזדמנות חגיגית זאת שהסיבה לאי חשיפת השם לחברי הוועדה היא שעדיין לא דיווחו לנחדר.

ההתחממות הגלובלית והמזרח התיכון

התחממות כדור הארץ היא ססמה קליטה. למעשה התהליך מזכיר יותר חימום של סיר על האש - הזרמים נעשים יותר ויותר סוערים כך שהנזק גדול מאוד (יותר מקרי קיצון לכל הכיוונים).

ההנחה שבני אדם אחראים להתחממות היא סבירה אבל לא מוכחת, בעיקר כי אנחנו לא ממש מבינים את הצורה בה האקלים מתנהג.

מה מחיר עצירת ההתחממות? כמה עלתה לעולם המלחמה בסוריה? כמה העניים הגרמנים שילמו עליה? המלחמה הזאת היא תוצאה ישירה של הבצורת כתוצאה מהתחממות הגלובלית. הבעיה היא בעיקר להבין מה יעיל, בהתחשב ברמת הידע העלובה שלנו, אפשרי שהפעולות כרגע גורמות יותר נזק מתועלת.

 

בעוד אין ספק שלא כל המלחמות (גם היום) נובעות מסיבות סביבתיות, בתימן למשל העניין שולי למדי. בסוריה יש קו ישיר בין הבצורת לבין התדרדרות המחאה השקטה למלחמת אזרחים. אפשר לראות זאת בכך שזאת הפעם השלישית שבצורת רצינית גורמת להתדרדרות. בשנות העשרים הייתה מרידה נגד הצרפתים והטבח בחמה נולד גם הוא בנסיבות דומות. כך שבעוד שהתשובה היא כן, התוצאות קצת שונות מהצפוי. הקשר להתחממות הגלובלית הוא יותר ספקולטיבי, אבל לדעתי עדיין יותר סביר מהאפשרות ההפוכה.

 

עם זאת, מלחמת האזרחים בסוריה פרצה במועד הספציפי בגלל הבצורת, אין ספק שהעניין סבוך הרבה יותר, עובדה שגם בירדן המצב לא התדרדר באותו מועד הגם שהמצב שם גרוע אפילו יותר.

 

המתקפה האיראנית בגולן

אנחנו חושבים שהסיפור בסוריה הוא מוקד העניין של האיראנים אבל הם מתעניינים יותר בצעד של טראמפ. מצד שני, חוסר תגובה בכלל היה מביך אותם בסוריה, ככה הם מפרסמים בסוריה שהפעילות שלהם פגעה קשות בישראל בלי להסתבך יותר מדי (כולל בעקבות הרוגים שלהם). "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים" מעולם לא נשמע נכון כל כך.
 

אין לי ספק שזה מדאיג, הם מתכננים משהו גדול אבל הוא ייקח זמן ובינתיים הם חייבים לעשות משהו. זאת מכיוון שיש לאיראנים דעת קהל, מלחמה על הבית עם טראמפ יכולה להיות פופולרית. חילופי מהלומות עם ישראל בסוריה יקרות ורק יעצבנו את האנשים שמבזבזים את הכסף. אין ספק שמשמרות המהפכה לא היו יושבים בשקט אלא אם התכנון הוא רציני וכנראה קרוב הרבה יותר הביתה. נניח שסולמאני (שפחות או יותר נעלם) חוקר עכשיו את אל בגדדי, האם הוא רוצה שידברו על זה או על המלחמה בסוריה? והכוונה ב"נעלם" היא שהוא בקושי מופיע לאחרונה, הוא עסוק במשהו וכנראה לא בנו.
 
בדבר אחד אני בטוח, האיראנים לא פספסו בטעות. יש שני גורמים שיכולים לרסן את התגובה:

1. ההמונים בבית
2. הרוסים

אם פוסלים את האפשרות הראשונה, נשארים עם השנייה. אני שמתי לב שהאיראנים חיכו אחרי הביקור של נתניהו במוסקבה ונראה לי שזה לא בטעות.
 
המידע שנחשף היה ידוע, ישראל כבר פרסמה אותו - כל הבסיסים שהופצצו כבר פורסמו. אם זאת הייתה המטרה הם לא ממש הצליחו וגם זה היה צפוי. אין לי ספק שהעניין מכוון, כשאני לא מבין את המטרה, זה סימן שהאויב מתכוון למשהו אחר. וכן, המידע שלא היה ידוע לא שווה את הסיכון. התזמון מתאים לחלוטין להנחה שזה קשור לרוסים. השאלה היחידה היא מה הרוסים רצו להשיג שם.
 

לפיכך, התגובה לדעתי מכוונת הביתה - התזמון הוא של הרוסים שלחצו.
 
צריך לחשוב מה רע לפוטין? הוא מציג את רה"מ לראווה, ישראל תוקפת ומייצרת לו עוד הזמנות, הוא מראה לכל הקליינטים שהוא לא מונע מהם תגובה תוך שהוא נמנע מעימות עם האמריקאים. השאלה היא מה הוא הבטיח לאיראנים בתמורה, כנראה משהו עם הגרעין.