האיחוד האירופי או האו"ם לא באמת תומכים בפתרון שתי מדינות

האם האיחוד האירופי או האו"ם תומכים בפתרון שתי מדינות? לכאורה כן; במציאות - לא.

בין אם אתה תומך בפתרון הזה לסכסוך ישראל-פלסטין ובין אם לא, בטוח שלפעול נגד הפתרון שלך לא יקדם אותו.

שני הארגונים מבטיחים לפלסטינים שסירוב להצעות ישראליות יתקבל בסובלנות, שארגוני טרור כמו חמאס ימשיכו לקבל סיוע למרות האמנה השואפת לרצח עם שלהם שלהם, ושחינוך למחיקת ישראל מהמפה ימשיך לקבל מימון. המסר ברור - ככל שהפלסטינים יפעלו נגד ישראל, הם יזכו לתמיכתם.

אלא אם מניחים שהפלסטינים טיפשים, משוגעים או חסרי משמעות, זה לא דרך לקדם פתרון שתי מדינות אלא ההפך הגמור.

כל ההצדקות על ממשלת הימין בישראל צריכות להיראות כמו שהן - הצדקות לכסות על העובדה ששני הארגונים (וממשלות רבות בדעה דומה) אינם רוצים בפתרון הזה.

כן, הפלסטינים הם בני אדם, הגיע הזמן להתייחס אליהם ככאלו באמת

מה קורה כשהסביבה שלך מייחסת לך יכולות על-אנושיות, בעוד שהיא שוללת מאחר כל יכולת בעצם?

הבעיה הזו לא זוכה לדיון לעיתים קרובות בארגונים, כי אף אחד לא רוצה לחשוב עליה. זה עצוב, אבל זה הופך מוזר במיוחד כשזה קורה במישור הקהילה הבינלאומית.

מצד אחד, אנחנו יכולים לראות מאמרים בעיתונים מובילים בעולם שמטילים את האשמה על ישראל על כך שהיא לא מצליחה לעקוף את המאמצים של חמאס להסתתר מאחורי אזרחים. הם מניחים, בלי אפילו לנהל דיון, שזה בהחלט נמצא בתחום היכולות של צה"ל, ולכן אם הסיבה היחידה שישראל לא עושה זאת אזי בהכרח כוונתה להרוג פלסטינים חפים מפשע.

מצד שני, אף אחד לא שואל מה הפלסטינים יכולים לעשות טוב יותר. אנחנו רואים ישות כבוגרת כשהיא ניחנת בסוכנות עצמית, לוקחת אחריות ונשאת באחריותיות. אם חסר לה אחת מהתכונות הללו, אנחנו רואים בה קטין, ואם לא קיימת אצלה אף אחת מהתכונות, היא לא נחשבת לישות אנושית. באופן מפתיע, מהפרספקטיבה של התקשורת הבינלאומית, הפלסטינים חסרים את שלושתן, ולכן מעשיהם חסרי משמעות. מיותר לציין, ההנחה שהיכולת המוסרית של הפלסטינים זהה לזו של כלבים היא שיגעון. גרוע מכך, הנחה זו מאפשרת למנהיגים פלסטינים לאמץ אסטרטגיות כמו רצח עם עצמי בלי שזה ייחשף כמעשה מרושע, הרי אם אין להם יכולת מוסרית, הם לא יכולים להיות מרושעים מלכתחילה, כי לא ניתן לייחס שום מוסריות למעשיהם.

בג״צ כהרמיוני

פסק הדין (אם בכלל אפשר לקרוא כך לתוצר) לגבי ביטולה החלקי של עילת הסבירות התבסס על ההנחה שיותר מחצי אזרחי ישראל הם אויב מסוכן מהנייה. השופטת לשעבר ברון כתבה את זה באופן המפורש ביותר בפסק הדין והביעה את צערה שאי אפשר לנקוט נגדם צעדים דומים. 

הרעיון המופרך שפסק דין כזה, כנגד רפורמה מדוללת באופן קיצוני לעומת מה שהאזרחים הצביעו עבורו, הוא הזמנה לדו שיח חוקתי. הצורך של גורמים בשמאל לטעון זאת צריך להיחשב להטעיה.

פסק הדין הצהרה בוטה וצוהלת שבית המשפט העליון לא סבור שהכנסת היא ברת שיח כלל ואין לייחס שום משמעות להצבעת האזרחים. פסק הדין הזה, שהתקבל לאחר לחץ קיצוני, בסד זמנים חסר כל היגיון פנימי ותוך שימוש לרעה בסמכות, הוא התגשמות כל הטענות כלפי ביטול עילת הסבירות, אולם בית המשפט לא חושב את עצמו ככפוף בצורה כלשהי למרות חיצונית ולכן הרשה לעצמו לעשות זאת.

מה שאני בשום פנים ואופן לא מסוגל להבין הוא הצורך הדחוף של בית המשפט להשאיר את הימין בשלטון. ההנחה המטורפת שהיכרות עם ספרים תאפשר לבית המשפט לבצע קסם ולהחליף את העם היא באמת מעבר ליכולת ההבנה שלי. אם היה סיכוי שבית המשפט העליון ישמור על כוחו בשנים הקרובות פסק הדין פשוט מבטיח את ההפך הגמור, ולא חשוב איך המלחמה תסתיים.