מזכר ההבנות עם ארה״ב הוא הסיבה לכך שאיראן ניצחה במלחמה, ללא קשר למה שהממשל האמריקאי מנסה לטעון. כאשר צד אחד, ובמיוחד מעצמה גדולה, נכנע – הצד השני הוא המנצח בפועל. אין זה אומר שהסיפור מסתיים שם, שכן מלחמות יכולות להתפתח בדרכים שונות לאורך זמן. אך אם ארצות הברית נכנעה לאיראן, הרי שאיראן ניצחה, גם אם כוחותיה כבר היו מוחלשים מאוד או מרוסקים.
החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה מהווה דוגמה היסטורית מועילה. בתחילת 1917, רוסיה הייתה נתונה תחת לחץ צבאי ופוליטי כבד. הצבא ספג אבדות עצומות, המוראל קרס, הכלכלה התפרקה והמשטר איבד שליטה מבית. עוד לפני שהבולשביקים תפסו את השלטון באופן רשמי, המדינה הגיעה לנקודה שבה לא יכלה עוד לקיים את המלחמה באותם תנאים. כמובן, המצב ברוסיה לא היה זהה לחלוטין, שכן המשטר עצמו התחלף, אך הדוגמה עדיין רלוונטית. חשוב גם לציין שגרמניה ובעלות בריתה הביסו את רוסיה בחזית המזרחית, ובכל זאת מעצמות ההסכמה ניצחו במלחמת העולם הראשונה כולה, מה שמוכיח שניצחון בחזית אחת לא בהכרח מכריע את התוצאה הסופית.
הלקח העיקרי הוא שחולשה בשדה הקרב אינה קובעת באופן אוטומטי את התוצאה הפוליטית הסופית. תשישות צבאית יכולה להוביל לקריסה פוליטית, וקריסה פוליטית יכולה לאלץ כניעה או נסיגה. במובן זה, הסוגיה המכרעת היא לא רק מי עדיין נלחם, אלא למי יש את היכולת להמשיך להילחם ולהכתיב את רצונו. ברגע שיכולת זו נעלמת, התוצאה האסטרטגית מוכרעת בפועל. זה מה שקורה כעת, וזה גם מסביר מדוע כמה מדינות במפרץ משתחוות בפני איראן, שכן הן מבינות שכל סימן לנסיגה אמריקאית משנה את מאזן הכוחות האזורי ומעודד לחץ נוסף מצד איראן.
