הדמוקרטים כלשון סגי נהור

לאחרונה נתקלתי במישהו שניסה לשכנע אותי להצביע למפלגת הדמוקרטים, לצערי (?) לא היה לי זמן לדבר אתו. אם לומר את האמת העצובה, זה כנראה עדיף. העתיד שהמפלגה הזאת, או לפחות בכיריה, מבטיחה לי הוא כניסה לכלא בעוון כתיבת בלוג שלא תואם את עמדת המפלגה ולכן מהווה תמיכה בפייק ניוז. אני אחסוך מכמה מהקוראים את הטענות, אני מקשיב לדוברי המפלגה ולראשיה, מה שהם אומרים גרוע בהרבה בעיניה מאשר מה שיריביה טוענים כלפיה. המפלגה הזאת לא רק שאינה דמוקרטית (תומכת בשלילת זכות בחירה סיטונאית) אלא גם לא ליברלית (תומכת בסתימת פיות המונית) ולכן אני מתייחס לשם שלה כלשון סגי נהור.

נ״ב האימוץ של השם של מפלגה אמריקאית המתדרדרת יותר ויותר לשנאת ישראל רק מוכיח כמה המפלגה הזאת מנותקת וחבל. אני הייתי אמור להיות אחד מהמצביעים שלה.

הטיעון הטוב ביותר כנגד האופיזיציה הוא מנהיגיה

בתור מי שממש לא מרוצה מהממשלה הנוכחית ושמאלן הייתי אמור באופן טבעי להצביע לאחת ממפלגות האופיזיציה.

למרבה הצער, אני מקשיב להבטחות של ראשיה ואני שומע את היעדים שלהם - כפייה חילונית, סתימת פיות, ביטול זכות הצבעה המונית, יצירת אפליה מכוונת מלמעלה, שינוי חוקי הבחירות במטרה לשמור על השלטון, הפיכת הבחירות לבלתי שוויניות, השתמש וזרוק במיעוט הערבי, אכיפה בררנית כסטנדרט ועוד. הלכה למעשה, למרות ההבדלים השונים בין המפלגות באופיזיציה, אף אחת מהן לא ניתנת לסיווג כדמוקרטית, ליברלית, תומכת בשלטון החוק או בחופש הביטוי אפילו בדוחק.

אני מודה שזה מצב משונה מאוד מכיוון שרבים מהמצביעים בכוח של המפלגות הללו, כנראה רובם הגדול, דווקא כן תומכים בדברים הללו. הפער הגדול הזה מאוד לא מרגיע, האופיזיציה עתידה להיכשל אמנם במאמץ, אבל היא בהחלט עשויה לגרור את המדינה לתהום בניסיון להשיג זאת והאופציה הסבירה היא עירור תגובת נגד. אז למה הם בוחרים בכך? יש הרבה אפשרויות ואף אחת מהן לא טובה.

האם יש באמת קיצונים משני הצדדים בפוליטיקה הישראלית?

אני הפכתי הרבה פחות אופטימי בתשע השנים האחרונות, מתוך שלושת הסיכונים שציינתי אז, השלישי התממש במידה רבה וגם הראשון התקדם בצורה לא זניחה כלל.

יש קיצוניים בהרבה יותר משני צדדים. אני מודע לכך שרוב האנשים לא שמים לב לכך, במיוחד כאשר מדובר בצד שלהם. אני נתקלתי במספר מדאיג של שמאלנים שבאמת ובתמים חושבים שצריך לירות בנתניהו ויצא לי להכיר מישהו שבאופן עקבי הלך מכות עם השוטרים. אני מודע לכך שרוב האנשים צפו בגרסה המקוצרת של דברי יאיר גולן שאכן הוצאה מהקשרה, אבל למרבה הצער, ההוצאה מההקשר דווקא שיפרה את דבריו של גולן שאפשר להגדירם כתוכנית סדורה למדי להקמת דיקטטורה.

גם המאמץ של הבירוקרטיה לשמור על שליטה מלאה ולדחוק את הציבור לעמדת נשלט, מאמץ שלאחרונה התפוצץ בפרשת שדה תימן, מהווה איום על הדמוקרטיה. זה לא משעשע בכלל, במיוחד שאפילו הניסיונות להסתיר זאת הסתיימו. 

עם זאת, למרות ריבוי האיומים, אני מוטרד דווקא מהימין. אין הבדל גדול בין השאיפה לדיקטטורה של יאיר גולן לבין זו של משה פייגלין. ההבדל הוא שגולן הוא ללא גייסות והשאיפה שלו להקים דיקטטורה (למען הצלת הדמוקרטיה כמובן) היא יותר פתטית מאשר מסוכנת. גם אם פייגלין לא יצליח להקים דיקטטורה כמו שהוא שואף (ואני די משוכנע בכך), עדיין סיכוייו להרע את מצב הדמוקרטיה גבוהים הרבה יותר. בעיה חמורה אפילו יותר היא שהימין הוא בשלטון ועושה מעט מאוד בשביל למנוע את ההתדרדרות הזאת, דבר שבהחלט תורם לחשש שאני שותף לו מהשאיפות הסמויות של הפוליטיקאים באזור החיוג הזה, במיוחד שאני לא סומך על המשטרה כבר ממזמן.

דמוקרטיה, דעות שונות, והשמאלנים שלא מפסיקים להתלונן

זה תמיד מצחיק אותי כשאנשים מחו"ל שקונים את התעמולה של חמאס שואלים איך ייתכן שאני חושב שונה מהחברים הישראלים שלהם שמסכימים איתם. דמוקרטיה מאפשרת לכל אחד לחשוב אחרת, גם אם בעיניי הדעות שלהם מגוחכות. והחלק הכי מצחיק? אותם ישראלים מתלוננים שמנסים "להשתיק" אותם, אף על פי שהדעות שלהם מופיעות כל הזמן גם בתקשורת הישראלית וגם הבינלאומית.

למה הפלת נתניהו לא תביא לסיום המלחמה?

הלהיטות לראות את ממשלת נתניהו מופלת היא מובנת בדמוקרטיה, וישראלים רבים שותפים לרגש זה. עם זאת, ההנחה הגלובלית הנפוצה שזה יגרום אוטומטית או אפילו יגביר את האפשרות לסיום המלחמה היא אי הבנה בסיסית, החושפת חוסר הבנה של הפוליטיקה הפנימית הישראלית.

הדיון הפנימי הישראלי מתמקד בתעדוף שחרור חטופים או השמדת חמאס - שתי מטרות שאינן סותרות זו את זו בעיני הרוב - ולא בסיום המלחמה לחלוטין. כאשר כ-80% מהציבור תומכים בשתי המטרות, המלחמה כנראה תימשך ללא קשר למי שיוביל את הממשלה.

נקודות נוספות:

1. קולות יהודיים נגד המלחמה וקולות ערביים בעד המלחמה נפוצים הרבה פחות מהעמדה המרכזית. בנוסף, המפלגות הערביות, המייצגות בעיקר סנטימנט אנטי-מלחמתי, אינן צפויות להצטרף לכל קואליציה ממשלתית בשל סנטימנט זה, מה שמבסס את הסבירות למלחמה מתמשכת.

2. ההיסטוריה מלמדת שממשלה שמאלנית תהיה אפילו פחות סבירה להסלים, במיוחד במצב מלחמה.

3. השינוי האחרון בממשל האמריקני, ושינוי מדיניות החוץ שלו, כולל הצעה לתוכנית העברה שלה עזתים, אשר פופולרית בישראל, גם היא מקטינה את הסבירות להפחתת המלחמה.

4. מעטים מאוד ישראלים מאמינים באמת שהאיום מאיראן ושליחיה אינו גבוה עוד (אף על פי שהוא פחת).

5. לחץ חיצוני להרגעת המצב רק מקטין את הסבירות להתרחשותו, בשל מה שנתפס כמניעים נסתרים, וגם מניע את אויבי ישראל, הרואים בכך הזדמנות לנצח את ישראל בשל מה שהם תופסים כבגידה של בעלי בריתה.

למה ישראל מתקרבת למשבר חוקתי?

התשובה לשאלה הזאת לא מסובכת - מכיוון שהכנסת חלשה מדי. לבעיה הזאת יש גם מקור ברור - האופיזיציה הנוכחית שסירבה במשך יותר מ-20 שנים להציג אלטרנטיבה ועשתה הכל בשביל להחליש את הכנסת. גרוע מכך, האלטרנטיבה שהיא מציגה מאז הבחירות הקודמות היא אוליגרכיה וכשהייתה הממשלה הקודמת אף פעלה נמרצות לדכא את הכנסת בכל הכוח (בגיבוי של בג״צ והבירוקרטיה).

אבל התשובה הזאת לא מספרת את כל הסיפור - איך הגענו בכלל למצב בו אוליגרכיה היא אופציה? התשובה היא חוסר הפעילות של הקואליציה ובראשה נתניהו. נתניהו נתן יותר ויותר כוח לבירוקרטיה בשל חוסר האמון (המוצדק בחלקו) שלו בחבריו לפוליטיקה. התוצאה היא חוסר פיקוח על הבירוקרטיה שהתרגלה לחוסר פיקוח ולבוז (שגובה על ידי התקשורת) כלפי הפוליטיקאים. מכיוון שעברו על החוק, העניין הפך להרגל שהם מתקשים להשתחרר ממנו. 

החלק המטורלל ביותר בסיפור הוא כנראה שרעיון האוליגרכיה לא זוכה לפופולריות בכלל, כולל אצל תומכי האופיזיציה שחושבים שהם מגנים על הדמוקרטיה. כך שאם מישהו מראשי האופיזיציה סבור שהוא יכול להקים אוליגרכיה, הוא חי בלה לה לנד ולכן הצלחה במאבק תהיה ניצחון פירוס מבחינתו. למרבה הצער, ההיגיון הזה לא משחק שום תפקיד, מכיוון שאנשים מקשיבים רק לעצמם והאמת הזאת תתגלה מאוחר מדי.

המצב חמור, בין השאר כי ריסוק הרמות העליונות של הבירוקרטיה, כפי שנראה לקואליציה כהכרחי מזיק למדינה לא מעט. העובדה שהאנשים הללו מאמינים בכנות באוליגרכיה לא הופך אותם למטומטמים וסילוקם (ואין אפשרות מעשית אחרת לשינוי המצב) יביא במקרה הטוב לתת תפקוד במערכת שתפקודה גרוע גם כך.

מה הפתרון? לי אין מושג.

איפה אנחנו נמצאים מבחינת הדמוקרטיה

הפוסט הזה הוא למעשה פוסט המשך לפוסט ״תרומת הליכוד להתדרדרות השמאל להתנגדות לדמוקרטיה״ מימיה הראשונים של ממשלת בנט-לפיד.

את הממשלה הנ״ל אפשר לסכם בקצרה מאוד כניסיון משמעותי, הגדול ביותר מאז ימי בן גוריון, להפוך את ישראל לאוליגרכיה - למרבה המזל הניסיון הזה כשל. ההמשך בזמן המחאה נגד הרפורמה היה דומה, ניסיון להשתמש בהפיכה צבאית למחצה בשביל למנוע מהממשלה להפוך את ישראל לדמוקרטית יותר. הכישלון העצום ב-7 באוקטובר, עצר לזמן מה את ההתפתחות הזאת אולם נראה שלאחרונה הוא חזר.

לכאורה, הכל טוב, מדינת ישראל הופכת לדמוקרטית יותר, במחיר של המון צעקות של אנשים שברובם המכריע אכן חוששים לעתיד הדמוקרטיה. הבעיה ״הקטנה״ היא שהתהליך ההפוך הוא לא פחות מסוכן. יש סיבה למה יש לבירוקרטיה חשיבות כל כך גדולה במדינה המודרנית, המצב שבו הממשלה מתערבת בצורה דקדקנית בכל דבר איננו ניתן לתחזוקה. גרוע מכך, ממשלה חזקה מדי יכולה להפוך את המדינה ללא דמוקרטית. אני לא רואה בכך סכנה מיידית מכיוון שנתניהו הוא דמוקרט (אולי הדבר החיובי היחידי שיש לי להגיד עליו), אבל שלטונו יסתיים בקרוב וקשה לי למצוא פוליטיקאי אחר בעל נטייה דומה.

העלמות האופיזיציה היא סכנה למדינה

לפני כ-8 שנים (בפייסבוק) פרסמתי סדרת פוסטים תחת הכותרת "איפה הפשיזם שהבטחתם?", שהסביר איך אני מוצא את עצמי תומך בימין הגם שהעמדות שלי הן עמוק בשמאל (תאוריית הפרסה מפורש). בכל הנושאים שנדונו שם הייתה התדרדרות, ברמה משתנה, אולם באחד מהנושאים הייתה ההתפתחות העגומה ביותר הזיית בית המשפט.

אתחיל מהצד החיובי, הרוב המוחלט של השמאל הפנים שהנטיות האימפרליסטיות של המערכת המשפטית הן מסוכנות. הצד השלילי, הוא שראשי המערכת הזאת, שלכל דבר ועניין הם היום ראשי השמאל (בודדים לוקחים מי מפולטיקאי השמאל ברצינות) הצליחו לשכנע אותם שהימין מסוכן יותר. אני מבין היטב את העניין הזה, הרבה יותר מנחם לדעת שיש מי שנלחם למעננו, במיוחד שהשמאל איבד (בטח מאז ה-7 באוקטובר) כל אמון בסיכוייו לזכות בבחירות. גם הקמת ממשלת בנט-לפיד לא נתפסה אלא כמקריות טהורה בראש ובראשונה על ידי ראשי מפלגות הקואליציה שהשקיעו את רוב מרצם ואונם בניסיון להפוך את המשטר לאוליגרכי.

עוד לפני הסדרה הנ"ל ציינתי שיש שלוש סכנות לדמוקרטיה הישראלית, מתוכם התרחשה אחת, השנייה בתהליכים מתקדמים והשלישית התקרבה:

1. הדמוקרטיה באירופה התערערה משמעותית. אמנם בארץ מתמקדים בימין הקיצוני אולם מפלגת שמאל קיצוני כמו "צרפת הבלתי נכנעת" מסוכנת לא פחות. אי אפשר אלא לראות בעין את ההשפעה על ישראל.

2. מלחמת האזרחים ברשות הפלסטינית לא התרחשה אולם זה מכיוון שהרשות ויתרה על הניסיון. הסכנה הזאת חד משמעית מתקרבת, אולם פחות ברור מי יהיו הצדדים הלוחמים.

3. הדה לגטימציה של הימין עברה שלב. באופן אירוני, התברר שהגורם המגביל היה דווקא הצורך לשכנע את תומכי השמאל בעניין. המעבר לתמיכה במשטר אוליגרכי פתרה את הבעיה, אם בלאו הכי אין צורך בתמיכה עממית, הרי סיבה כלשהי לגייס אחת בנימוקים בעלי היגיון. רובם המוחלט של השמאלנים יודע להבדיל בין חוסר הערכה לממשלה לבין חוסר לגיטימיות, אולם הדבר זוכה להתעלמות, תוך הצגת העמדה הזאת כלא לגיטמית בעצמה.

המצב בו מדינת ישראל נמצאת, שהאופיזיציה הפוליטית לא מתפקדת בעליל הוא סכנה מוחשית לדמוקרטיה. היא תורמת רבות להתנגשות הרשויות המבצעת והשופטת ובעיקר לייאוש של ציבור גדול מהמדינה.

הזזת השער של השמאל (?)

הקשבתי ל-Think&Drink Different: פודקאסט למי שאוהב לחשוב: על חינוך לדמוקרטיה, אורחת: ד"ר תמי הופמן וגיליתי שלא לתדהמתי שהד"ר בטוחה שאני זקוק לחינוך מחדש, אם לא לשטיפת מוח של ממש.

לא הייתי מקדיש לגברת זמן אלמלא הייתה מייצגת את הזרם המוביל (הגם שלא הנפוץ) בשמאל. זרם שסבור שדמוקרטיה פורמלית היא רעיון שעבר זמנו, שליברליזים פירושה אימוץ הטרנד האחרון של הנעורות, שחשיבה ביקורתית משמעותה אימוץ מלא של הנעורות, שכל מי שחורג מהשורה הוא אויב העם, שמידע שלא מתאים לתאוריה הוא שקר בוטה.

אני אמנם מחזיק בדעות שמאל, ככל הנראה, אפילו רדיקליות מאלו של הד"ר הנכבדה, אולם התברר לי שאני מהווה בעיניה סכנה חמורה ומיידית לדמוקרטיה. לפי הפרק, הבוגר הרצוי של מערכת החינוך אמור לראות בי אדם בזוי, פשיסט חסר חמלה שבמקרה הטוב צריך להרחיק אותו מכל עמדת כוח, ובמקרה הרע שלמרות ההתעלמות הנוחה ממה שיקרה למי שיסרב לזוז בשקט, די ברור מהו - להישלח למקום סגור מחוץ לחברה.

ההחלטה ״להעלים״ את ישיבות הממשלה

היא מדאיגה ביותר מבחינה דמוקרטית, יש סיבה למה ישיבות הממשלה נערכות פומבית הגם שלא שחל איסור לפרסם את תוכנן. הדבר מאפשר לציבור להעריך את הפעילות של הממשלה כגוף מתפקד באמצעות ספירת זמן וכן לתזמן את הפניות לשרים בהתאם לישיבות המתוכננות. ההחלטה (הזמנית) להסתיר את הישיבות היא לכן מדאיגה, גם אם נאמין לנימוקיה הביטחוניים. יש לציין שאני לא מסכים אתם מכיוון שכפי שהוכח בקורונה, אפשר לערוך ישיבות מרחוק, כך שאין סיבה אמיתית להחלטה.

השתלטות מר"צ על העבודה

זאת לא ממש התפתחות מפתיעה, אפילו פחות מפתיע שהדבר מוצג כהסכם איחוד שלכאורה העבודה מובילה אותו. האמת היא שמפלגת "הדמוקרטים" (כנראה בפעם הראשונה נקראת מפלגה בלשון סגי נהור) היא התפתחות שהייתה צפויה עוד בזמן הקמת הבלוק ב-2020, אם לא קודם לכן.

הבסיס האידיאולוגי הוא אמונה דתית במהותה שמתחזה לאידיאולוגיה ליברלית - שאיפה לחילון בכוח של המדינה, הפיכת המדינה לאוליגרכיה המתחזה לדמוקרטיה בסגנון איראן, חוסר סובלנות קיצונית עד כדי הפללה של כל עמדה אחרת והעברת סמכויות רבות ככל האפשר לגורמי חוץ.

הנקודה שהופכת את העניין לבעייתי הוא שהמפלגה הזאת בעצם משאירה חלל פוליטי, גם בשמאל הדעות הללו חריגות, אבל אלו היחידות שיזכו לייצוג.

המפגינים לא מעוניינים באמת בבחירות

למרבה הצער מנהיגי המפגינים נגד הממשלה (לפחות הפעם בלי תירוצים מגוחכים) לא מעוניינים באמת בבחירות. זה לא אומר שלרוב המפגינים יש כוונות זדוניות, האמת היא שההיפך הוא הנכון. רובם הגדול של המפגינים רוצים בבחירות שיחליפו את הממשלה הנוכחית. רובם אמנם בשמאל אולם הם רחוקים משיגעון.

מנהיגי ההפגנות לא שותפים לשאיפות הללו, הם מעוניינים בהחלפת העם, לא בהחלפת הממשלה. הם באמת סבורים שהממשלה לא לגיטימית כי האידיאולוגיה שונה משלהם ולכן היא צריך למוטט אותה בלי קשר לאיום על קיומה של המדינה.

מה שהרבה פחות ברור לי זה איך הפער הזה מתוחזק. המפגינים לא מטומטמים ברובם המכריע ולא ממש הולכים שולל, הם מבינים היטב שהמטרה של ההפגנות מאוד רחוקה מהמוצהרת. למיטב הבנתי הם סבורים שאין לכך חשיבות, הפלת הממשלה היא הנושא החשוב והסיבות לארגון ההפגנות זניחות.

כשההתערבות הופכת להתמכרות

למען האמת אין באמת דרך להסביר אחרת את האמונה היוקדת של מדינות המערב ביכולתם לקבוע את הפוליטיקה הישראלית.

ממש לא ברור כיצד הן סבורות שהפלת הממשלה הנוכחית תביא באיזשהו תסריט להקמת ממשלת שמאל. ייתכן מאוד שבחירות חדשות יביא מפלגות חדשות אבל האפשרות שהקואליציה שתוקם תהיה שמאלית יותר כמעט לא קיימת. הסבירות הגבוהה ביותר היא לימנית הרבה יותר ואפילו ממשלה כמו הנוכחית היא סבירה יותר משמאלית יותר.

ממשלת בנט-לפיד הוקמה לא רק תוך הטעיית הבוחרים אלא תוך תמיכה משמעותית של מפלגות ערביות. תמיכה שהושגה במחיר אי פעילות צבאית ומתן שוחד לאויבים הערבים. המחשבה שהן הערבים והן היהודים יסכימו לחזור על הרמייה הזאת הוא די מדהים.

יותר מכך, אפילו נניח שהאירוע הלא סביר הזה יקרה, הוא ייחשב להישג עצום של האויב. מכאן קצרה הדרך למתקפה רבתי על ישראל ולנפילת הממשלה.

העובדה שמדינות מכובדות לכאורה פורצות את גבולות הנימוס הדיפלומטי, בניסיון לגרום לאירוע מאוד לא סביר ומזיק ביותר לאינטרסים שלהם היא באמת בגדר מעוררת התשאות. אין פלא שתאוריות קשר הופכות לפופלריות יותר ויותר נפוצות.

גנץ לא ירד מהפסים, אולי חבל

אין לי דרך לתאר את ההצהרה של גנץ אלא כזריקת עידוד אדירה לאויבינו. האמת היא שזה בכלל לא חשוב איך הוא מנסה לתרץ לעצמו את האירוע, הוא פשוט מבטיח ניצחון לחמאס ולחיזבאללה באופן פומבי. הדבר המדהים הוא שמדובר בהתאבדות פוליטית, כך שאפילו מהבחינה הזאת הוא לא מרוויח כלום.

ובפירוט (לפי עמית סגל) - התנאים שגנץ פורס לתוכנית האסטרטגית: 

1. להשיב הביתה את חטופינו - הצהרה חסרת משמעות.

2. למוטט את שלטון חמאס, לפרז את רצועת עזה ולהבטיח שליטה ביטחונית ישראלית - לא מסתדר עם הסעיפים הבאים.

3. לצד קיום שליטה ביטחונית ישראלית, להקים מנהלת אמריקנית-אירופית-ערבית-פלסטינית שתנהל אזרחית את הרצועה ותניח בסיס לחלופה עתידית שאינה חמאס ואינה עבאס - לא מסתדר עם הסעיף הקודם.

4. להשיב את תושבי הצפון לבתיהם עד ה-1 לספטמבר ולשקם את הנגב המערבי - הצהרה מעליבה כלפי תושבי הצפון וחסרת משמעות מעבר לכך.

5. לקדם נורמליזציה עם סעודיה כחלק ממהלך כולל אשר יצור ברית עם העולם החופשי ועם העולם הערבי נגד איראן - איך מסתדר עם סעיפים 2-3? לא ברור

6. לאמץ מתווה שירות אשר יביא לכך שכל הישראלים ישרתו את המדינה ויתרמו למאמץ הלאומי - לא קשור להנ״ל בכלל וחסרת משמעות כלשהי

רוץ, שומר!

הבעיה: המתיחות בין ממשלות ארצות הברית וישראל נמצאת בשיאה. חילוקי הדעות בנוגע לסוגיות כמו הסכם הגרעין עם איראן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני וההתנחלויות גורמים לקרע הולך ומעמיק בין שתי המדינות.

הפתרון: ג'ו שומר, סנטור יהודי-אמריקאי דמוקרטי מניו יורק, יתמודד על ראשות מפלגת העבודה הישראלית.

היתכנות:

• תאריך סגירת הפריימריז במפלגת העבודה הישראלית הוא 1 במאי, והבחירות יתקיימו בסוף במאי.
• לשומר יש מספיק זמן להתפטר מהסנאט של ארצות הברית, לעשות עלייה, להצטרף כחבר במפלגה ולהוסיף את שמו כמועמד למנהיגות.
• בהתחשב במצב הבעייתי של המפלגה מצד אחד ובמורשתה הטובה מצד שני, בחירה כראש מפלגה תהיה קלה יחסית.
• שומר ידוע בתמיכתו החזקה בישראל ובקשרים הדוקים עם פוליטיקאים ישראלים רבים.

יתרונות:

• שומר יוכל לגשר בין ישראל לארצות הברית ולקדם שיתוף פעולה הדוק יותר בין שתי המדינות.
• ניסיונו הרב בפוליטיקה ובממשל יהווה נכס אדיר עבור ישראל.
• בחירתו של שומר תהווה אות ומופת לשיתוף פעולה יהודי-אמריקאי ותתרום לחיזוק הקשרים בין שתי המדינות.
• לשומר תהיה אפשרות מעשית לנסות ולהדיח את נתניהו.

חסרונות:

• שומר ייאלץ להתמודד עם אתגרים רבים, הן בישראל והן בארצות הברית.
• ייתכן שיתקשה להסתגל למערכת הפוליטית הישראלית.
• ייתכן שחלק מהציבור הישראלי לא יקבל את מנהיגותו.

סיכום:

ההצעה לשומר נועזת ונועזת, אך היא עשויה להוות פתרון יצירתי ויעיל למתיחות בין ארצות הברית לישראל. גורלו של רעיון זה תלוי בנכונותו של שומר לקחת את הסיכון ובמידת התמיכה שיקבל מהציבור הישראלי.

פוליטיקה פנימית ישראלית זה מסובך

להבין פוליטיקה פנימית זה תמיד קשה. בחודשים האחרונים, ניסיתי להבין אותה בשני מישורים:

* מה קורה עם הלקוחות של הצוות שלי.

* למה כל כך הרבה אנשים בעולם חושבים שהם מומחים לפוליטיקה הפנימית בישראל.

עד כה, שני המאמצים שלי נכשלו.

בעוד שהראשון לא משמעותי (אני לא מנהל משום שהמומחיות הפוליטית שלי נמוכה), השני הגיע לרמת טירוף.

אני רואה שוב ושוב אנשים שלכאורה יודעים להסביר כל פעולה צבאית של ישראל באמצעות איזושהי השפעה של הפוליטיקה הפנימית שלה. בתחום הזה, מאוד קל להבדיל בין ישראלים לבין הלא-ישראלים - הישראלים יודעים על מה הם מדברים (גם אם אני כמעט אף פעם לא מסכים איתם), בעוד האחרים (חוץ מכמה מומחים אמיתיים) חסרי מושג לחלוטין.

העצה שלי פשוטה - אלא אם כן אתם רוצים להשקיע שנים בלימודי פוליטיקה פנימית בישראל, תצאו מנקודת הנחה שאתם לא יודעים כלום. אחרת, הניסיונות שלכם רק יגרמו לישראלים לצחוק עליכם, ולא ישכנעו אותם.

* מיותר לציין, שזה מאוד רלוונטי גם לפוליטיקה של מדינות אחרות.

---

בעקבות התגובות:

אחת הסיבות למורכבות של הפוליטיקה הישראלית היא השורשים המעורבים שלה. הדור הראשון של הפוליטיקאים הציונים (אותם פוליטיקאים שיהיו לליבת פוליטיקת המדינה העתידית) הגיע ממרכז אירופה, הדור הבא ממזרח אירופה, וכמחצית מהבא אחריו הגיע מהמזרח התיכון. בנוסף, השורשים כוללים שרידים מפוליטיקה ערבית מקומית והרבה השפעות מפוליטיקה יהודית ותיקה (שניתן לטעון שהיא אחת ממערכות הפוליטיקה הוותיקות ביותר שעדיין קיימות). כשלוקחים בחשבון את התמהיל המגוון הזה, אפשר להתחיל להבין את מורכבות המערכת.

---

כדי להבהיר - הפוסט עוסק ביומרה לידע. אפשר למצוא כמעט כל עמדה על הפוליטיקה הישראלית בקרב ישראלים, אז לומר שהעמדה שלי שגויה, זה לא קשור אליו. ציטוט של מומחה כלשהו לא אומר שאתה יודע על מה אתה מדבר; ובנושא מורכב שכזה, סביר להניח שלא תקבל מושג אמיתי בדרך כזו.

אגב, בבקשה אל תסתמכו על סינוואר. אני יודע שהוא נחשב למומחה גדול בנושא הזה, אבל המלחמה הנוכחית הוכיחה שהוא לא כזה.

יש פעמים שעדיף לא לגלות שצדקתי

אין לי כוונה לדבר על המלחמה עצמה, אני לא חושב שיש לי משהו חכם להגיד ואין לי חשק לברוח למעשי טמטום כמו האשמות בבגידה. יהיה צורך לבדוק את הסיבה למה אף על פי שכולם למעשה הסכימו עם בריק (כולל שני הרמטכ״לים האחרונים), לא נעשה דבר ממשי.

לעומת זאת אני רוצה לציין שכפי שחשבתי התברר כי הרוב המוחלט של המפגינים נגד הרפורמה המשפטית (שאפשר להגדיר אותה כעת כז״ל) אכן היו אנשים מודאגים לעתיד הדמוקרטיה.

על מנת להסיר ספק, הסכנה לדמוקרטיה לא פחתה לדעתי אלא גדלה - יש מעט דברים שמעודדים אנשים להקים דיקטטורה מאשר כישלון מחריד. העובדה שהניסיון משמאל נכשל איננה משמחת אותי, היא עלולה להביא את הממשלה (החדשה ככל הנראה) למדיניות אנטי דמוקרטית.

למה הממשלה מטרידה אותי?

הזכרתי את הנושא פעמים רבות, אולם לדעתי מעולם לא פירטתי ולכן אנסה לעשות זאת עכשיו.

תחילה צריך להבין מה המצב:

• ממשלת ישראל מורכבת בעיקר מפוליטיקאים שאדישים לדמוקרטיה, אמנם לא מדובר בעניין חריג* במדינה אבל זאת בפירוש התחלה רעה
• הממשלה נתמכת על ידי קבוצה שחלק ניכר ממנה סבור שזכויותיו הדמוקרטיות נגזלו ממנו**
• האופיזיציה נתפסת על ידי הממשלה ורבים כתומכיה כמי שפועלת נגד המדינה**
• הקואליציה רואה בהתנהגות האופיזיציה כפיות טובה קיצונית מכיוון שבניגוד בוטה לכנסת הקודמת היא כן משתתפת בשלטון

לפני שאעבור למה הממשלה עלולה לעשות, אציין מה היא לא יכולה לעשות, גם אם היא ממש תרצה - להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה. זאת מכיוון שהמונח הזה הוא חסר משמעות לחלוטין משום שאין לאף אחד מושג איך תראה מדינה כזאת.

מה הממשלה עלולה לעשות:

• להביא את המשטרה והצבא לאכוף בצורה דווקאית את החוק כלפי המפגינים, במצב הנוכחי די בכך בשביל להביא לשיתוק האופיזציה כולה
• לאכוף את כללי העיתונות בצורה משמעותית (החל מפרסומים מסיתים, עבור בפרסום שקרי בעליל ועד להפרות חוק אחרות של העיתונאים) - ברמת התקשורת הנוכחית, פירוש הדבר סגירה של כל כלי התקשורת של האופיזיציה
• להשתמש בתקנות לשעת חירום למטרות שנועדו להן - מעצר המוני של מסיתים, מחבלים והענשתם. ובהמשך לכך טיפול משפטי בכל מי שתומך בהם. מצב כזה יביא למעשה להחזרת הממשל הצבאי (זאת הסיבה למה הפעולה הזאת לא התבצעה מאז).
• אימוץ של שיטות הפעילות של הפרליקטות על ידי השתלטות עליה - במצב הנוכחי הפרקליטות משתמשת בסחיטה בשביל לגייס גורמים שונים (עסקיים, ביטחוניים ועוד) למחאה. לא קשה לדמיין את הממשלה משתלטת על הנושא.

* החריגה היחידה מאז 1963 הייתה ממשלת בנט-לפיד האנטי דמוקרטית

** לעניין הרשומה הנוכחית זה לא משנה אם זאת האמת או לא (דעתי מורכבת יותר)

מה בעצם השמאל מציע

לתומכי שמאל בעלי לב חלש מומלץ לדלג.

התשובה היא בקצרה, איראן וביתר פירוט:

א. כוח בלתי מוגבל לבית המשפט

ב. אי יכולת פיקוח של המוסדות הנבחרים על כוחות הביטחון

ג. שימוש במערכת אכיפת החוק ככלי לסילוק יריבים פוליטיים

ד. מניעת חופש ביטוי באמצעים כלליים מכל מי שלא מוצא חן

ה. כפייה תרבותית על מי שחורגים מהאידיאולוגיה השלטת בכל האמצעים ובפרט גיוס כפוי

ו. מתן זכויות יתר למי שמסומן כ"תורם למדינה" והפסקת הכפפתו לחוק

רוב תומכי השמאל שקראו את הכתוב לעיל סבורים מן הסתם כי מדובר בפנטזיה, ושהם בוודאי לא תומכים בהנ"ל. אכן, ספק אם אצליח למצוא מישהו המוכן לחתום על הנ"ל וככל הנראה אף אחת מההצעות לא תזכה לרוב. אולם זאת הפנטזיה שראשי השמאל מפיצים, פוליטיקאים, עיתונאים ו"אנשי רוח". כמעט למותר לציין שמצב זה הוא ההופך את העניין למטורלל.

אחד הדברים המטרידים הוא שבעוד הסבירות למימוש הנ"ל אפסית, הרי השאיפה הזאת משמשת כיסוי מוצלח במיוחד לכוחות אנטי דמוקרטיים אחרים.

למה אני לא מתרגש מההודעות החרדות של מדינות חוץ?

מהקל לכבד:

האו"ם

על האו"ם אין צורך להרחיב - הוא מחפש כל הזדמנות לתקוף את ישראל

האיחוד האירופי

מעשי ידי טובעים בים הוא התיאור הטוב ביותר של הגורם הדומיננטי ביחסו, האיחוד האירופי השקיע בעשרים השנים האחרונות סכומים מדהימים בניסיון (לא מוצלח במיוחד) להטות את מערכת המשפט הישראלית. המצב בו ההשקעה הזאת הולכת לאבדון, לאחר השקעות דומות במזרח האיחוד היא מבחינתו אסון שנופל רק מהברקזיט מכיוון שהיא תערער מאוד את יציבותו.

ארצות הברית

קודם כל, צריך להודות שהיחס של ארה"ב הרבה יותר אטלנגנטי מהקודמים, אולם קשה מאוד להתרשם מהחרדה הפתאומית לדמוקרטיה הישראלית ממי שתרם רבות, וממש לא ממזמן, לערעור של הדמוקרטיה הישראלית. בניגוד לגורמים הקודמים אני מוכן להקשיב לאמריקאים (גם אם לא בהכרח להשתכנע), אולם בינתיים נראה שההבנה הטובה שלהם גורמת להם להתנסח בצורה מעורפלת עד חסרת תועלת שנראית יותר כניסיון לעזור לשמאל (מתוך פוליטיקה פנים אמריקאית) מאשר ראיית בעיה ממשית.