העלמות האופיזיציה היא סכנה למדינה

לפני כ-8 שנים (בפייסבוק) פרסמתי סדרת פוסטים תחת הכותרת "איפה הפשיזם שהבטחתם?", שהסביר איך אני מוצא את עצמי תומך בימין הגם שהעמדות שלי הן עמוק בשמאל (תאוריית הפרסה מפורש). בכל הנושאים שנדונו שם הייתה התדרדרות, ברמה משתנה, אולם באחד מהנושאים הייתה ההתפתחות העגומה ביותר הזיית בית המשפט.

אתחיל מהצד החיובי, הרוב המוחלט של השמאל הפנים שהנטיות האימפרליסטיות של המערכת המשפטית הן מסוכנות. הצד השלילי, הוא שראשי המערכת הזאת, שלכל דבר ועניין הם היום ראשי השמאל (בודדים לוקחים מי מפולטיקאי השמאל ברצינות) הצליחו לשכנע אותם שהימין מסוכן יותר. אני מבין היטב את העניין הזה, הרבה יותר מנחם לדעת שיש מי שנלחם למעננו, במיוחד שהשמאל איבד (בטח מאז ה-7 באוקטובר) כל אמון בסיכוייו לזכות בבחירות. גם הקמת ממשלת בנט-לפיד לא נתפסה אלא כמקריות טהורה בראש ובראשונה על ידי ראשי מפלגות הקואליציה שהשקיעו את רוב מרצם ואונם בניסיון להפוך את המשטר לאוליגרכי.

עוד לפני הסדרה הנ"ל ציינתי שיש שלוש סכנות לדמוקרטיה הישראלית, מתוכם התרחשה אחת, השנייה בתהליכים מתקדמים והשלישית התקרבה:

1. הדמוקרטיה באירופה התערערה משמעותית. אמנם בארץ מתמקדים בימין הקיצוני אולם מפלגת שמאל קיצוני כמו "צרפת הבלתי נכנעת" מסוכנת לא פחות. אי אפשר אלא לראות בעין את ההשפעה על ישראל.

2. מלחמת האזרחים ברשות הפלסטינית לא התרחשה אולם זה מכיוון שהרשות ויתרה על הניסיון. הסכנה הזאת חד משמעית מתקרבת, אולם פחות ברור מי יהיו הצדדים הלוחמים.

3. הדה לגטימציה של הימין עברה שלב. באופן אירוני, התברר שהגורם המגביל היה דווקא הצורך לשכנע את תומכי השמאל בעניין. המעבר לתמיכה במשטר אוליגרכי פתרה את הבעיה, אם בלאו הכי אין צורך בתמיכה עממית, הרי סיבה כלשהי לגייס אחת בנימוקים בעלי היגיון. רובם המוחלט של השמאלנים יודע להבדיל בין חוסר הערכה לממשלה לבין חוסר לגיטימיות, אולם הדבר זוכה להתעלמות, תוך הצגת העמדה הזאת כלא לגיטמית בעצמה.

המצב בו מדינת ישראל נמצאת, שהאופיזיציה הפוליטית לא מתפקדת בעליל הוא סכנה מוחשית לדמוקרטיה. היא תורמת רבות להתנגשות הרשויות המבצעת והשופטת ובעיקר לייאוש של ציבור גדול מהמדינה.

חיות כיס רומזות שהממשלה היא נאצית

כשהפודקסט של הארץ החליט להוציא את הימין העולמי אל מחוץ לגדר, לא הופתעתי. אבל כאשר הפודקסט הפופולרי של כאן מקדיש פרק שלם (חיות כיס Hayot Kiss: פרק 303: עידן הפופוליזם - סיכום ביניים) לקידום ספר של עמדת שמאל קיצוני, שטוענת שכל ימני על פני הפלנטה הוא פופוליסט נתעב, זה הצליח להדהים אפילו אותי. פודקסט שאמור להיות כלכלי מנצל את הכסף הציבורי לקידום שטנה כלפי ממשלת ישראל וכל התומכים בה בסגנון נטורי קפלן עם רמיזות בוטות שהיא בסגנון הנאצים. 

מלחמה היא אסון כלכלי

כמעט בהגדרה, היא עולה המון, ועוד יותר ככל שהיא מתמשכת. אחת הבעיות הכלכליות המרכזיות עם מלחמה היא שקשה לקצץ תקציבים אזרחיים או להעלות מיסים מכיוון שבמצב כל כך לחוץ שינויים כאלו יביאו בסיכויים גבוהים להחמרת המצב הכלכלי ואולי גם הביטחוני. כך שקשה לטפל בעלויות בצורה סבירה.

למרבה הצער שלא במפתיע הפרק אחד ביום: נורות האזהרה הכלכליות דילג בקלילות על הנושא הזה. יותר מכל הוא מבטא קונספציה כלכלית, הרעיון לפיו פעולות סמליות, למשל קיצוץ משרדי ממשלה מיותרים, יביא גאולה לעולם או לפחות לכלכלת ישראל. הבעיה היא שהמראויין, ממשיך בקו הידוע של האופוזיציה לפיו אין משמעות לסדר הגודל בהחלטות כלכליות. כמעט למותר לציין שלאורך כל הפרק מוזכרים בהערצה פקידי האוצר כבעלי כוחות על ומונגדים לעומת הפוליטיקאים "החצופים" שמעזים לחשוב שיש להם מה לומר.

כמו בהרבה מקרים, בעוד מדיניות הממשלה מטרידה, נטיית האופיזיציה לנסות להחמיר את המצב ולנצל אותו להפוך את ישראל לאוליגרכיה מדאיגה אפילו יותר. ישראל זקוקה בדחיפות לאופיזיציה הקשורה למציאות, אין לה.

האופיזיציה מחפשת את השופט (תרתי משמע)

בעקבות #392 גונן אילן - הכנסת - הרשות שנשכחת בשיח הציבורי - על המשמעות:

מצד אחד אני מסכים עם הטענה שהיחס לפוליטיקה דומה לקבוצות כדורגל.

מצד שני, אני לא מסכים עם הסימטריה בין הקואליציה והאופיזיציה. לאופיזיציה אין יכולת לתת נימוקים מסיבה פשוטה - כל ראשיה תמכו ברפורמות הרבה יותר רדיקליות והם מעריכים (כנראה בצדק) שרק לחץ חיצוני ישכנע את הממשלה, לחץ שתלוי באופן ישיר בכך שישקרו בלי בושה ויסרבו לכל דיון כלשהו. המצב בקואליציה גם הוא פשוט - אין את מי לשכנע, הרוב המוחלט של האזרחים משוכנע בנחיצות הרפורמה ואילו את המיעוט העיקש לא רק שיהיה קשה להזיז אלא שהסיכויים לכך אפסיים.

הממשלה תוכל לעשות מה שהיא רוצה לאחר פיסקת ההתגברות

כן, הממשלה תוכל לעשות מה שהיא רוצה לאחר העברת פיסקת ההתגברות, אלא מה? לא יהיה בכך שום שינוי שהוא. גם כיום יש לממשלה שתי אפשרויות כאלו:

הראשונה, תקנות לשעת חירום, מאז 1948 מוכרז מצב חירום בישראל המאפשר לממשלה לפעול כנגד כמעט כל חוק במדינה ולא לציית לשום בית משפט. נכון, בעשרות השנים האחרונות נעשה שימוש בסמכויות הללו רק פעמיים (תוכנית הייצוב ומשבר הקורונה) וגם אז לזמן קצר, אולם ממשלה בעלת נטיות דיקטטוריות כמו אלו שמיוחסות לממשלה הנוכחית לא תתקשה להצדיק פעולות בצורה הזאת.

השנייה, לשתף פעולה עם בית המשפט ולהעביר תקנות במקום חוקים. זאת הדרך בה הלכה הממשלה הקודמת שזרקה את האופיזיציה מוועדות הכנסת, והשתמשה בראשי הוועדות בתור פיונים, שלא שיתפו לעתים קרובות את חברי הוועדה האחרים (מהקואליציה) בחלק ניכר מהדיונים. בית המשפט העליון לא רק שלא טרח למנוע את ההדרה של חברי האופיזיציה (מחק את העתירה), אלא גם שיתף פעולה באופן מביש עם הקואליציה, בנסיון לקרב את המדינה לשלטון באמצעות צווים - על ידי העברת של כמות בלתי סבירה בעליל, של הסדרים ראשוניים לרמה של תקנות, שאותן אפשר להעביר בהחלטה פשוטה של הוועדה. ההבדל היחידי לעומת האפשרות הקודמת הוא רמת הסיבוך הגבוהה יותר, אולם דבר זה התרחש וממש לא ממזמן.

בסך הכל, קשה מאוד להתרשם מאלו המזועזעים מרמת הדיונים בוועדת חוקה, חוק ומשפט בשעה שבכנסת הקודמת בכלל לא נערכו דיונים בעלי משמעות בוועדות הכנסת, כי הקואליציה בה הם תמכו החליטה שהכנסת איננה ראויה לשותפות בשלטון. באותה מידה אי אפשר לקבל את הטענות כאילו הממשלה מנסה להיות רודנית בשעה שהיה הרבה יותר קל מבחינתה להמשיך (תוך תמיכה של חלק לא מבוטל מציבור תומכיה) במדיניות של הממשלה הקודמת, ואכן לשלוט בכנסת כפי שהשמאל טורח שוב ושוב לספר שהממשלה הנוכחית עושה.

לסיכום, המצב החוקתי בישראל דורש שיפור דחוף, בראש ובראשונה מניעת תרגילים מהסוג שהקואליציה הקודמת ביצעה, תוך תמיכה ברמות משתנות של בית המשפט העליון. אולם דיון על נושא כזה חייב להתנהל בידיים נקיות, אנשים שניסו לערער את הדמוקרטיה עוד יותר לא יכולים להיחשב כאלו והצרחות שלהם על "סכנה לדמוקרטיה" צריכות להתקבל בהתאם. בנוסף, אי אפשר לטעון ברצינות כי בית המשפט העליון הוא קריטי למניעת התדרדרות הדמוקרטיה ובו בזמן להתעלם מהתרומה הנרחבת שנתן למאמץ מוצלח למדי לעשות כן לפני חודשים ספורים. מי שמעוניין בכך שבית המשפט יהיה מגן הדמוקרטיה חייב להסביר כיצד הוא יהיה מספיק מגוון כך שלא יעזור לממשלה לעשות כן רק כי היא שייכת למחנה השמאל.

המערכת המשפטית נועדה להגביל את הממשלה

זה נכון מאוד, אבל יש בעיה פעוטה, היא לא עשתה זאת. לא מדובר אפילו בכישלון בזמן ממשלת בנט-לפיד אלא באי רצון מובהק ובמה שאי אפשר לכנות אלא בהתרפסות.

מי שמדבר גבוהה גבוהה על איזון בין הרשויות בלי לשאול את השאלה הטריוואלית האם נעשה מאמץ כן כזה מביך את עצמו.

הבעיה עם רשימת החששות שהשמאל מפיץ איננה שהיא מופרכת, אלא שהמפיצים אותה רואים בה תוכנית פעולה ממשית של הממשלה שהם רוצים להקים. הסיבה למה ישראל לא הפכה למדינה אוליגרכית איננה חוסר מאמץ של הממשלה הקודמת, שהשקיע בו מאמץ ניכר אלא שהממשלה הזאת הייתה כושלת אפילו בנושא בו השקיעה מאמץ מירבי. דברים דומים אפשר לומר על ניסיונה לערער את שלטון החוק.

העניין איננו האשמת הממשלה הקודמת (ובוודאי לא תמיכה בנתניהו שאחראי במידה רבה למצב) אלא הבהרה כמה רוב מתנגדי הרפורמה פשוט לא יודעים מה הבעיה שהיא מנסה לפתור.

המצע שלי לראשות יש עתיד

אמנם בינתיים התברר לי כי לפיד מאמין ש"איראן זה כאן" אבל את המצע שהכנתי עבור ריצתי לראשות המפלגה בכל זאת אפרט כאן:

1. הפסקת פולחן האישיות של המנהיג ודמוקרטיזציה של המפלגה
2. חיבור אמתי לפריפריה הגאוגרפית והחברתית על פי צרכי התושבים ולפי דרישותיהם
3. התנגדות עקבית לשנאה מכל הצורות והסוגים, בין מתוך המחנה ובין מחוצה לו
4. חיזוק מעמד הכנסת והרשויות המקומיות על חשבון הבירוקרטיה הממשלתית והמערכת המשפטית
5. העצמת האזרח, גם על חשבון המדינה
6. הכרה בהתפתחויות האזוריות ותמיכה בהן בכל הדרכים האפשריות
7. שדרוג העובדים בשכר נמוך על ידי קידומם המקצועי
8. ביזור מערכות הרווחה, החינוך והבריאות לרמה המקומית
9. בניית אסטרטגיה חדשה עבור צה"ל ושדרגו לשנות העשרים
10. דאגה לסביבה לפי המדע ולא לפי אופנה

סיכום (זמני?) של (אי-)פעילות האופיזיציה משמאל

לדעתי הכנסת תתחזק בעקבות החלפת הממשלה, מכיוון שאלו שמעוניינים בהחלשתה נכנסו לממשלה ויתקשו להמשיך בכך, וכפי שציינתי בעבר החולשה נבעה מבחירה מודעת של השמאל.

השאלה האם הם מעוניינים בהחלשתה או שמדובר פשוט בפרלמנטרים גרועים קשה להכרעה כי זה תלוי אחד בשני, כך שקשה לקבוע את הסיבה הראשונית. אבל הגורם הדומיננטי כיום הוא אידאולוגי ולו מהשפה ולחוץ.

ההאשמות כלפי הימין לגבי הפעלת המשמעת הקואליציונית לעתים תכופות, התעלמות משאילתות והדרה מוועדות משמעותיות, נכונות אבל גם השמאל הפעיל את אותן שיטות, ובכל זאת הימין הצליח לעשות לא מעט בכנסת - כך שלצערי אין סתירה. למעשה אני מסכים עם הטענות בנושא הפעילות של הקואליציה אבל אני לא מסכים עם הטענה שהיא צריכה לפעול במקום האופוזיציה שמעדיפה לבכות ולא לפעול.

אבל בעוד שקל להאשים את הממשלה, בפועל בכלל לא ניסו לאתגר אותה. התפיסה כאילו האופוזיציה היא אפס נובעת בראש ובראשונה מההערכה העצמית שלה ומחוסר הרצון לנצל את האפשרויות. רמת הפעילות של האופוזיציה, נגזרה מחוסר רצון מינימלי להפעיל את הכלים הפרלמנטריים, תוך האשמת הממשלה בכך שהיא מסכלת דברים שכלל לא נוסו.

ישנה אפשרות די פשוטה להשפיע, לנסות ולגייס חברים למרות המשמעת הקואליציונית (החלשה למדי בפועל), אם היה ניסיון אחד כזה, אני לא שמעתי עליו. צריך להתייחס לטענות על משמעת קואליציונית כמו שהיו באמת - תירוץ לאי עשייה בטענה ש"לא יעזור אז יש לנו פטור" ו"איך אתם מצפים מאתנו להתאמץ". הלכה למעשה, הקואליציה לא שיתקה את הכנסת מסיבה פשוטה - לא היה את מה.
 

מאגר החקיקה הלאומי מדבר על תוצאות - כמה מהצעות החוק הפרטיות בכלל קודמו על ידי מציעיהן מעבר להצהרה בתקשורת? 1%? 2%? כשלוקחים בחשבון את הפקטור הזה מבינים שהפער הוא קטן עד לא קיים. ואגב, רוב ההצעות הפרטיות שעברו התחילו בקואליציה, גם אם טכנית היוזם נרשם מהאופוזיציה. חוק הפונדקאות הוא דוגמה מצוינת - חלקים בקואליציה חיפשו את האופוזיציה ולא להפך, כך שגם הדוגמה הזאת היא נגדית.

החוק הנורווגי הקטין משמעותית את התלות של הכנסת בממשלה. מכיוון שמחזק את הכנסת מכיוון שהוא מגדיל משמעותית את מספר חברי הכנסת שניתן לגייס למטרות האופוזיציה. כמובן שבמצב בו האופוזיציה לא עושה כלום, אין לו שום השפעה כזאת.

 

תפקיד הפיקוח הוא משהו שהאופוזיציה צריכה להוביל - זה אחד משני התפקידים החשובים שלה (לצד הצגת חלופה). כשהיא לא מנסה בכלל, שום מדיניות ממשלתית לא תעזור. היחידים שכן ניסו לפקח על הממשלה היו מהקואליציה אבל הם נדחקו החוצה, במידה רבה מכיוון שמי שהיה אמור לעזור להם העדיף לבכות שקשה לו והשאיר אותם לבד. למותר לציין כי הפיקוח על הממשלה חל גם על הקואליציה, רק באופן טבעי מי שמובילה אותה (או לפחות אמורה להוביל אותה) היא האופוזיציה שחושבת אחרת מהממשלה (אחרת לא הייתה כזאת) - כאשר היא בוחרת לא לעשות כן, חברי הקואליציה לא מצליחים לעשות הרבה.
 

לגבי ועדות הכנסת, אני ממליץ לצפות בסרטון של דב חנין מדבר בוועדה על תחבורה ציבורית, בעוד חבריו לאופוזיציה צורחים עליו איך הוא מעז לחשוב שניתן לשנות משהו דרך הכנסת. חשוב לציין כי העובדה שלקואליציה יש רוב ברוב הוועדות היא אכן בעיה, אבל גם לאופוזיציה יש אפשרויות לעקוף אותה, למשל לדרוש לכנס את הוועדה על נושא מסוים. כמה פעמים האופוזיציה עשתה את זה בעשור האחרון? אפשר לספור על כף יד אחת וזה לא מקרי. גם את הצעדים האחרים (אפשר לערער בוועדת הכנסת על החלטות יושב ראש הוועדה) האופוזיציה לא טרחה לבצע.

 

שאשא ביטון פעלה לפיקוח על הממשלה (אגב, בצורה מזעזעת) ומה התמיכה שקיבלה מהאופוזיציה בעניין? אפס גמור. זאת הסיבה המרכזית למה הצליחה לצמצם את סמכויות ועדת הקורונה - האופוזיציה לא טרחה אפילו להציג חלופה ולכן הממשלה העמידה את חברי הקואליציה בין הבחירה להשאיר את הממשלה ללא פיקוח בכלל (שזאת הייתה אפקטיבית הצעת האופוזיציה), לבין הצעת הצמצום. גם במקרה הזה, הצמצום של הפיקוח של הכנסת נתמך באופן מאוד משמעותי על ידי האופוזיציה שבחרה לבכות על חוסר הפיקוח במקום לנסות ולבצע אותו.

 

שאשא ביטון בחרה להמציא טיעונים לגבי חו"ל שלא היו ולא נבראו (למשל שבגרמניה המצב מצוין). אפשר להתווכח על התועלת בתמיכה שהיא קיבלה מהתקשורת (שלמעשה הזיקה למשימה בסופו של דבר) אבל האופוזיציה לא תרמה דבר לעניין.

גם במקרים אחרים הסיפור דומה - האופוזיציה התלוננה על חוסר פיקוח, מישהו בקואליציה פעל להגברתו והאופוזיציה, במקום לתמוך בו, בחרה במודע לא לעשות דבר (פרט לצרחות בתקשורת). למשל כששטיינץ' בזמן שהיה יושב ראש ועדת חוץ וביטחון מתח ביקורת על הממשלה לגבי זרוע הים, האופוזיציה התעלמה - יש עוד כמה דוגמאות, אבל נראה שזאת הבולטת בהן.

 

בנושא השאילתות - ספירת מספר השאילתות לא מועיל בכלל לבחינה, מאותה סיבה למה ספירת הצעות חוק לא מועילה - מה נעשה כאשר כן התקבלה תשובה? ב-99% מהמקרים פשוט כלום. הגשת שאילתה כשלעצמה איננה מועילה במיוחד, מה שמועיל הוא שהיא גורמת לפעולה. אז כן, בחלק מהמקרים ההגשה עוזרת לדחוף את הממשלה, בחלק קטן מהמקרים התקשורת מפיצה את המידע, אבל ברוב המכריע צריך לפעול בעקבות התוצאות וזה לא נעשה מכיוון שפיקוח על הממשלה בכלל לא היה המטרה.

 

הטענות שהאופוזיציה עשתה את כל מה שיכלה אינן נכונות - היא בחרה באופן בוטה לא לעשות דבר ולהחליש במתכוון את הכנסת על ידי פנייה אוטומטית לבית המשפט העליון. וכן  פנייה לבית המשפט העליון במקום ניסיון לקדם את האג'נדה בכנסת היא החלשה שלה מכיוון שהוא הופך לערכאת ערעור על החלטת הכנסת. כאשר עושים זאת באופן תדיר בכל פעם שהחלטת הכנסת לא מוצאת חן בעיניך (וזאת הגישה בה השמאל נקט בעשור האחרון) מדובר בחתירה תחת הסמכות של הכנסת בצורה הפשוטה ביותר - והדוגמה של איראן מדגימה זאת יפה.

מה אופיזיציה צריכה לעשות

בלי אופוזיציה רצינית אין דמוקרטיה, בחירה באפשרות היחידה איננה בחירה ואם הציבור לא יודע מה הממשלה עושה אזי אין לו שום דרך להעריך אותה. לכן תפקידיה המרכזיים של האופוזיציה הם הצבת אלטרנטיבה ופיקוח על פעולות הממשלה וחשיפתן.

למרבה הפלא, האופוזיציה משמאל סבורה משום מה שתפקידה היחיד הוא לצרוח שהממשלה מחורבנת. הפעם האחרונה בה השמאל* הציג אלטרנטיבה הייתה לפני 20 שנים בדיוק, גם הפיקוח והחשיפה לא קיימים בלקסיקון (זה מפריע לפקידים).

הדרך הפשוטה ביותר לראות את העניין היא בהשוואת רמת הפיקוח על הממשלה. מ-2000 ואילך (כנראה עוד קודם) רמת הפיקוח איננה תלויה בכמה חברי כנסת יש באופוזיציה או כמה מפלגות הם מייצגים, אלא בשאלה כמה מחברי האופוזיציה מגדירים את עצמם כימניים. ככל שיש יותר מאלו, כך הממשלה נדרשת ליותר הסברים וליותר מאבקים.

בשנים האחרונות גם הצבת אלטרנטיבה הפכה למרבה התימהון לעניין ימני בלבד, כאשר לוחצים ח"כ מהשמאל בנושא הוא יצביע על התוכנית של בנט או של ליברמן, הרעיון שבשביל זה משלמים לו משכורת כלל איננו מוכר לו.

התוצאה היא שאלו המתלוננים כי הממשלה דורסת את הכנסת הם למעשה החתרנים הגדולים ביותר תחת מעמדה של האחרונה. בכל פעם שהבכיינות והצרחות לא עוזרים הם מעדיפים ליילל בבג"צ במקום לנסות ולשכנע ח"כים מהימין. התוצאה היא צפויה, אם הפתרון הוא בג"צ במקום כנסת, אז לא צריך את הכנסת פרט לטענות שהממשלה לכאורה פוגעת בה.

*הערבים מציגים עקרונית אלטרנטיבה ולכן לא מוזכרים פה

כשהתעמולה הופכת לפרודיה

אני חייב להצדיע לידיעות אחרונות שהצליחו בתחקיר הבוטים להפוך את עצמם לפרודיה על תעמולת בחירות, זאת אכן משימה קשה במדינת ישראל. ההוכחות "המרשימות" לטענות הן:

א. יש בטוויטר ימנים

ב. הם משתפים דברים אחד של השני

ג. הם נוטים לעשות זאת בזמנים של אירועים פוליטיים

ד. חלק ניכר מהם משתמשים בפרטים לא מדויקים

ה. מצאנו פעיל שהתגאה בהפצת המסרים בתשלום

אם הסיכום הזה לא נראה לכם כבדיחה, אזי "התחקיר" הוא בדיחה על חשבונכם. איך אמור להראות תחקיר רציני בעניין?

א. לא מערבבים במתכוון אנשים שלא מקבלים תשלום כפי שעורך התחקיר הודה

ב. פונים למי שמפרסמים שהוא מקבל תשלום לפני שמפרסמים

ג. מוצאים את המנגנון שאחראי לכאורה לכמות עצומה של פרופילים

ד. לא מנפקים מספרים שפירושם המעשי הוא שכל תומכי הימין בטוויטר זייפנים

ה. מחפשים את הצל גם ברשתות אחרות, כולל הפופולרית ביניהן בישראל - פייסבוק

אני משוכנע שיש כאלו שמקבלים תשלום להפצת מסרי הליכוד בטוויטר, הקפיצה הנלעגת מההנחה הזאת להכתמה המונית של כל תומכי הימין שם כחסרי דעת ראויה לכל היותר לצחוק. העובדה שכל כך הרבה לוקחים את הטענה המגוחכת הזאת ברצינות היא תעודת עניות לשמאל הישראלי.

הפעלת ועדות הכנסת

איכשהו הדרישה לצמצום החשיפה של חברי הכנסת, שרובם המכריע בקבוצת הסיכון, היא מזימה פוליטית מסוכנת של הליכוד. אני תוהה מה יהיה כתוב אם כל חברי הכנסת יידבקו - מישהו רוצה להמר שהם לא יאשימו את אדלשטיין בכך שלא פעל לפי הנחיות משרד הבריאות?

אפשר להפעיל את וועדות הכנסת בתנאי שיש תשתית מתאימה, בעיקר בנושא אבטחה, זה לא טריוואלי ולוקח כמה ימים. אפשר להשתמש בטכנולוגיה סטנדרטית הקיימת ברוב הוועדות, אבל לא אלו שמדובר עליהן, בוועדת חוץ וביטחון וכן בוועדת הכספים - אין. הסיבה, היא אותה סיבה שזה לוקח זמן, צריך להשתמש במערכת ברמה צבאית וזה הרבה יותר מסובך, גם לממשלה זה לקח כמעט שבוע. כפי שציינתי, יש יותר מקצת מקום לתהות איך הגענו למצב הזה, אבל הוא נתון.

הוועדה המסדרת ממלאת את התפקיד של השאר עד שהן קמות ולכן היא סובלת מאותה בעיה. אפשר לפטור את העניין בקלות, להקים ועדה מסדרת שיוונית, להקים את כל הוועדות שלא צריכות תשתית מאובטחת כל כך (למשל וועדת הפנים שהיא קריטית כרגע) ברוב של האופוזיציה, להקים זמנית את הוועדות הבעייתיות באופן שיווני ולחכות כמה ימים עד להרחבה. זאת ההצעה של הליכוד, אבל כחול לבן מעדיפים לצרוח שזה קץ הדמוקרטיה.

כרגע, יש לכחול לבן רוב של 1.66%, קשה לייצג את הרוב הזה בוועדה של 10 אנשים. ההצעה של כחול לבן בנושא היא שש-ארבע, כלומר מתן יתרון של 20% - אני מתקשה לראות איך זה בדיוק מסתדר עם השוויון. אפשר לחשוב יותר יצירתי, אבל כחול לבן מעדיפים באופן מובהק לתקוע את הנושא ולצרוח על סוף הדמוקרטיה במקום לעשות זאת - ההתנהגות הזאת בזמן משבר היא ביזיון חמור לכנסת, אבל אל תנסה למצוא היגיון בעניין.

אפשר להתווכח עם הפעילות של הממשלה. הפיקוח נמנע משום שכחול לבן סבורים שהעפת נתניהו בכל מחיר שהוא (כולל מתן זכות דיקטטורית ליועמ"ש להדיח ראש ממשלה באופן מיידי וללא שום ביקורת שהיא וחיובו לעשות כן בזמן הנוכחי) חשובה יותר ממנו. הם דורשים לסכן את בריאות חברי כנסת בשביל לנצל את הרוב שלהם לפני שייעלם, איכשהו, אני מתקשה לראות את כחול לבן כצדיקים המגינים על הדמוקרטיה. 

לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב

אחת התופעות המדהימות במערכת הבחירות היא הזעזוע המוסרי של אנשים מחבירתה של מר"צ לאהוד ברק. מדובר בתופעה המעידה לצערי על כוחה של התקשורת ועל אי הפנמת המציאות.

ניצול מיני של קטינות? מספר שתיים השתטחה על קברו של מי שכפה יחסי מין הומוסקוסואליים על קטינים והמפלגה עסוקה אובסיסיבית בהסתרת פעילות דומה של אחד מבכירי המנגנון; חשד לשחיתות? לא רק שמר"צ תומכת נלהבת ברשות הפלסטינית המושחתת אלא שלפי הערכת רשת ב' 40% מוועידתה הם אנשים מתעשיית השלום המושחתת מהיסוד; חוסר שקיפות - כנ"ל.

אפשר לתהות מה למר"צ ולאהוד ברק מבחינת אחרות, מוסרית מדובר בתאומים זהים.

סיקור צל אופוזיציה – שבוע ראשון: דממה

אני מסכים עם הנשיא ואהיה בוטה ממנו - התנהגותה של האופוזיציה בעשור האחרון היא הסכנה הגדולה לדמוקרטיה. החלטתה הנחושה להחליש את הרשות המחוקקת היא המקור האמתי למאבק בין הרשויות האחרות

על הסתה ומעשי איוולת אחרים

אחד הדברים המדהימים במערכות הבחירות האחרונות היא הבחירה של השמאל לאבד את עצמו לדעת. אני לא חושב שלמישהו יש הסבר רציונלי לבחירה של השמאל, להשמיץ, לקלל, להעליב ולהכפיש את האנשים שהוא מנסה למשוך מהימין. גם בבחירות הללו הרושם שלי, בתור אחד מהפוטנציאל הנ"ל היה שישנו מאמץ מרוכז מצד השמאל לשכנע אותי שלא להצביע לו. גם אם מדובר באשליה עצמית, העדויות ברורות מאוד. אם לא די בכך, השמאל נוקט באותו גישה גם כלפי הערבים בכך מפסיד גם אותם. כפי שציינתי לפני כמה שבועות, הרצון העז של השמאל להפסד מעורר תהייה האם הוא רצה בכלל לנצח, נראה שהתשובה, לפחות לגבי ראשיו, ברורה היום: לא רצה.

תחבורה ציבורית בשבת

היא בעיקרון רעיון טוב לדעתי אבל מרבית התומכים מתעלמים למרבה הנוחות מכמה חלקים פחות נוחים:

א. כמות הנוסעים הפוטנציאליים קטנה בהרבה מאשר ביום חול. משמעות הדבר שהפעלת אוטובוסים, פרט לקווים ספורים, היא בזבוז כסף כאשר צריך לבחור בין סובסידה ענקית עם תדירות נמוכה או אוטובוסים ריקים בשל תדירות אפסית.

ב. אין מספיק נהגים, ולמעשה אין דרך מהירה להגדיל את מספרם. מי שמציע תחבורה ציבורית בשבת מוזמן להסביר איזה קווים הוא מציע לקצץ במקום

ג. מי שעקב אחרי מחאת האפודים הצהובים בצרפת יודע שהתחבורה הציבורית בכל ימות השבוע בצרפת הושגה במחיר צמצומה לאפס למעשה מחוץ לערים הגדולות. אם מישהו תומך בכך, הוא מוזמן להציג כך ולא לספר סיפורים על משפחות שיטיילו בתחבורה ציבורית.

ד. גם היום האוכלוסיה הערבית מיוצגת בצורה לא פורפוציונלית בקרב נהגי האוטובוסים, מי שמספר סיפורים על גיוס נהגים לא יהודיים פשוט מברבר.

ה. הסטטוס קוו כולל מוניות שירות בגודל מיניבוסים. באופן מרשים למדי התומכים לא פועלים להגדיל את מספרן, הגם שמדובר בפתרון זמין מיידית וכאמור הטוב ביותר כמעט לכל הקווים

בסך הכל, המסקנה המצערת שלי היא שתמיכה באוטובוסים בשבת נועדה יותר בשביל "להראות להם" מאשר לפתור בעיה שאכן קיימת.

הדמוקרטיה בסכנה ואנחנו נציל אותה!?

הטענות שהדמוקרטיה בסכנה מהימין אינן חדשות אולם מה שהתפתח בארבע השנים האחרונות איננו רק התנתקות מהמציאות אלא סכנה הולכת וגוברת. לאופזיציה יש מעט מאוד תפקידים פעילים במשטר דמוקרטי - שני המרכזיים הם הצגת אלטרנטיבה שלטונית וביקורת על הממשלה.

קשה לאתר מישהו מהאופזיציה שחושב שהתפקיד השני בוצע כהלכה ואת קריאות הבוז כלפי המעטים המרהיבים עוז לטעון שמילאו את הראשון קשה לפספס. התוצאה קשה לעיכול - ההסתמכות המוגזמת על המערכת המשפטית שתמלא את התפקידים שנזנחו מתחילה לתת את אותותיה, לציבור אין יותר ספק שמדובר בחריגה קשה מהסמכות, מה שהוא נוטה לפספס הוא שהחריגה נובעת מנטישת תפקיד של אחת הרשויות - הכנסת, נטישה שהאופיזיציה אחראית לה באופן ישיר.

חולשתה הקיצונית של הכנסת לא נובעת מלחץ ממשלתי אלא מהעובדה המביכה שהגורם שאמור להיות בה דומיננטי - האופיזציה - מסרב לבצע את תפקידו. הטענות האופזציניות על חוקים המסכנים את הדמוקטיה רק מדגישות את השאלה - מה אתם עשיתם בנושא - אחרי שמורידים את הצהרות הרהב מקבלים את התשובה הפשוטה: אפס.

ועדת השרים לחקיקה

 צריך להבדיל בין שני דברים:

1. הוועדה היא הכרחית וקיימת בכל מדינה דמוקרטית (בוארציות שונות, בבריטניה למשל היא לרוב בתוך המפלגה השלטת), אין אפשרות לקיים קואליציה בלעדיה. הטענות לגבי סיכול עבודת הכנסת הן שטויות, מצבה העגום של הכנסת נובע מחוסר רצונם של מרבית הח"כים לעבוד, הם יכולים להצביע גם נגד המשמעת הקואליציונית אם הם באמת רוצים - הם לא
2. סעיף 1 רק מדגיש את החשיבות הגדולה של השקיפות של הוועדה. זה לא ממש קורה גם במדינות אחרות, אבל הטיעון הזה לא מהווה תירוץ

הסיבה לסתירה לכאורה בנושא זמן קיום הוועדה הוא פשוט - החל משנות התשעים הח"כים התחילו להציף את הכנסת בהצהרות חוק. אני יודע שקשה לדמיין את זה היום אבל עד לממשלת רבין השנייה חקיקה פרטית כמעט לא הייתה ולכן הוועדה הייתה רדומה למדי.

הכרזת מלחמה ופסקת ההתגברות

ראיתי כמה תלונות למה לא הייתה התייחסות לשינוי החוק בנושא הסמכות להכרזת מלחמה אז החלטתי להסביר את העניין.

החוק, גם אחרי התיקון, לכאורה מאוזן, בשביל שהכרזת מלחמה תהא בפורום מצומצם, צריך שיהיה מצב חירום מוכרז. אלא שכמו שכולנו יודעים יש במדינה מצב חירום מאז 1948. אבל למה בעצם עדיין מוכרז מצב חירום? פה העניינים מתחילים להיות מעניינים.

 

כשביילין הפך להיות שר משפטים הוא החליט שעבר זמנה של ההכרזה והחל להחליף את תקנות שעת חירום בחוקים רגילים. בעוד ההחלפה של החלקים הביטחוניים עברה פחות או יותר חלק, התברר שדווקא תקנות שהקשר בינם למצב חירום מפופק הן הבעיה.

 

יש כתריסר תקנות כאלו, רובן איזוטריות למדי, כך שאתמקד באחת - הסמכות להוציא צווי ריתוק. בלי מצב חירום מוכרז, בתי החולים יכולים להיות מושבתים כליל, בלי שהממשלה תוכל לעשות משהו.

לכאורה, הפתרון פשוט, לחוקק חוק זהה לתקנה לשעת חירום ושלום על ישראל. אולם פה מתערבת המהפכה החוקתית. בעוד התקנה מוגנת על פי סעיף בחוק היסוד מכיוון שנחקקה לפניו, הרי החוק שיחליף אותה יבוטל על ידי בג"צ כסותר אותו.

 

לכן, מי שבאמת מוטרד מהעניין של העברת הסמכות הפורמלית (בפועל השינוי זניח) אמור לתמוך בפסקת ההתגברות שתפתור את הפלונטר. אתם מוזמנים לסייע לי למצוא אחד כזה...

ועדת השרים לענייני חקיקה

עד 1992 כמעט לא היו הצעות חוק פרטיות כך שוועדת השרים הייתה רדומה. מה שקרה מאז זה שהאופוזיציה (בעיקר) מגישה הר של הצעות חוק חסרות תוחלת. התוצאה העגומה שהיא בכלל לא מנסה לקדם אותן ולכן כמעט תמיד אין תומכים מהקואליציה. במקרים הנדירים מאוד שהאופוזיציה באמת משקיעה, הוועדה לא מגיעה להחלטה בשל מתחים פנימיים - אני חושב שבכנסת הנוכחית אפשר לספור את המקרים הללו על כף יד אחת ועוד יישאר עודף.

הוועדה אכן מראה על בעיה אחרת - בעיית הנציג - חברי הכנסת לא טורחים לקרוא את אלפי הצעות החוק המיותרות בשל עומס וקל להם להעביר את האחריות למישהו אחר. אגב, ניסיון לשנות את המצב העגום בנושא במהלך הכנסת הנוכחית הוכשל ע"י חברי כנסת מהספסלים האחוריים (גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה) שטענו שהצהרות החוק הן החשיפה היחידה שהם מקבלים.

"הפשיזם" בישראל

הארץ העלים ביקור ממלכתי שלם בדרום אמריקה (המציאו שהסתגר בבית בימים הללו), לא היה גם ב-ynet מסיבות דומות ועדיין יש המאמינים לכל מילה שהם כותבים.

זאת הסיבה, אינני חושב שצריך להאמין להארץ, לא ל-ynet ולא לישראל היום. זאת בדיוק הדרך שבה אני נוהג - האזנה למישהו שברור לי שמחזיק בדעה מנוגדת לשלי. הבעיה היא שלעתים קרובות אני נתקל בשקר במקום להביא עמדה נגד ביבי. האמון העיוור של יותר מדי אנשים בהאשמות כלפי החוקים שמנסים להעביר לא הגיוני. מגבשים דעה אחרי ששומעים את כל הצדדים ולא כאשר מקשיבים רק לאנשים שהיו שמחים לזרוק אותי לכלא בשל "פגיעה בחופש הביטוי".

 

הגישה לפיה מצטטים את הטיעונים הפשטניים של המתנגדים שבשביל להציג את ההצעות כפשיסטיות מפשטים אותן ואחר כך מציגים זאת כהוכחה לפשיסטיות שלהן מוכיחה בעיקר חוסר יכולת התמודדות בסיסית עם מישהו שחושב אחרת, לא חסרות סיבות להתנגדות אבל קשה להיתקל בהן מכיוון שזה עלול לרמוז שלדעה אחרת יש קיום.

 

טראמפ עלה לשלטון בעיקר מכיוון שהצליח לשכנע את הציבור שהתקשורת משקרת ומתייחסת אל המצביעים כאל זבל. נתניהו אכן נהנה ממצב דומה. קל לקרוא למי שאתה מתנגד לו בשמות, צריך לשאול את האם זאת הגישה הנכונה לעניין ואת מי בדיוק מהמציעים קוראים בשביל להגיע למסקנה  מדבריהם שהם פשיסטיים. אגב, חשבתי שהטענה שגונבים את המדינה כשלא שמתם לב גם היא פשיסטית אבל כנראה אני לא מעודכן.

יש לציין כי הפשיזם זכה למוניטין שלו בעיקר מכיוון שאין "עקרונות פשיסטיים" כך שהטענה האחרונה שקולה לאמירה ש"ההתחזקות הימנית נוראה בעיניי ולכן אכנה אותה בשמות". רוצים לבקר? יש על מה. אבל הצורך לקלל מישהו רק כי הוא חושב אחרת ממך הוא ילדותי ולצערי בעיקר מצביע על בריחה מהתמודדות.

לגבי הנוסטלגיה, אני זוכר היטב את סוף שנות התשעים, לפי הכותרות בהארץ ממזמן היינו ב"סיפורה של שפחה" וקצת אחרי זה היינו צריכים לנגב חומוס בדמשק. המדינה אכן השתנתה, חלק מהשינויים טובים, חלק פחות טובים, דבר אחד לא השתנה - חוסר האמינות של התקשורת. ההסתמכות עליה כתורה למשה בסיני והאמון המופתי בכל פיפס שנכתב בה מרגיז אותי באותה מידה.

אגב, אני מנסה להיזכר באחד מהח"כים שטען שהמדינה מעל הכל ובין היהודים אני מתקשה להיזכר (הערבים הסבירו ככה את תמיכתם בבאשר, כאשר הכוונה היא כמובן למדינה הפלסטינית). למעשה גם שקד טרחה להבהיר כמה וכמה פעמים שהמדינה היא לא מעל הכל, זה מה שהיווה את העילה (הרשמית לפחות) לפרידתה מהליכוד. האחרון שדיבר ככה היה לדעתי אלון אבל זה היה ממזמן.

יש אנשים שבטוחים שהכל מתדרדר לכיוון החרד"לי. אני מסתכל כמה חנויות פתוחות בשבת היו כשעברתי למרכז וכמה יש היום, על מה מתלוננים ההורים החילוניים שהם מדברים על הדתה וכדומה. המסקנה שלי היא הפוכה בדיוק, המדינה עוברת תהליך מתון של חילון. נכון, הדתיים לא מתחבאים מתחת לשטיח כמו פעם, אבל זכרוני אוטובוס השבת הראשון של מר"צ, היום הם נאלצים לסגור את זה בגבעתיים כי בלי הפרבוקציה אין ביקוש. מבחינה לאומית, המדינה שמאלנית דרסטית מ-1997, כשהליכוד נמצא במיקום של מר"צ דאז. הסיפורים של הדתה דומים במידה רבה לסיפורי הכאת ילדים - מה שהיה סטנדרט שלשום, הפך לבלתי מקובל אתמול, בלתי מוסרי היום ופשיסטי מחר.