למרבה הצער, לא הופתעתי מהחלטתו של הניו יורק טיימס להתעלם מדיווח על התעללות מינית שביצעו חמאס ואחרים במהלך טבח ה-7 באוקטובר. תחת זאת, העיתון בחר לפרסם מאמר דעה המסתמך על מקורות בעלי קשרים ידועים לחמאס, אשר האשים את ישראל בהתעללות מינית מבלי להציג כל ראיה הניתנת לאימות.
כחודש לאחר הטבח, הניו יורק טיימס עמד בפני בחירה מערכתית ברורה. הוא יכול היה לגשת לנתונים שסיפק חמאס לגבי מניין ההרוגים בעזה בספקנות הראויה, או לקבל אותם כפשוטם למרות בעיות גלויות לעין. אף על פי שהנתונים כוללים רשמית קטגוריות כמו מקרי מוות טבעיים, בפועל הם מייחסים כמעט את כל מקרי המוות לפעולות ישראליות. הם גם משמיטים כל הבחנה בין אזרחים לבין מחבלים, ובכך מחזקים את הנרטיב שישראל מכוונת לפגוע רק בחפים מפשע. בנוסף, הם מתעלמים ממקרים של שיגורי רקטות כושלים או מאלימות פנימית מצד חמאס וארגונים אחרים.
אין מדובר בהשמטות ניטרליות. ייחוס כמעט כל מקרי המוות ליהודים מהדהד מוטיבים אנטישמיים ארוכי שנים של אשמה קולקטיבית וכוונת זדון. באופן דומה, תיאור כל הנפגעים הפלסטינים כאזרחים חפים מפשע מחזק נרטיב ששימש לאורך ההיסטוריה כדי להציג את היהודים כבלתי מוסריים באופן ייחודי. במקביל, הצגת הפלסטינים אך ורק כקורבנות סבילים של פעולות ישראליות, תוך מחיקת תפקידו של חמאס – כולל האלימות שלו כלפי ישראלים ופלסטינים כאחד – שוללת מהפלסטינים את הסוכנות שלהם. הדבר מצמצם אותם לכדי אובייקטים של סבל במקום שחקנים בעלי אחריות פוליטית ומוסרית, וזוהי צורה מתוחכמת יותר, אך עדיין מזיקה, של דעה קדומה.
הבעיה המרכזית בדיווח של הניו יורק טיימס על המלחמה בעזה אינה הספקנות שלו כלפי טענות ישראליות. ספקנות כזו היא צפויה בזמן מלחמה. הבעיה היא היעדר כמעט מוחלט של בחינה ביקורתית דומה כלפי חמאס. חוסר איזון זה בולט במיוחד בהשוואה לסיקור המלחמה באוקראינה. למרות שהניו יורק טיימס תומך באופן נרחב באוקראינה, הוא עדיין מעמיד את הטענות האוקראיניות ליותר סימני שאלה ודורש יותר אימות מכפי שהוא עושה לגבי מידע המגיע מחמאס.
במקרה זה, הניו יורק טיימס ממשיך להסתמך במידה רבה על נתונים הקשורים לחמאס, מציג אותם ללא בדיקה ומצדיק את אמינותם בנימוקים חלשים – כמו הרמיזה שקשר לערוצי האו"ם מבטיח אמינות. העיתון טוען כי הוא פועל בשם דאגה הומניטרית או יושרה עיתונאית, אך הצדקות אלו אינן משכנעות. שעתוק טענות לא מאומתות של ארגון טרור אינו דיווח אחראי. הגברת נרטיבים המושרשים בהטיה אינה מעשה הומניטרי. היחס לחמאס כאל סמכות אמינה מחזק בסופו של דבר את שלטונו, וקשה ליישב זאת עם עמדה שהיא פרו-פלסטינית באמת.
