סיכום (זמני?) של (אי-)פעילות האופיזיציה משמאל

לדעתי הכנסת תתחזק בעקבות החלפת הממשלה, מכיוון שאלו שמעוניינים בהחלשתה נכנסו לממשלה ויתקשו להמשיך בכך, וכפי שציינתי בעבר החולשה נבעה מבחירה מודעת של השמאל.

השאלה האם הם מעוניינים בהחלשתה או שמדובר פשוט בפרלמנטרים גרועים קשה להכרעה כי זה תלוי אחד בשני, כך שקשה לקבוע את הסיבה הראשונית. אבל הגורם הדומיננטי כיום הוא אידאולוגי ולו מהשפה ולחוץ.

ההאשמות כלפי הימין לגבי הפעלת המשמעת הקואליציונית לעתים תכופות, התעלמות משאילתות והדרה מוועדות משמעותיות, נכונות אבל גם השמאל הפעיל את אותן שיטות, ובכל זאת הימין הצליח לעשות לא מעט בכנסת - כך שלצערי אין סתירה. למעשה אני מסכים עם הטענות בנושא הפעילות של הקואליציה אבל אני לא מסכים עם הטענה שהיא צריכה לפעול במקום האופוזיציה שמעדיפה לבכות ולא לפעול.

אבל בעוד שקל להאשים את הממשלה, בפועל בכלל לא ניסו לאתגר אותה. התפיסה כאילו האופוזיציה היא אפס נובעת בראש ובראשונה מההערכה העצמית שלה ומחוסר הרצון לנצל את האפשרויות. רמת הפעילות של האופוזיציה, נגזרה מחוסר רצון מינימלי להפעיל את הכלים הפרלמנטריים, תוך האשמת הממשלה בכך שהיא מסכלת דברים שכלל לא נוסו.

ישנה אפשרות די פשוטה להשפיע, לנסות ולגייס חברים למרות המשמעת הקואליציונית (החלשה למדי בפועל), אם היה ניסיון אחד כזה, אני לא שמעתי עליו. צריך להתייחס לטענות על משמעת קואליציונית כמו שהיו באמת - תירוץ לאי עשייה בטענה ש"לא יעזור אז יש לנו פטור" ו"איך אתם מצפים מאתנו להתאמץ". הלכה למעשה, הקואליציה לא שיתקה את הכנסת מסיבה פשוטה - לא היה את מה.
 

מאגר החקיקה הלאומי מדבר על תוצאות - כמה מהצעות החוק הפרטיות בכלל קודמו על ידי מציעיהן מעבר להצהרה בתקשורת? 1%? 2%? כשלוקחים בחשבון את הפקטור הזה מבינים שהפער הוא קטן עד לא קיים. ואגב, רוב ההצעות הפרטיות שעברו התחילו בקואליציה, גם אם טכנית היוזם נרשם מהאופוזיציה. חוק הפונדקאות הוא דוגמה מצוינת - חלקים בקואליציה חיפשו את האופוזיציה ולא להפך, כך שגם הדוגמה הזאת היא נגדית.

החוק הנורווגי הקטין משמעותית את התלות של הכנסת בממשלה. מכיוון שמחזק את הכנסת מכיוון שהוא מגדיל משמעותית את מספר חברי הכנסת שניתן לגייס למטרות האופוזיציה. כמובן שבמצב בו האופוזיציה לא עושה כלום, אין לו שום השפעה כזאת.

 

תפקיד הפיקוח הוא משהו שהאופוזיציה צריכה להוביל - זה אחד משני התפקידים החשובים שלה (לצד הצגת חלופה). כשהיא לא מנסה בכלל, שום מדיניות ממשלתית לא תעזור. היחידים שכן ניסו לפקח על הממשלה היו מהקואליציה אבל הם נדחקו החוצה, במידה רבה מכיוון שמי שהיה אמור לעזור להם העדיף לבכות שקשה לו והשאיר אותם לבד. למותר לציין כי הפיקוח על הממשלה חל גם על הקואליציה, רק באופן טבעי מי שמובילה אותה (או לפחות אמורה להוביל אותה) היא האופוזיציה שחושבת אחרת מהממשלה (אחרת לא הייתה כזאת) - כאשר היא בוחרת לא לעשות כן, חברי הקואליציה לא מצליחים לעשות הרבה.
 

לגבי ועדות הכנסת, אני ממליץ לצפות בסרטון של דב חנין מדבר בוועדה על תחבורה ציבורית, בעוד חבריו לאופוזיציה צורחים עליו איך הוא מעז לחשוב שניתן לשנות משהו דרך הכנסת. חשוב לציין כי העובדה שלקואליציה יש רוב ברוב הוועדות היא אכן בעיה, אבל גם לאופוזיציה יש אפשרויות לעקוף אותה, למשל לדרוש לכנס את הוועדה על נושא מסוים. כמה פעמים האופוזיציה עשתה את זה בעשור האחרון? אפשר לספור על כף יד אחת וזה לא מקרי. גם את הצעדים האחרים (אפשר לערער בוועדת הכנסת על החלטות יושב ראש הוועדה) האופוזיציה לא טרחה לבצע.

 

שאשא ביטון פעלה לפיקוח על הממשלה (אגב, בצורה מזעזעת) ומה התמיכה שקיבלה מהאופוזיציה בעניין? אפס גמור. זאת הסיבה המרכזית למה הצליחה לצמצם את סמכויות ועדת הקורונה - האופוזיציה לא טרחה אפילו להציג חלופה ולכן הממשלה העמידה את חברי הקואליציה בין הבחירה להשאיר את הממשלה ללא פיקוח בכלל (שזאת הייתה אפקטיבית הצעת האופוזיציה), לבין הצעת הצמצום. גם במקרה הזה, הצמצום של הפיקוח של הכנסת נתמך באופן מאוד משמעותי על ידי האופוזיציה שבחרה לבכות על חוסר הפיקוח במקום לנסות ולבצע אותו.

 

שאשא ביטון בחרה להמציא טיעונים לגבי חו"ל שלא היו ולא נבראו (למשל שבגרמניה המצב מצוין). אפשר להתווכח על התועלת בתמיכה שהיא קיבלה מהתקשורת (שלמעשה הזיקה למשימה בסופו של דבר) אבל האופוזיציה לא תרמה דבר לעניין.

גם במקרים אחרים הסיפור דומה - האופוזיציה התלוננה על חוסר פיקוח, מישהו בקואליציה פעל להגברתו והאופוזיציה, במקום לתמוך בו, בחרה במודע לא לעשות דבר (פרט לצרחות בתקשורת). למשל כששטיינץ' בזמן שהיה יושב ראש ועדת חוץ וביטחון מתח ביקורת על הממשלה לגבי זרוע הים, האופוזיציה התעלמה - יש עוד כמה דוגמאות, אבל נראה שזאת הבולטת בהן.

 

בנושא השאילתות - ספירת מספר השאילתות לא מועיל בכלל לבחינה, מאותה סיבה למה ספירת הצעות חוק לא מועילה - מה נעשה כאשר כן התקבלה תשובה? ב-99% מהמקרים פשוט כלום. הגשת שאילתה כשלעצמה איננה מועילה במיוחד, מה שמועיל הוא שהיא גורמת לפעולה. אז כן, בחלק מהמקרים ההגשה עוזרת לדחוף את הממשלה, בחלק קטן מהמקרים התקשורת מפיצה את המידע, אבל ברוב המכריע צריך לפעול בעקבות התוצאות וזה לא נעשה מכיוון שפיקוח על הממשלה בכלל לא היה המטרה.

 

הטענות שהאופוזיציה עשתה את כל מה שיכלה אינן נכונות - היא בחרה באופן בוטה לא לעשות דבר ולהחליש במתכוון את הכנסת על ידי פנייה אוטומטית לבית המשפט העליון. וכן  פנייה לבית המשפט העליון במקום ניסיון לקדם את האג'נדה בכנסת היא החלשה שלה מכיוון שהוא הופך לערכאת ערעור על החלטת הכנסת. כאשר עושים זאת באופן תדיר בכל פעם שהחלטת הכנסת לא מוצאת חן בעיניך (וזאת הגישה בה השמאל נקט בעשור האחרון) מדובר בחתירה תחת הסמכות של הכנסת בצורה הפשוטה ביותר - והדוגמה של איראן מדגימה זאת יפה.

העין השביעית מוכיח שוב שתקיפה היא חדשות רק כשהיא כלפי שמאל

בעקבות לפחות 14 עיתונאים הותקפו במאורעות האלימים ברחבי הארץ, איש התקשורת והארכיאולוג שמעון ריקלין קורא לצה"ל לפעול נגד עיתונאים ישראלים והעיתונאי אלי ציפורי קורא להעמיד לדין פלילי עיתונאים בעלי דעות שמאל:

האזכור היחידי של ערוץ 20 הוא כמדווח. חצי ויותר מהתקיפות ואיומים פשוט לא קיימים בעיני העין השביעית, מה שלא מפריע לגוף "הביקורת" להאשים את כל העולם פרט לעצמו

איזה יופי, אתר שמתיימר לבקר את התקשורת מצטט את אותו דף מסרים שחולק לאנשים אותם הוא אמור לבקר, למה אני לא מופתע?

סיכום של ההעתקה מפייסבוק

אפשר לסכם את ההעתקה של כל הפוסטים מפייסבוק בקצרה כ"אין חדש תחת השמש", יש מעט מאוד הבדל בין העמדות שהבעתי ב"צוק איתן" לבין אלו של "שומר החומות" וגם בנושאים אחרים חלה תזוזה מעטה בלבד.

ההבדל היחידי שניכר במהלך 7 השנים הוא בכך בעובדה שעמדות שהיו בשמאל הקיצוני (למשל, ההתנגדות לדמוקרטיה) הפכו למקובלות הרבה יותר גם קרוב יותר למרכז. מכיוון שרוב הפוסטים הם תגובה ישירה או עקיפה לשמאל, הם מסייעים רק מעט לאבחנה של התנהגות חלקים אחרים בחברה הישראלית.

במובן מסוים, ההעתקה הייתה מסע בזמן אל העבר הלא כל כך רחוק, אבל כנראה לא מספיק רחוק בשביל שהרבה השתנה בו.

סיקור משפט תחת סחיטה

אין דרך אחרת לתאר את הסיקור של משפט נתניהו אלא כמוטה וכמביך. מרבית כלי התקשורת לא מסקרים את האירועים ומעלימים באופן שיטתי את ההתפתחויות הלא מתאימות לעמדת המערכת. כך שמי שצורך את חדשות הטלוויזיה (פרט לערוץ 20) נשאר ללא מידע מדוע נדחתה החקירה הנגדית של אילן ישועה בשבועיים*.

עם זאת נראה כי מרבית האנשים לא מבינים שצורת הסיקור מקורה במה שאין ברירה אלא לתאר כסחיטה של כלי תקשורת מרכזיים על ידי הפרקליטות. הפרקליטות מחזיקה דיון פתוח לכאורה על השאלה האם להעמיד את ערוצים 12 ו-13, את טמקא, ידיעות אחרונות, וואלה וישראל היום, בתיקים 2000 ו-4000. אולם הדיון מתנהל רק לכאורה מכיוון שאין ישיבות, אין החזרה למשטרה, אין מעבר חוזר על החומר אלא רק המתנה לראות איך יהיה סיקור המשפט. או במילים בוטות - איום כי מי שלא יתחנף מספיק יחטוף תביעה פלילית.

אין לשכוח שכלי התקשורת הרלוונטיים תלויים בהלוואות בנקאיות, שבאופן קבוע (על פי כללי בנק ישראל) תנאיהן דורשים הגדלת ביטחונות, במקרה של תביעה בעלת היקף משמעותי, ובוודאי תביעה פלילית. אפילו ישראל היום שלבעליו יש לכאורה את הכסף יתקשה לבצע מהלך כזה בשל מגבלות שהוטלו עליו כחלק מקניית NRG.

כלומר, הלכה למעשה, הפרקליטות מאיימת באופן גלוי על כלי תקשורת, על מנת לקבל סיקור אוהד.

אם מישהו תוהה מדוע שאר כלי התקשורת שותקים, ההסבר לא מסובך, הם פוחדים. תביעה כזאת יכולה בקלות להתרחב לכל כלי תקשורת וסביר להניח שזאת אחת המטרות המרכזיות של גישה זו.

* השופטים קבעו שההבדלים בין עדותו במשפט לזו במשטרה הם גדולים כל כך, שהלכה למעשה מדובר בחזרה שלו מעדותו במשטרה, ושהם נמנעים מהחזרת העניין למשטרה מכיוון שאינם מאמינים לה שתוכל לבצע חקירה אמינה. 

הסיבות למהומות הרמאדן ולדיווח עליהן

ההכאה של החרדי היא רק תירוץ למהומות בחודש הרמדאן. לי היה ברור עוד לפני חודשיים שהפלסטינים ינסו לדרדר את המצב בחודש הרמדאן - הם מחפשים תירוץ לדחות את הבחירות ומצבם מבחינת הקורונה נואש. ישנה התדרדרות קשה מאוד בעזה והחמאס מנסה להסיט את תשומת הלב ו/או לגייס סיוע בינלאומי. האמת העצובה היא שעד כה הופתעתי לטובה - לכל ההנהגה הפלסטינית יש אינטרס חיוני להביא למלחמה, אם נצליח להימנע ממנה בלי לוותר, אראה זאת כהצלחה.

 

אני לא מסכים עם הטענה שהפלסטינים הם אשפי תקשורת. הם למדו לנצל את הגישה הפטרונית עד גזענית כלפיהם לטובתם, זאת אמנם חכמה לא קטנה, אבל צריך לזכור שגם היא (כמו רוב הטקטיקות הפלסטיניות) מועתקת מהתנועה הציונית. בדרך כלל האנשים מצייתים להנהגה שלהם וזה גם המקרה פה - חמאס החליט להתחיל עימות. הפלסטינים לא פועלים מתוך איזושהי תגובה אינסטינקטיבית בלתי נשלטת כמו שזה מוצג בתקשורת העולמית. הלכה למעשה מדובר באי מוכנות להכיר בכך שהפלסטינים מסוגלים לעשות משהו בלי שמישהו יגיד להם וחוסר צפייה מהם לאיזושהי חשיבה אנושית (על מנת להסיר ספק, החסרונות הללו הם מדומיינים). כך שאין מה לומר כי הפלסטינים לא מצליחים להפוך את הקערה על פיה. אין התייחסות בכלל למעשיהם בתקשורת העולמית מכיוון שהם לא נספרים בכלל ולכן אין להם מה להפוך.

האיחוד האירופי וישראל - שאלות ותשובות

האם האיחוד האירופי אנטישמי?

באיחוד האירופי יש אנטישמיים, אבל ככל שניתן לקבוע האיחוד בעיקר מתעלם מהאלמנט האנטישמי ולא מעודד אותו (במודע לפחות).

למה ישראל והאיחוד לא מסתדרים?

הסיבות לכך מגוונות אבל העיקרית ביניהן היא הנטייה של האיחוד האירופי להציג את עצמו כמנסה להשתלט על מדינת ישראל.

האם האיחוד באמת מנסה להשתלט על ישראל?

ככל שאני יכול לקבוע - לא ממש, מדובר בהרבה מהומה על (כמעט) לא מאומה.

אז במה מתבטאת הנטייה הזאת?

אפשר להדגים אותה בביקור של שר החוץ הגרמני ב-2017 בו דרש בתוקף להיפגש עם בצל"ם ושוברים שתיקה על מנת לקבל מהם דיווח על פעילותם החברתית והפוליטית שהאיחוד האירופי תומך בה כספית (וכן, זה היה הנימוק הרשמי).

מה כל כך נורא בתמיכה בארגוני זכויות אזרח?

בתור מי שלא מתלהב ממדינות לאום, אני לא חש נפגע באופן אישי, אבל יש דרכים מעטות שאינן אלימות לזלזל בצורה בוטה יותר בריבונות של מדינה. מאשר להבהיר קבל עם ועולם שאתה מממן ארגון שאתה שואף שיהווה את האופוזיציה הראשית במדינה (השר הנ"ל סירב להיפגש עם ראש האופוזיציה). יש לציין שזאת צורת ההתערבות שהאיחוד האירופי מאשים שוב ושוב את רוסיה וסין בה ולכן אי הבנת הסיטואציה איננה אופציה.

האם לא ייתכן שהאיחוד האירופי באמת מוטרד מזכויות האדם בישראל?

התירוץ המקובל הוא שהאיחוד מוטרד מזכויות האדם בישראל דווקא מכיוון שהיא דמוקרטיה. אולם כל מי שעוקב אחרי ההתפתחויות באוסטרליה בעשור האחרון (ובמיוחד בשנת הקורונה) מבין שמדובר בבדיחה. לפני עשור מצב זכויות האדם באוסטרליה היה טוב בהרבה מאשר בישראל, היום הוא קרוב למדי - ההתדרדרות הקיצונית הזאת נענתה בשתיקה גם כשהאוסטרלים עברו לגירוש ולכליאה המונית של פליטים של ממש מחוץ למדינה (בנאורו).

למה האיחוד האירופי משקיע כל כך הרבה מאמץ בשביל לריב עם ישראל?

זאת באמת שאלה שקשה לענות עליה בצורה הגיונית - שתיים מהסיבות המרכזיות הן שישראל אוהבת לריב והיא תופסת הרבה נפח בעיתונות העולמית. כך שהאיחוד האירופי יכול לנפח את השפעתו המדינית ברחבי העולם על ידי מריבה עם ישראל המשתפת פעולה בשמחה.

האם ארה"ב לא נוהגת בצורה דומה כלפי ישראל?

ההשפעה של ארה"ב על ישראל היא גדולה בהרבה, ההבדל הוא שאפילו במקרים קיצוניים, ארה"ב לפחות טורחת להציג את העניין כעידוד לכוחות פנימיים חזקים ולא כניסיון בוטה להתערבות חיצונית. האירופים מעדיפים להציג את המצב כעימות ולא כסיוע לישראל (כמו האמריקאים) או כטובה לישראל (כמו הרוסים).

למה האירופים מעדיפים עימות על פני דיאלוג?

הרושם שלי הוא שהעניין קשור לצורת הארגון הפנימי של האיחוד. האיחוד הוא ממש לא דמוקרטיה, אבל שקוף למדי בשל העובדה שהנציבות מורכבת מעשרות מדינות. לכלל הזה יש חריג אחד - הסיוע לפלסטינים (וממנו נגזר הסיוע לזכויות אדם לכאורה בישראל), שלגביו הסכימו המדינות כי עדיף לשתוק. התירוץ החצי רשמי הוא שאם יהיה פיקוח ייאלצו לעצור את הכסף בשל השחיתות ברשות הפלסטינית. ברם לי קשה להשתחרר מהתחושה שחלק מהכסף זולג לשחיתות בחלקים אחרים בשרשרת. דיאלוג ממשי עם ישראל פירושו כי לפחות החלק הישראלי יהיה שקוף יותר ומכיוון שהוא החלק האמצעי בשרשרת, בהכרח גם הצד האירופי יהיה שקוף יותר.

כלומר, אתה חושב שהעימות הוא בשל אינטרסים של הפקידות?

העימות נגזר מהמצב הבסיסי, האיחוד האירופי לא מרוצה מקיומה של מדינת לאום דמוקרטית ומשגשגת קרוב לגבולותיו, הדבר מעודד את התפוררותו. בשל כך האיחוד מנסה להציג את ישראל כלא דמוקרטית ולכן כלא ראויה להיחשב לאפשרות ראלית. האינטרסים הפקידותיים מחמירים משמעותית את המצב, בין השאר מכיוון שיש להם אינטרס מובהק בחיסול האפשרות של מדינת לאום.

כיצד ניתן לצאת מהמצב המזיק הזה?

לישראל אין דרך אמתית לצאת מהמצב הזה, האינטרס האירופי המובהק הוא למצוא צדדים שליליים בישראל וכל עוד הוא לא ישתנה, לא צפוי שיפור משמעותי. המצב של האיחוד האירופי נזיל מאוד כרגע ולכן ייתכן שישנה מדיניות בנושא הזה בזמן הקרוב.

החוק לחיסול הדמוקרטיה

זאת הכותרת המקוצרת הראויה לחוק המוצע למניעת בחירה בראש ממשלה שהוגשו נגדו כתבי אישום.

החוק מאפשר גם היום ליועץ המשפטי לממשלה להגיש תביעה בלי תלונה במשטרה, בלי אישורו של איש ובלי שום מתן זכות לנאשם להתגונן (היועה"ש רשאי לעקוף את כל הנ"ל לפי שיקול דעתו). האיזון מושג בכך שזאת תהיה הפעולה האחרונה שלו בתפקיד ובית המשפט כלל לא יטרח לדון בכתב האישום.

לפיכך, החוק המוצע יאפשר ליועץ להגיש כתבי אישום ממוחו הקודח ולהדיח ראש ממשלה אחד אחרי השני עד שיימצא חבר הכנסת שיסכים לבצע כל הוראה שלו ללא הרהור, תוך מניעת כינוס של הממשלה ופיטוריו במהלך הזמן הזה. אתם מוזמנים לבחור את חבר הכנסת הפחות חביב עליכם ולדמיין אותו נבחר לתפקיד הבובה.

חלק מהאנשים בוודאי יטענו שמדובר בתרחיש אפוקליפטי שלא יתממש. העניין הוא שזה פחות משנה, עצם החזקת כוח ברמה כזאת תהפוך את התפקיד שהוא גם כיום בעל עצמה מופרזת לכל הדעות, ללא ניתן לפיקוח ובעל כוח דיקטטורי הלכה למעשה. היועץ גם ימנע באותה הזדמנות ייצוג מהממשלה ולכן גם בג"צ יתקשה להתערב.

כמעט למותר לציין שמציעי החוק מודעים לבעייתיות הנ"ל אבל מרוצים ממנה. ברור להם שקשה יהיה לשחזר במהירות את ההסתה נגד נתניהו, לכן לא תהיה להם הזדמנות נוספות לכבוש את השלטון ומשכך חיסול הדמוקרטיה איננה בעיה אלא יעד.