​להפוך הגנה עצמית לפשע: הסטנדרט הכפול והמסוכן של האו"ם

אלו הטוענים כי האו"ם בסך הכל רוצה שחברותיו יצייתו למשפט הבינלאומי, מותחים את גבולות האמינות באופן דרמטי כאשר הארגון פועל נגד ישראל. האו"ם אינו מסתפק רק באי-מניעת אלימות נגד ישראל; במקרים רבים הוא תומך בה באופן פעיל או מאפשר אותה באמצעות החלטות מוטות, משלחות חקירה חד-צדדיות, סוכנויות התומכות בפועל בפעולות טרור נגד ישראל, וסירוב להתעמת עם מדינות וארגונים המפרים בגלוי את עקרונות היסוד של המשפט הבינלאומי.

הראיות לסטנדרט הכפול והסלקטיבי הזה גלויות לכל עין. אונר"א מנתבת משאבים לחמאס, אשר משתמש שוב ושוב בכספים אלו כדי לבנות מנהרות, לרכוש נשק ולממן מתקפות נגד אזרחים ישראלים. יוניפי"ל מספק כיסוי ומרחב פעולה לחיזבאללה, ומאפשר לו להתבצר לאורך גבולה הצפוני של ישראל ולצבור ארסנל עצום של טילים ורקטות. העצרת הכללית של האו"ם מאפשרת לאיראן, מדינה חברה מן המניין, לאיים בגלוי על השמדת ישראל מעל בימת העצרת.

זוהי הפרה בוטה של אותם הכללים ממש שהאו"ם טוען כי הוא מגן עליהם, ובכל זאת יש מי שעדיין מגן על העמדה הזו. הציפייה היא שישראל תתפרק מנשקה מבחינה מוסרית, פוליטית ולעיתים גם פיזית, בעוד שאויביה מורשים להתחמש מחדש, להתבצר ולאיים ברצח עם בחסות הרטוריקה של האו"ם.

במונחים מוסריים, הדבר שקול לטענה כי אדם שחור בעידן חוקי ג'ים קרואו, שידע כי המון זועם התארגן כדי לבצע בו לינץ' והחליט לקרוע את חבל התלייה שלהם, פעל בצורה בלתי מוסרית ובלתי חוקית. היפוך יוצרות זה הופך את ההגנה העצמית לפשע, בעוד התוקפן נותר חופשי לפעול ללא עונש.

ואף על פי כן, ישנם מי שעדיין מתעקשים שהאו"ם הוא שומר ניטרלי של המשפט הבינלאומי. האם מישהו בעל ידע בסיסי בעובדות הללו באמת מצפה שיתייחסו לטענה זו ברצינות? ככל הנראה, עבור אנשים רבים, התשובה היא כן.

נקודות נוספות:

 1. קיימות דוגמאות היסטוריות רבות לבתי משפט שהיו נגועים בדעות קדומות נגד יהודים, כמו משפטי עלילות הדם, פרשת דרייפוס והליכי אינקוויזיציה שונים. הדוגמה של האדם השחור נבחרה משום שהיא מוכרת יותר לציבור הרחב וקלה יותר לזיהוי עבור רוב הקוראים כאבסורד מוסרי מובהק, אך הלוגיקה העומדת בבסיסה זהה. החוק אינו מוחל באופן שווה, וקבוצה אחת מסומנת לענישה קולקטיבית בעוד שאויביה חומקים מביקורת. ההבדל הממשי היחיד הוא שהדוגמה של האדם השחור הפכה לבלתי קבילה חברתית, בעוד שדעות קדומות דומות נגד יהודים עדיין זוכות לסובלנות נרחבת.

 2. דפוס זה בא לידי ביטוי גם באופני הטיפול של האו"ם באחריותם של מנהיגים אינדיבידואליים. בית הדין הבינלאומי לצדק (ה-ICJ) אינו שופט יחידים, ובכל זאת הרטוריקה סביב ישראל מסמנת לעיתים קרובות את נתניהו כאילו הוא מייצג בגופו את העם היהודי כולו, ומשמשת כדי לדחוף להגשת כתב אישום נגדו בבית הדין הפלילי הבינלאומי (ה-ICC). אין זו ביקורת פוליטית רצינית. זהו היטל (פרוז'קציה) פולחני של אשמה קולקטיבית על דמות אחת, המונע כל דיון אמיתי על מדיניות או אסטרטגיה.

 3. דימוי "היהודי לדוגמה" שיש להענישו – בין אם הוא מגולם בדמותו של נתניהו ובין אם בדמות סמלית אחרת – שואב ישירות ממאות שנים של פנטזיות אנטישמיות. הוא מניח שלעם היהודי כולו יש רצון אחד, אשמה אחת, וכי השמדת דמות מייצגת אחת תסגור איכשהו את החשבון עבור כל השאר. רטוריקה מסוג זה הופכת את הדיון במדיניותה של ישראל לפולחן דתי או מיתי, במקום לדיון פוליטי. במקום לשאול אילו צעדים הם חוקיים, מידתיים ונבונים מבחינה אסטרטגית, היא מייבאת לוגיקה סמלית של הקרבה וענישה קולקטיבית, שאין לה מקום בעיסוק רציני במשפט בינלאומי או בפוליטיקה דמוקרטית.

 4. למותר לציין כי התנהלות זו מסייעת רבות לנתניהו מבחינה פוליטית – דבר שאינו לרוחי. באמצעות יצירת תמונה ברורה של עוינות עולמית כלפי ישראל, שיח זה מחזק את הנרטיב שלו בדבר מצור קיומי. הוא מקל עליו לפטור ביקורת פנימית כנאיביות או כבגידה. מובן מאליו שחלק זה של הסיפור, הסותר ישירות את המטרה המוצהרת של דמוניזציה כלפיו, כמעט ואינו נדון.

 5. מדוע כה רבים נופלים במלכודת של זבל מסית שכזה, הרבה יותר מאשר בביקורת אמיתית על ישראל, מדיניותה או הנהגתה? אינני בטוח, אך בדבר אחד אני בטוח: זה לא קורה בגלל מחסור בסיבות לביקורת אמיתית.

 6. אפילו לפי הסטנדרטים הנמוכים ממילא של האו"ם להאשמת ישראל, הארגון אף לא ניסה להעמיד פנים שיש בידיו ראיות, ובכל זאת הוסיף את ישראל לרשימת הפוגעים המיניים. נראה כי קיימת הנחת יסוד לפיה האשמה נגד ישראל מכשירה את עצמה ללא קשר לעובדות. בפועל, הדבר משמש לטשטוש ההאשמות נגד חמאס בגין פגיעות מיניות – לא רק כלפי החטופים הישראלים, אלא גם כלפי אזרחים פלסטינים. על ידי התמקדות בהאשמה מופרכת נגד ישראל, האו"ם מסיט את תשומת הלב מהמבצעים האמיתיים.

דעות קדומות מימי הביניים באריזה חדשה

מושגים מימי הביניים כמו אשמה קולקטיבית, ששימשו בעבר להצדקת פוגרומים נגד יהודים בשל "עלילות דם" מצוצות מהאצבע, צפו מחדש כיום עם טוויסטים מודרניים ומלוטשים המסתירים את מקורותיהם הרעילים ובמקביל מגבירים את תפוצתם.

כיום, גישה זו רואה בכל ישראלי או יהודי בחו"ל כאחראי למדיניות בעזה - אפילו כזו המומצאת מתוך הנרטיב של המאשים. היא מתייחסת לעם שלם כאל מקשה אחת הראויה לעונש קולקטיבי, תוך התעלמות ממעשים של אינדיבידואלים, מביקורת פנימית או מהקשר.

צווי כנסייה שרפו את התלמוד ומחקו את ההיסטוריה היהודית. ההדים המודרניים לכך כוללים מזעור של השואה על ידי השוואת רצח העם הנאצי לנכבה, או הכחשת קשר בן 3,000 שנה של יהודים ליהודה, תוך המצאת טענות פלסטיניות עתיקות הקודמות לגלות רומא. באופן אירוני, הדבר לרוב מכחיש גם את ההיסטוריה של המאשים עצמו.

שנאה מתקופת מסעי הצלב, שנמכרה אז כ"קנאות דתית טהורה", מתחזה כיום ל"התנגדות אנטי-קולוניאלית" או ל"צדק פרו-פלסטיני". התקפות על בתי כנסת, אלימות בקמפוסים וקריאות לגירוש יהודים מתקבלות כניצחונות מוסריים נגד "הדיכוי הציוני" - מה שמרמז כי כל זוועה נגד יהודים היא מוצדקת, ללא קשר לטענותיו של המאשים.

האיסורים של ימי הביניים על עדות יהודית, בתי כנסת וקולות יהודיים משתקפים כיום בקודים של חופש הביטוי בקמפוסים, בחסימות ברשתות החברתיות ובכללים של "אין כניסה לציונים". אלו מתייגים הגנה עצמית יהודית או הקשר היסטורי כנאום שטנה, ובכך משתיקים את הקורבנות בעודם מגבירים את קולם של המאשימים.

לא מדובר ברעיונות חדשים. אלו הן דעות קדומות ישנות באריזה ויראלית וטרייה, המתפשטות מהר יותר באינטרנט ובאקדמיה - חזרה לעידן ימי הביניים במסווה של קדמה.

יתר על כן, האקטיביזם הפרו-פלסטיני מקביל גם לפטרנליזם של ימי הביניים כלפי ילידים, שבו גורמים חיצוניים מהמערב טוענים כי הם יודעים טוב יותר מהמקומיים מה הם באמת רוצים.

אקטיביסטים וארגונים לא-ממשלתיים מערביים מניחים כי הפלסטינים מעדיפים פרגמטיזם, סיוע כלכלי או הסכמי שלום כמו הסכמי אברהם. במציאות, דרישות מקסימליסטיות כמו "מהנהר ועד לים" פופולריות בהרבה בקרב הפלסטינים. הדבר מהדהד את כוחות הצלבנים והרקונקיסטה שכפו ישועה על המוסלמים באמצעות המרות דת בכפייה, והתייחסו אליהם כאל נחותים וטועים הזקוקים להדרכה של אליטה, על אף התנגדות מקומית.

תפיסת העולם של "האידיאולוגיה כאמת המוחלטת", המצפה מהמציאות להתיישר לפיה, משקפת מילינאריזם (אמונות קץ הימים) בדומה לחזונותיו של יואכים מפיורה על עידן חדש שנקבע בידי שמיים. המחאות הפרו-פלסטיניות משליכות נרטיבים של צדק אוטופי המדחיקים פלסטינים בעלי דעות שונות, מתוך הנחה שהמסגרת שלהם תעצב מחדש את המזרח התיכון – בדומה לבולה האפיפיורית Unam Sanctam (1302) שדרשה כניעה אוניברסלית לדוקטרינה חסינת טעויות.

דינמיקה זו מנכסת את המטרה. אקטיביסטים מרוחקים מחרישים את קולם של תושבי עזה ויהודה ושומרון, ומעתיקים את העדפותיהם שלהם (כמו הגנה על אזרחים על פני לוחמנות מיליטנטית) אל המקומיים. הם טוענים כי הם מדברים בשם הפלסטינים תוך התעלמות מהרצון העצמי שלהם, בדיוק כפי שאירופאים בימי הביניים הניחו עליונות על פני הכופרים. 

הסטנדרט הכפול של הניו יורק טיימס בסיקור חמאס והמלחמה

למרבה הצער, לא הופתעתי מהחלטתו של הניו יורק טיימס להתעלם מדיווח על התעללות מינית שביצעו חמאס ואחרים במהלך טבח ה-7 באוקטובר. תחת זאת, העיתון בחר לפרסם מאמר דעה המסתמך על מקורות בעלי קשרים ידועים לחמאס, אשר האשים את ישראל בהתעללות מינית מבלי להציג כל ראיה הניתנת לאימות.

כחודש לאחר הטבח, הניו יורק טיימס עמד בפני בחירה מערכתית ברורה. הוא יכול היה לגשת לנתונים שסיפק חמאס לגבי מניין ההרוגים בעזה בספקנות הראויה, או לקבל אותם כפשוטם למרות בעיות גלויות לעין. אף על פי שהנתונים כוללים רשמית קטגוריות כמו מקרי מוות טבעיים, בפועל הם מייחסים כמעט את כל מקרי המוות לפעולות ישראליות. הם גם משמיטים כל הבחנה בין אזרחים לבין מחבלים, ובכך מחזקים את הנרטיב שישראל מכוונת לפגוע רק בחפים מפשע. בנוסף, הם מתעלמים ממקרים של שיגורי רקטות כושלים או מאלימות פנימית מצד חמאס וארגונים אחרים.

אין מדובר בהשמטות ניטרליות. ייחוס כמעט כל מקרי המוות ליהודים מהדהד מוטיבים אנטישמיים ארוכי שנים של אשמה קולקטיבית וכוונת זדון. באופן דומה, תיאור כל הנפגעים הפלסטינים כאזרחים חפים מפשע מחזק נרטיב ששימש לאורך ההיסטוריה כדי להציג את היהודים כבלתי מוסריים באופן ייחודי. במקביל, הצגת הפלסטינים אך ורק כקורבנות סבילים של פעולות ישראליות, תוך מחיקת תפקידו של חמאס – כולל האלימות שלו כלפי ישראלים ופלסטינים כאחד – שוללת מהפלסטינים את הסוכנות שלהם. הדבר מצמצם אותם לכדי אובייקטים של סבל במקום שחקנים בעלי אחריות פוליטית ומוסרית, וזוהי צורה מתוחכמת יותר, אך עדיין מזיקה, של דעה קדומה.

הבעיה המרכזית בדיווח של הניו יורק טיימס על המלחמה בעזה אינה הספקנות שלו כלפי טענות ישראליות. ספקנות כזו היא צפויה בזמן מלחמה. הבעיה היא היעדר כמעט מוחלט של בחינה ביקורתית דומה כלפי חמאס. חוסר איזון זה בולט במיוחד בהשוואה לסיקור המלחמה באוקראינה. למרות שהניו יורק טיימס תומך באופן נרחב באוקראינה, הוא עדיין מעמיד את הטענות האוקראיניות ליותר סימני שאלה ודורש יותר אימות מכפי שהוא עושה לגבי מידע המגיע מחמאס.

במקרה זה, הניו יורק טיימס ממשיך להסתמך במידה רבה על נתונים הקשורים לחמאס, מציג אותם ללא בדיקה ומצדיק את אמינותם בנימוקים חלשים – כמו הרמיזה שקשר לערוצי האו"ם מבטיח אמינות. העיתון טוען כי הוא פועל בשם דאגה הומניטרית או יושרה עיתונאית, אך הצדקות אלו אינן משכנעות. שעתוק טענות לא מאומתות של ארגון טרור אינו דיווח אחראי. הגברת נרטיבים המושרשים בהטיה אינה מעשה הומניטרי. היחס לחמאס כאל סמכות אמינה מחזק בסופו של דבר את שלטונו, וקשה ליישב זאת עם עמדה שהיא פרו-פלסטינית באמת.

בין איומים קיומיים מבוססי עובדות להשלכה אנטישמית בסכסוך הישראלי-ערבי

בסכסוך הישראלי-ערבי, שני הצדדים מאשימים זה את זה בהצבת איומים קיומיים, אך האיכות והאופי של הראיות שלהם שונים באופן משמעותי. פלסטינים וערבים משליכים לעיתים קרובות את כוונות ההשמדה שלהם – כגון היעד של "מהנהר ועד הים" למחיקת ישראל – על היהודים. השלכה זו מוגברת על ידי אנטישמיות ארוכת שנים המעוגנת בדימויים מ"הפרוטוקולים של זקני ציון", המציגים את היהודים כמי שמנהלים כיבוש עולמי סודי.

הטענות של ישראל מגובות בהוכחות קונקרטיות וניתנות לאימות. אמנות חמאס קוראות במפורש להשמדת המדינה היהודית. מסמכים שנלכדו חושפים אסטרטגיות מפורטות של "ציר ההתנגדות" (איראן-חיזבאללה-חות'ים) להשמדה רב-זירתית, כולל תוכניות לירי של מעל 10,000 רקטות ופלישות המתוזמנות לחגי ישראל. מתקפת ה-7 באוקטובר, שבה נרצחו 1,200 בני אדם, שימשה כשלב הראשון של תוכנית זו. באופן דומה, ועידת חרטום של הליגה הערבית ב-1967, על "שלושת הלאווים" שלה, דחתה במפורש שלום, הכרה או משא ומתן עם ישראל, ואותתה על עוינות מבצעית ברורה ולא על רטוריקה מעורפלת בלבד.

הערבים מדגישים טענות מקומיות לגיטימיות, כולל 700,000 מתיישבים ביהודה ושומרון המפצלים את הטריטוריה הפלסטינית, הגדרות קרקע בשנת 2026 בשטח C המהוות שליטה בפועל, והסגר על עזה לצד עקירת תושבים. עם זאת, להאשמות הרחבות יותר בדבר כיבוש של "ישראל הגדולה" המשתרעת מהנילוס ועד הפרת אין כל בסיס במדיניות מדינתית או בדוקטרינה צבאית ישראלית. טענות אלו נשענות על הצהרות של שרי ימין קיצוני שוליים, מפות תנ"כיות מזדמנות וחששות מדרון חלקלק לעבר התרחבות. נרטיבים כאלה מתעלמים מהיתכנות בסיסית: 16 מיליון התושבים היהודים הפוטנציאליים של ישראל ברחבי העולם לא יוכלו לעולם לאכלס שטח הגדול פי עשרה, גם תחת התרחישים הכי פחות סבירים. היעדר זה של בחינה לוגיסטית חושף השלכה של השאיפות המקסימליסטיות שלהם עצמם על מדינה קטנה.

האנטישמיות מעצימה את העיוות. "הפרוטוקולים של זקני ציון", קונספירציה מפוברקת על שליטה יהודית בעולם, נותרים נפוצים בתקשורת האזורית, בספרי הלימוד ובשיח, וממסגרים מחדש צעדי ביטחון ישראליים צנועים כראיה לאימפריאליזם מטפיזי המאיים על המזרח התיכון כולו.

חוסר איזון ראייתי זה מזין סכסוך אינסופי. ישראל מצביעה על תוכניות מתועדות להשמדתה, כאשר 90 אחוז מהישראלים חוששים מהכחדה. הערבים מפרשים את ההתנחלויות כמבוא למחיקתם שלהם, כאשר 70 אחוז רואים בישראל איום קיומי. שני הצדדים שותפים לחששות אמיתיים, אך צד אחד מספק מדריכים מבצעיים בעוד הצד השני מסתמך על השלכה, מיתוסים אנטישמיים והנחות שלא נבחנו. שלום אמת דורש משניהם להפגין כוונות שלום באמצעות מעשים ולא באמצעות תעמולה.

נקודות נוספות:

 1. הסרבנות הערבית מוועדת פיל ב-1937 ועד קמפ דיוויד בשנת 2000 מראה שהמקסימליזם שלהם עולה על הגבולות הגמישים של ישראל.

 2. הנורמליזציה השקטה של איחוד האמירויות וסעודיה חושפת את החששות מ"ישראל הגדולה" כהייפ מיליטנטי, ולא כמדיניות מדינתית.

 3. האיסלאמיסטים מנצלים את דימויי הפרוטוקולים, וממזגים מאבקים מקומיים לתוך גיוס לג'יהאד נגד "הסדר העולמי הציוני".

 4. יציאת ישראל מעזה ב-2005 והנסיגה מסיני סותרות את רעיון ההתרחבות, אך הערבים מכנים זאת תכסיסים אסטרטגיים.

 5. עסקאות הטכנולוגיה והאנרגיה של המפרץ עם ישראל מערערות את שיח הקונספירציה, ומצביעות על פרגמטיזם של האליטות במקום פאניקה.

 6. חוסר הרצון של יהדות התפוצות להגירה המוניתמהורס כל מיתוס דמוגרפי של כיבוש.

 7. לערבים אין מסמכי ג'נוסייד ישראליים שנלכדו; במקום זאת הם ממחזרים זיופים סובייטיים.

 8. איראן והאחים המוסלמים דוחפים לאימפריאליזם פומבי (ייצוא המהפכה, ח'ליפות); טורקיה לוטשת עיניים לתחייה עות'מאנית, ובכל זאת רק ישראל נבחנת בזכוכית מגדלת.

 9. ישראל ממוסגרת או כאימפריה בלתי מנוצחת או כקורבן נידון לכיליון, ללא שום מרחב לאמצע.

 10. הטענות נגד ישראל מדלגות על מניעים (מה הרווח בעזה?) ומניחות ניסים כמו אפס התקפי לב בעזה, תוך העדפת הנרטיב על פני ההיגיון.

המוסר המעוות של חסינות לחמאס

טענה נפוצה אחת היא שהדאגה לחיי אדם מצדיקה התעלמות ממה שאנשים באמת רוצים, רק בגלל ש"כולם שווים". אך חיים חשובים דווקא משום שבני אדם נבדלים זה מזה, ולא בגלל שהם זהים כפי שהשקפה זו מניחה. רחוק מלהיות מוסרית, זוהי מזימה למחיקת הבדלים אמיתיים תוך התחזות לתמיכה בגיוון.

למרבה האירוניה, אותם אנשים מאשימים אותי בהתעלמות מפלסטינים מתים משום שאני דוחה את ה"מוסר" שלהם; הם משבחים את חמאס על הולכת אלפי חפים מפשע למותם, מגנים את הטבח כמכשול זניל בלבד, ואז אוסרים על כל תגובה ישראלית. הם דורשים ממני לעודד את פשע המלחמה הבא של חמאס – זה שיוגדר כ"מוצלח ביותר" על פי מדד מקסימום ההרוגים החפים מפשע – כשיא המעלה המוסרית. אני מסרב.

לוגיקה זו מאפשרת לחמאס לבצע פשעי מלחמה ללא כל דין וחשבון, וקובעת שכל תגובה ישראלית שאינה כוללת תשואות לחמאס היא בלתי חוקית. אקסיומת היסוד שלה – שכולם שותפים לערכי זכויות האדם – מעוורת אותם מראות שחמאס מאמץ את הפרת הזכויות הללו כליבה של האידיאולוגיה האנטי-מערבית שלו. מעשי טבח הופכים ל"מהמורות טקטיות". שימוש במגנים אנושיים מניב ניצחונות פוליטיים, לא טרגדיות.

הם משלים את עצמם שגינויים והטפות מוסר ירסנו את חמאס, ומתעלמים מהאופן שבו הוא משתמש בהאשמת ישראל ככסות למעשי זוועה נוספים. חמאס מסביר לעיתים קרובות את הדינמיקה הזו, מכנה את הגישה הזו מוזיקה לאוזניו ומתאים את התנהגותו כאשר מדינות מאמצות אותה. ובכל זאת, איתותי המוסרנות גוברים על האזהרות הללו. התוצאה הסופית, המנוגדת למטרותיהם המוצהרות, מעודדת את חמאס לפתוח במלחמות עם יותר מוות והרס, שכן הוא יודע שמערביים רבים רואים בפשעי מלחמה סיבה לתמוך במבצע הפשע.

נקודות נוספות:

 1. חמאס מסלים לאחר גינויים מהמערב, ומתייחס לזעם כדלק ולא כגורם מרסן. ח'אלד משעל חגג את המחאות ב-2014, חמאס הסלים את מטחי הרקטות ב-2021 למרות הקריאות להפסקת אש, וחזר על הדפוס ב-7 באוקטובר. הכרה במדינה פלסטינית נחגגה הן על ידי הרשות הפלסטינית והן על ידי חמאס כפרס, למרות הכחשות רשמיות.

 2. נוצר מבנה תמריצים המעניק לחמאס חסינות מובנית. כל תגובה ישראלית מתויגת כ"לא מידתית" ללא קשר להיקפה, כך שהתקפות גדולות יותר – כמו ירי רקטות מבתי ספר או מנהרות מתחת לבתי חולים – מייצרות זעם אנטי-ישראלי חזק יותר והון גיאופוליטי רב יותר.

 3. מיושם סטנדרט כפול מובהק בין קונפליקטים. אותם קולות היו דורשים מלחמה טוטאלית אילו רוסיה הייתה משתמשת במגנים אנושיים אוקראינים בבתי ספר. אך המאבק של ישראל נגד האמנה הג'נוסיידית של חמאס גורר הרצאות אינסופיות על מידתיות, והשימוש של איראן באזרחים כבשר תותחים זוכה להתעלמות.

 4. חמאס תיעד את זוועות ה-7 באוקטובר במפורש לצורכי תעמולת גיוס והפצה עולמית. גינויים ללא השלכות נותנים תוקף לנרטיב ה"התנגדות", ומגבירים את הגיוס ואת המימון מקטאר ומאיראן. זה מערער את המטרה המוצהרת של הגינויים, אך הסתירה נותרת ללא התייחסות.

 5. ריסון ישראל יוצר מעגל אלימות אינסופי. חמאס שורד כל סבב כמעט ללא פגע, משתקם בעזרת סיוע בינלאומי, ואז משגר התקפות קטלניות יותר תוך האשמת ישראל ב"הסלמה". זה הופך את ה-7 באוקטובר למודל לחיקוי ולא לחריג, ומנרמל את הטענה שישראל התחילה את המלחמות כדי לפתור את הפלסטינים מ"חוסר אחריות".

 6. הקביעה שאזרחים פלסטינים הם "יקרים מכדי להילחם עבורם" שוללת מהם כל סוכנות. היא מצמצמת מיליוני אנשים לקורבנות נצחיים במקום שותפים פוטנציאליים נגד חמאס, מעליבה עזתים שמוחים נגדו תוך סיכון רב, ומניחה בטעות שלחמאס אין תמיכה מקומית נרחבת.

מדוע המבקרים מבחוץ מחטיאים את המציאות בישראל

אחד הפערים הגדולים בין מאשימיה של ישראל לבין רוב הישראלים נוגע לסוגיית הכוונות מול התוצאות. ישראלים נוטים לשפוט פוליטיקה וביטחון לפי מה שקורה בפועל בשטח, ולא לפי מה שגורמים חיצוניים אומרים שהם "התכוונו"; וכאשר השניים מתנגשים, הם מניחים שהמעשים הם אלו שחושפים את הכוונות האמיתיות.

גרועה מכך היא התפיסה הפטרנליסטית לפיה הישראלים מחויבים מוסרית לקבל דרישות של אחרים רק משום שדרישות אלו מוצגות ככאלו שנובעות מ"תום לב". ההתייחסות לישראלים כקטינים מוסריים שעל מצפונים מערביים "חכמים" יותר להנחותם, מהדהדת תחושה ישנה של עליונות תרבותית שנראית קרובה באופן מטריד לחשיבה קולוניאלית.

בעייתית באותה מידה היא ההנחה שכאשר פעילים מערביים "תומכים בפלסטינים", הפלסטינים חווים זאת אוטומטית כסולידריות אלטרואיסטית. במציאות, פלסטינים רבים מפרשים לפחות חלק מפעילות זו ככזו המונעת מעוינות כלפי יהודים, ולכן מצפים שחלק מהקולות הללו יריעו כמעט לכל פעולה שתינקט נגד ישראלים. כאשר פלסטינים מפרשים את המניעים בצורה כזו, פרשנים מערביים נוטים בדרך כלל לבטל את נקודת מבטם כאילו אינה חשובה.

הדינמיקה הזו אינה ייחודית לסכסוך הזה; במאבקים רבים ברחבי העולם, "תומכים" מבחוץ משליכים את הסיפורים האישיים שלהם ומניחים שהם יכולים להכתיב את המציאות באמצעות כוח נרטיבי בלבד. אך כאן, יותר מדי אנשים מתנהגים כאילו ישראל-פלסטין היא המקרה היחיד שבו איתותי מוסריות והסיסמאות שלהם אמיתיים יותר ממה שאנשים על השטח חווים בפועל.

ביסודו של דבר, הסכסוך הזה אינו מחזה מוסר שנועד לאפשר לזרים לצבור נקודות ברשתות החברתיות. זוהי מציאות קשה ומורכבת שבה בני אדם אמיתיים חיים ומתים, הרחק מעבר לנרטיבים הנוחים שרבים מעדיפים להשליך עליה.

---

שאלת הליבה היא פשוטה: מדוע שמישהו ייחס חשיבות רבה יותר למה שאנשים אומרים שהם מתכוונים, מאשר לתוצאות הממשיות שמעשיהם מייצרים בעולם האמיתי? העובדה שכוונות ותוצאות יכולות להיות מנוגדות לחלוטין מאיימת על הדימוי העצמי של אנשים רבים, ולכן הם נמנעים מלהביט בפער הזה ונסוגים לרפלקס: "זה לא יכול להיות נכון, הרי כוונותינו טובות – איך אתם מעזים להטיל ספק במניעים שלנו".

כאשר מציבים את התוצאות במרכז, השיחה בדרך כלל קורסת, כיוון שאין דרך כנה להצדיק התעלמות מנזק ממשי לטובת נרטיבים עצמיים מחמיאים. בנקודה זו, הבחירה היא בין התמודדות עם הנזק שגורמות "הכוונות הטובות" לבין נטישת הדיון. לעיתים קרובות, מה שצף אז הוא בדיוק מה שהוגדר כ"בלתי נתפס": חלק ניכר ממה שמותג כ"ביקורת על ישראל" מתפקד בפועל כמסכה דקה לאנטישמיות או לגזענות, דבר הניכר בסטנדרטים הכפולים המוחלים אך ורק על המדינה היהודית.

הוגן לומר שישראלים ופלסטינים רבים אכן חיים בתוך תיבות תהודה משלהם; ניפוץ הבועות הללו דורש מאמץ אמיתי. הבעיה העמוקה יותר היא העליונות המוסרית המשתמעת מצד גורמים חיצוניים, כאילו המרחק מהסכסוך הופך את המבקרים אוטומטית לחכמים יותר או לפחות מוטים. בסכסוך הזה במיוחד, גורמים חיצוניים אינם חסינים מפני תיבות תהודה ונקודות עיוורות; השילוב של מרחק, אידאולוגיה וזעם סלקטיבי הופך לעיתים קרובות את הבעיה לגרועה יותר, ולא לטובה יותר.

הסטנדרט הכפול והשאלה הבלתי פתורה

כל מי שרוצה לערער על המסקנה שלי יכול להתחיל במתן תשובה לשאלה אחת: מדוע מספרי ההרוגים המדווחים מאוקראינה, מדינה דמוקרטית עם מערכת דיווח מאורגנת, נתקלים בהרבה יותר ספקנות בקהילה הבינלאומית מאלו המדווחים על ידי חמאס, ארגון טרור עם מערכת דיווח לא אמינה באופן רשמי?

בכנות, מלבד טענות מעורפלות שניתן לסמוך על אונר"א, שפשוט מהדהדת את חמאס, מעולם לא שמעתי תשובה רצינית. הפער הזה בגישה הבינלאומית חושף את העומק של חוסר ההגינות המובנה בדיון על ישראל.

העולם בחר לאמץ נרטיב שבו ישראל תמיד אשמה עד שיוכח אחרת (וגם אז, ההוכחה לרוב נדחית), בעוד שארגון טרור רצחני זוכה לחסינות ביקורתית. הסטנדרט הכפול הזה אינו טעות סטטיסטית, אלא בחירה מכוונת.

כאשר משווים את הטיפול בסכסוכים אחרים לטיפול בסכסוך בעזה, התמונה מתבהרת. הדרישה לראיות, האימותים הצולבים והזהירות המקצועית – כולם נעלמים כשמדובר בנתונים שמספק חמאס נגד מדינת היהודים.

המשמעות היא שהמאבק אינו על מספרים או על עובדות, אלא על עצם הלגיטימציה של ישראל להגן על עצמה ולחשוף שקרים. מי שמקבל את נתוני חמאס ללא עוררין שותף ליצירת מצג שווא שנועד לבודד את ישראל בזירה הבינלאומית.

לסיכום, עד שלא תינתן תשובה הגיונית לשאלת ההשוואה לאוקראינה או לסכסוכים אחרים, המסקנה נותרת בעינה: מדובר במערכת משומנת של הטיות, שבה האמת היא הקורבן הראשון, והאנטישמיות היא המנוע השקט שמאחורי הקלעים.