הטיעון הריק מאחורי מיתוס השליטה הישראלית - חלק ג׳

נקודות נוספות:

1. הבעיה העמוקה יותר היא שהמסגרת הרעיונית מתייחסת לעצם ההשוואה כאל איום ברגע שהיא מסבכת את הנרטיב המועדף. ישראל משמשת כנקודת ייחוס קבועה, ומקרים אחרים מפורשים סביבה ולא לפי מושגיהם שלהם.

2. המצב הזה יוצר מערכת פרשנית סגורה שבה מענה למחלוקות ניתן באמצעות מיצוב מוסרי ולא באמצעות ראיות. התוצאה היא נרטיב המתגמל אהדה כלפי שחקנים מסוימים ועוינות כלפי אחרים, תוך צמצום מורכבות היסטורית לקטגוריות פשטניות.

3. במבט רחב יותר, העדשה הפוליטית הופכת למובילה להצדקה עצמית: ברגע שהסיפור נבנה סביב נבל, העובדות ממוינות כדי לשמר את הסיפור ולא כדי לבחון אותו.

4. אי-העקביות המרכזית היא שימוש סלקטיבי במונח "קולוניאליזם", כאשר ישראל מסומנת באופן ייחודי בעוד שמקרים המתאימים יותר לאימפריה או לשליטה טריטוריאלית זוכים לעיתים מזומנות ליחס סלחני יותר.

5. סלקטיביות זו מופיעה גם בהמשגה ההיסטורית ובסטנדרטים של הראיות. נסיגותיה ווויתוריה של ישראל ממוזערים, כוונות משוערות מטופלות כעובדות, וטענות דומות לגבי מדינות אחרות נשפטות באופן פחות מחמיר.

6. המסגרת ממעיטה בחשיבותן של צורות שליטה שאינן מתאימות לנרטיב המועדף עליה, במיוחד השימוש של איראן ככוח מפעיל והשפעה עקיפה, תוך התייחסות בלתי שוויונית למסוגלות ויכולת פעולה: יכולת הפעולה הפלסטינית ממוזערת, בעוד אוכלוסיות מושפעות תחת איראן או טורקיה הופכות לעיתים מזומנות למשניות או בלתי נראות.

7. היא גם משטחת מורכבות פנימית. ערקים ישראלים סמליים מורמים לדרגת סמכויות מוסריות, עמדות ימין שוליות מטופלות כזרם מרכזי, והגיוון הפוליטי הישראלי הרחב יותר זוכה להתעלמות – דבר המעיד על הבנה חלשה של החברה והשיח בישראל.

8. הרגלים ישנים מתקופת המלחמה הקרה עדיין מעצבים את השיח, ויוצרים חשדנות אוטומטית כלפי שחקנים מסוימים וסלחנות הרגלית כלפי אחרים.

9. שטחים מעבר לים של מדינות המערב מושמטים לעיתים מזומנות, אף על פי שהם נותרים מורשת ישירה ומתמשכה של שלטון קולוניאלי.

10. סיווג יהודים כ"לבנים" הוא לעיתים מזומנות רטרואקטיבי ומאולץ מושגית, והופך מציאות היסטורית מורכבת לקטגוריה מוסרית.

11. גם ציר הזמן ההיסטורי מטופל באופן סלקטיבי. התעלמות מהשתלטות העות'מאנית על המזרח התיכון לאחר 1516 היא שכיחה, אף על פי ש-1516 מגיעה לאחר 1492, שיש הרואים בה את תחילת הקולוניאליזם. אותה סלקטיביות מסייעת להסביר מדוע המורשת וההתנהגות האזורית של טורקיה ממוזערות לעיתים מזומנות.

12. במקובץ, אין מדובר במסגרת ניתוחית עקבית אלא במסגרת מוסרית סלקטיביות, שמסקנותיה נקבעות עמוק מראש.

13. אם האנטי-קולוניאליזם חפץ להישאר עקבי, עליו להחיל את אותם סטנדרטים על כל המקרים ולא להסיטם לפי נוחות פוליטית.

14. הבעיה היא שהזבל הזה מוצג כקשור למוסר, אף על פי שהוא נשען על פגמים מוסריים ידועים כמו אנטישמיות, גזענות והטיות דומות. הישראלים מצוירים כבעיה, וסירובם לקבל טענות כביכול מוסריות אלו מטופל כבעיה על ידי פוסקי מוסר מטעם עצמם.

15. העובדה שאפילו משבר ההגירה בסאוטה לא שינה את הדעות לגבי קולוניאליזם מעבר לים היא מאלפת. קולוניאליזם כיום אינו העניין האמיתי; הוא הפך ללא יותר מאשר תירוץ נוח.

16. אני מודע לכך שיש טענות רבות לגבי תמיכה ב"ישראל הגדולה" בתוך ישראל. במילים פשוטות, זה זבל. אפילו בתוך ישראל, אידיאולוגיה זו פופולרית בהרבה כתירוץ לאנטישמיות מאשר כפרויקט פוליטי אמיתי.

הטיעון הריק מאחורי מיתוס השליטה הישראלית - חלק ב׳

הטענה כי קולוניאליזם הוא רע מטבעו הופכת לבעייתית כאשר היא מוחלת באופן סלקטיבי, תוך הצגת ישראל כקולוניאלית באופן ייחודי בעוד שמקרים דומים או אף גרועים יותר במקומות אחרים זוכים להתעלמות או להגנה.

הצגת הפלסטינים אך ורק כקורבנות עלולה לשלול מהם יכולת פעולה, אחריות ודין וחשבון. מה שמוצג כתמיכה עשוי לפיכך להפוך לצורה של הנמכה והפחתת אנושיות, משום שהוא מתייחס לפלסטינים כבלתי מסוגלים לקבל החלטות עצמאיות או לשאת באחריות למעשיהם.

כיהודי, אני מוצא זאת מטריד מאוד. ההיסטוריה היהודית רוויה רדיפות ואלימות, אך הסבל של עמי מעולם לא הפך אותנו לנחותים, לבלתי מסוגלים לשפיטה עצמאית או לפטורים מאחריות מוסרית.

סולידריות אמיתית צריכה להכיר בסבל מבלי להתכחש ליכולת הפעולה או להחיל רף מוסרי נמוך יותר.

הטיעון הריק מאחורי מיתוס השליטה הישראלית - חלק א׳

אחת הטענות השכיחות של אלו המצהירים על התנגדותם לקולוניאליזם היא שישראל שואפת להרחיב את שטחה, ושהיא כביכול המדינה היחידה בעלת שאיפות כאלו. עם זאת, ישראל לא סיפחה את יהודה ושומרון מאז 1967 ואף נסוגה מסיני, מדרום לבנון ומחבל עזה – עובדות שדורשות בחינה מעמיקה יותר. ביקורת אנטי-קולוניאלית רצינית הייתה משווה את התנהגותה של ישראל לזו של מדינות אחרות, בוחנת אילו שינויים טריטוריאליים הן קידמו, ושואלת מדוע אותה תנועה מיישמת היגיון חד-צדדי כל כך במקרה זה.

תחת זאת, התייחסות למדינה כבעלת שאיפות התפשטות ייחודיות מופנית כמעט רק כלפי ישראל, בעוד שמדינות שמספחות שטחים, כובשות אדמות זרות או מקדמות תכתיבים תוקפניים במדיניות החוץ שלהן – זוכות להתעלמות או להכשרה. במזרח התיכון, טורקיה ואיראן כמעט אינן סופגות ביקורת מאותם חוגים שמגנים את ישראל בקול רם. למרות הכיבושים הטורקיים בצפון סוריה ובקפריסין והתערבויותיה הצבאיות החוזרות ונשנות בעיראק ובלוב, ולמרות מעורבותה העמוקה של איראן בסוריה, עיראק, לבנון, תימן וסודאן באמצעות מיליציות מופעלות ושליטה עקיפה – שחקנים אלה זוכים לעיתים מזומנות להצדקה או להתעלמות.

למעשה, הן איראן והן טורקיה נהנות מתמיכה פעילה של רבים מאלה שטוענים כי הם מתנגדים לאימפריות, והדרישות לשמירה על זכויות אדם כלפיהן מבוטלות כבשגרה. בהתחשב בכך שתנועה זו טוענת שהיא מבוססת על התפיסה כי זכויות אדם הן אוניברסליות, ויתור זה מרמז כי היעדים של המהלכים הניאו-אימפריאליים האיראניים והטורקיים אינם נתפסים באמת כבני אדם באותה קטגוריה מוסרית – דבר המהווה סתירה יסודית לאקסיומה המוצהרת שלה.

בנוסף, השאלה כיצד ישראל תוכל בכלל טכנית לתפוס שליטה על האימפריה או "ישראל הגדולה"* שכה רבים טוענים כי היא כביכול רוצה בה – שהיא הסיבה המרכזית לכך שהרעיון הזה כמעט אינו קיים בישראל עצמה – אינה עולה לעולם. הסיבה לכך ברורה: טענה זו חסרת בסיס, והתמודדות איתה רק תערער את הנרטיב השולט.

באופן כללי, מיקוד סלקטיבי זה מראה כי התנועה עוסקת פחות בהתנגדות לאימפריאליזם ויותר בתפיסת צדדים בסכסוך שעבר הצגה כתיאטרון מוסרי. התוצאה היא כתב אישום חד-צדדי נגד ישראל המשרת נאמנות שבטית ואופנה פוליטית, תוך התעלמות מפרויקטים נרחבים ומתמשכים בהרבה של שליטה במקומות אחרים. זוהי עמדה מוזרה מאוד עבור תנועה שטוענת, לפחות למראית עין, להיות פוסט-קולוניאלית.

* זה לא אותו דבר כמו ארץ ישראל השלמה, שהיא אכן עמדה מוכרת, הכוונה היא שישראל זוממת להשתלט על סוריה, לבנון, ירדן, סיני וחלקים מסעודיה, טורקיה ועיראק. אם אתם חושבים שזה מוזר שלעמדה הזאת אין בכלל שם מוכר בעברית, אני לגמרי מסכים.

המבחן של סאוטה

משבר סאוטה חשף את הגיחוך שבטענות הפוסט-קולוניאליות נגד ישראל. כאשר עשרות אלפים חוצים לתוך המובלעת הספרדית הזו, אין שום קריאה לדה-קולוניזציה של סאוטה, אין דרישה שספרד תסיים את הכיבוש הקולוניאלי שלה, ואין שום קמפיין נגד הגדרות שלה. הדיון מתמקד בניהול גבולות במסגרת הריבונות המקובלת של ספרד והאיחוד האירופי.

השתיקה הזו זועקת לשמים. קולות שמדביקים בשגרה לישראל את התווית של "קולוניאליזם התיישבותי" שותקים ביחס לסאוטה: אמנסטי אינטרנשיונל, Human Rights Watch, גופי או"ם, חוקרים פוסט-קולוניאליים, מפלגות פרוגרסיביות באירופה (כולל פודמוס הספרדית), תקשורת פרוגרסיבית ותנועות ה-BDS.

רק ישראל זוכה ליחס של פשע קולוניאלי ייחודי הדורש ערעור מוסרי. היישום הסלקטיבי הזה של עקרונות אנטי-קולוניאליים חושף את הרטוריקה הזו לא כאתיקה אוניברסלית, אלא ככלי נשק גאופוליטי שנועד להפקיע את הלגיטימציה מישראל, תוך שימור מורשות קולוניאליות אחרות המשרתות אג'נדות עכשוויות.

הפער בין התאוריה למציאות והדהוד הדפוס האנטישמי ב״פוסט קונליאליזם״

מה שאני מציע במקום הפוסט קונליאליזם המזויף הוא גישה ניתוחית אחרת. עלינו להתחיל מהמציאות ולהעריך אותה בתנאים שלה, ולא להכריח אותה להיכנס לתוך מסגרת מוגדרת מראש. הנרטיבים הפלסטיניים, שקודמו על ידי אש"ף לצרכים אסטרטגיים, מציגים את הסכסוך אך ורק דרך עדשה פוסט-קולוניאלית. עם זאת, אף מודל תיאורטי אינו מתאים באופן מלא לשום מקרה בעולם האמיתי, וכאשר מיישמים מסגרות כאלו באופן נוקשה, הן נוטות לעוות את המציאות ולא להבהיר אותה.

במקרה זה, הפער בין התאוריה למציאות הוא עצום, אך נדיר שמתייחסים אליו. במקום לבחון מחדש את המסגרת התיאורטית, התפיסות והפרשנויות מותאמות לעיתים קרובות כדי לשמר אותה בכל מחיר.

התמדתו של המודל הזה נובעת פחות מכוח הסברי, ויותר מהתמריצים החברתיים והמוסריים שהמסגרת מספקת. היא מתגמלת יישור קו עם נרטיב מפשט ומשכנע מוסרית, לרוב על חשבון התמודדות עם מורכבות המצב.

בהקשר זה, הדמיון למוטיבים אנטישמיים ישנים הופך לבלתי אפשרי להתעלמות. יהודים מוצגים שוב כמי שמגלמים את הרעות החולות והמגונות ביותר של התקופה – במקרה זה, קולוניאליזם – מה שמעלה את האפשרות שדפוס זה אינו מקרי.

הפוסט הקונזיאליזם בשירות הלבנת פשעי מלחמה וסילוף המוסר

המסגרת הכביכול פוסט-קולוניאלית מסייעת ליצור מצב שבו ניסיונו של חמאס לבצע רצח עם שנחגג כמעשה גבורה. הרעבת יריביו נתפסת כראויה לשבח, פגיעה באזרחים דרך ארגוני טרור ממוסגרת כהתנגדות, אונס קבוצתי מוגדר מחדש כפמיניזם ואקטיביזם למען זכויות נשים, חטיפה ועינוי של אזרחים מרוממים כמעשה מופת, ושימוש בתשתיות אזרחיות לטרור מוצג כעבודה הומניטרית. התעמולה של חמאס נתפסת כמקור שאינו מוטל בספק, ומימון פעילויות צבאיות מוצג כסיוע הומניטרי, וכן הלאה.

כל זה מפר באופן ברור את המשפט ההומניטרי הבינלאומי, אך פרקטיקות אלו הפכו למנורמלות עד כדי כך שאנשים יכולים לפרסם ולתמוך בגלוי בטקסטים שמצדיקים או מתרצים התנהגות כזו, כמעט ללא ביקורת אמיתית. הרעיון שפלסטינים עשויים לשאת באחריות, להיות בעלי סוכנות או שיש להם חובה לתת דין וחשבון על מעשיהם הפך למעשה לכפירה, מה שמוביל לכך שאין כל היסוס לתמוך באופן מלא ולגמול על כל פשע מלחמה שחמאס מבצע, כאילו היה זה צעד כלשהו לקראת עולם טוב יותר. במרבית המקרים, הדבר מחוזק על ידי שלילת האפשרות שחמאס יפעל אחרת ממה שמצפה ממנו המאשים – כלומר, על ידי המשך ביצוע אותם פשעי מלחמה בדיוק שהתמיכה של המאשים עצמו מתגמלת בפועל.

בארור אירוני, היגיון זה אינו עושה הבחנה משמעותית בין פלסטינים לישראלים, שכן שניהם נתפסים ברמה מסוימת כ"ילידים", אך רק צד אחד נדרש לעמוד ברף התנהגותי מוסרי שאינו פיקטיבי. דפוס זה מהדהד את הפרקטיקה הקולוניאלית הקלאסית, שבה המנושלים והנכבשים תוארו כקורבנות נצחיים של מדכא חיצוני יחיד – מה שאפשר לאימפריה למחוק את הסוכנות של הנהגות ומיליציות מקומיות. באופן דומה, שיח זה מרוקן את חמאס מהסוכנות הפוליטית והצבאית האמיתית שלו, מציג אותו כתוצר לוואי ותו לא של הדיכוי הישראלי, ופוטר אותו מאחריות למעשי הזוועה שלו. התוצאה אינה ביקורת אמיתית על שליטה, אלא היפוך מוסרי סלקטיבי המחזק את ההיגיון האימפריאלי.

מחיקה זו של חמאס הולכת יד ביד עם האשליה שהרשות הפלסטינית מנהלת את רצועת עזה, אף על פי שאין לה שם כל סמכות בפועל. במקביל, שום תביעה משמעותית בנושאי זכויות אדם או דרישות פוליטיות אינה מופנית כלפי הרשות הפלסטינית על מעשיה בגדה המערבית או על נורמות הדיכוי שלה, כגון הריגת עיתונאים. במילים אחרות, חמאס נמחק כשחקן אמיתי ומוחלף במבנה ממשלי פיקטיבי שפטור מהסטנדרטים שהתנועה הזו טוענת לאכוף. בכך משוחזר ההרגל הקולוניאלי לבחור אילו שחקנים מקומיים נחשבים "אמיתיים" ואילו עוברים דה-פוליטיזציה, תוך הימנעות מוחלטת מהשאלות הקשות של אחריות וחובת דיווח.

מלכודת הפטרנליזם בתנועה הפוסט-קולוניאלית

יותר מדי מבקרים מדומים של ישראל מגדירים את עמדתם כפוסט-קולוניאלית וכדחייה של הקולוניאליזם, אך בפועל היא חוזרת לעיתים קרובות על אותם הרגלים קולוניאליים בלבוש חדש. במקום להכיר בפלסטינים כבני אדם בעלי זהות ועצמאות מחשבתית וסוכנות משלהם, היא מדברת בשמם, מרדדת את המורכבות שלהם, והופכת אותם לאובייקטים בסיפור מוסרי של מישהו אחר. משום כך יש לזה חשיבות בדיונים המערביים על הפלסטינים. הסוגיה אינה רק הטיה פוליטית, אלא גם השאלה למי יש את הזכות להגדיר את הזהות הפלסטינית ואת משמעות חייהם.

אדוארד סעיד ביקר דפוס זה ב"אוריינטליזם", שבו מנותח המצב בו המזרח מפורש דרך הנחות יסוד מערביות במקום להיות מובן בזכות עצמו. הבעיה אינה רק עוינות גלויה, אלא גם צורה רכה יותר של גזענות הבנויה על הנחות מתנשאות, ציפיות נמוכות, והאמונה כי גורמים חיצוניים צריכים לנהל או לתקן אחרים. הקולוניאליזם האירופי פעל בצורה דומה מאוד, ולעיתים קרובות היה גם אנטישמי באופן עמוק.

משום כך, הצגת הפלסטינים כקורבנות נצחיים אינה מהווה ניתוק נקי מהחשיבה הקולוניאלית. היא נשענת לעיתים מזומנות על אותו פטרנליזם, על אותו דחף לדבר בשם אחרים, ועל אותה הנחה שזרים יודעים טוב יותר מהאנשים עצמם. הציניות והאירוניה הן שכישראלי, אני עדיין מסכים עם הביקורת הזו, אף על פי שסעיד ראה במדינה היהודית חלק מהבעיה.