העובדות שנשארות מחוץ לנרטיב

נקודות ש״המבקרים״ של ישראל נוטים להתעלם מהן:

1. המבקרים מתעלמים מכך שההנהגה הפלסטינית דחתה שוב ושוב הצעות שלום, מוועדת פיל ב-1937 ועד הצעת אולמרט ב-2008. הם בחרו באלימות על פני מדינה פעם אחר פעם.

2. הם ממעיטים בחשיבות אמנת חמאס הקוראת להשמדת ישראל, ובשימוש שלו באזרחים כמגן אנושי. הם גם מתעלמים מתוכנית "תשלום עבור רצח" של הרשות הפלסטינית, המתגמלת משפחות של מחבלים.

3. הם מתיימרים לראות באלפי רקטות שנורו על אזרחי ישראל במשך עשורים כ"התנגדות", בעודם מגנים את תגובותיה המדויקות של ישראל כ"רצח עם".

4. הם מתעלמים מכך שחמאס מסיט סיוע הומניטרי לטובת מנהרות ונשק במקום לבתי ספר ובתי חולים, ומכך שחמאס מנפח את נתוני הנפגעים המדווחים לארגונים בינלאומיים.

5. הם טוענים לשקילות מוסרית בין דמוקרטיה המגינה על גבולותיה לבין ארגון טרור שנשבע להשמיד אותה, תוך התעלמות מזוועות קשות בהרבה שבוצעו נגד פלסטינים על ידי שחקנים אחרים, כמו משטר אסד.

6. הם פוסלים סקרים המראים תמיכה גורפת בטבח ה-7 באוקטובר בקרב עזתים, כיוון שזה סותר את הנרטיב שלהם. הם מעמידים פנים שהם יודעים טוב יותר מהפלסטינים עצמם מה הם באמת רוצים.

לסיכום, בעוד שביקורת על מדיניות ישראל יכולה להיות תקפה ואף מועילה, היא חייבת להניח אנושיות בשני הצדדים. לרוע המזל, הנחת יסוד בסיסית זו נדירה בקרב אותם מבקרים.

סטנדרטים כפולים והנדסת שפה

מדוע ישראל מושכת כל כך הרבה ביקורת מזויפת? איני בטוח לחלוטין לגבי הסיבות האמיתיות, אך זה לא בגלל מחסור בעילות תקפות לביקורת. כמו כל מדינה, לישראל יש מדיניות ופעולות הראויות לבחינה לגיטימית, כמו הרחבת התנחלויות ביהודה ושומרון או מבצעים צבאיים המעוררים דיונים על זכויות אדם. ביקורת כנה כזו צריכה להתקבל בברכה ולהידון בפתיחות.

הבעיה האמיתית היא שלעיתים קרובות מתעלמים מהביקורות הבונה הללו. מה שאנו מקבלים במקום זאת הוא מבול של דעות קדומות המתחפשות לניתוח, עם קומץ בלבד של תובנות מעמיקות. ואז מגיעה התלונה שהישראלים פוסלים הכל. סליחה, אבל כשרוב המכריע של מה שמכונה ביקורת הוא רעש חסר בסיס, לאנשים נגמרת הסבלנות לחפור כדי למצוא את היהלומים הבודדים בתוך הלכלוך.

בעיה נוספת היא ששיפוט מוסרי דורש טרמינולוגיה עקבית בכל המקרים. מוסר חלקי אינו מוסר כלל; הוא פוליטיקה. טיעון רציונלי אינו יכול לתפקד כאשר השפה מתעקמת כדי להתאים להטיות מוקדמות.

כשכל פעולה של יהודים נגד פלסטינים, אפילו צעדי הגנה, ממותגת כ"טיהור אתני" או "רצח עם", בעוד שקריאה גלויה לגרש 8 מיליון יהודים לים (או קריאות "מהנהר ועד הים") נדחית כרטוריקה תמימה או מחאה לגיטימית – שום צופה רציונלי לא יכול לפרש את הסטנדרט הכפול הזועק הזה כדבר אחר מלבד שינאה.

הדילוג המחשבתי הזה חושף לא מוסר עקרוני, אלא דעה קדומה גולמית המתחפשת למוסר. עקביות אמיתית הייתה מגנה אלימות ועקירה של אזרחים משני הצדדים באופן שווה, ללא זעם סלקטיבי.

בין ביקורת לגיטימית לדימוניזציה

אשמח לצלול לביקורת לגיטימית על ישראל: החלטות מדיניות, הרחבת התנחלויות או צעדים ביטחוניים שניתן היה לנהל טוב יותר. כל זאת מבלי לגעת באנטישמיות או בגזענות. לצערי, זה קל יותר לומר מאשר לבצע.

מרבית ה"ביקורת" כביכול נשלטת על ידי מוטיבים אנטישמיים כמו עלילות דם, תאוריות קונספירציה או הצגת ישראל כנבל עולמי. רעיונות אלו הפכו למיינסטרים בהפגנות, ברשתות החברתיות ובאקדמיה, והם מתדלקים דמוניזציה חסרת בסיס.

קיימת גם גזענות סמויה כלפי הפלסטינים מצד אותו קהל. גזענים הרואים בהם "נחותים" שאינם כשירים לשלטון עצמי, ולכן פעולותיה של ישראל ממוסגרות כ"התמודדות עם פרימיטיביים". גישה זו שוללת מהפלסטינים את הסוכנות ומציירת אותם כקורבנות נצחיים הזקוקים למושיעים – גישה מתנשאת ומחפיצה.

ביקורת אמיתית המתמקדת בפגמים שניתן לתקן, מבלי לשנוא ישראלים או להצדיק אלימות, היא אפשרית אך לא פופולרית. רבים מתייחסים לדיון כאל משחק ברשתות החברתיות לצבירת נקודות של "איתות מוסרי", בהנחה שכוונות טובות חשובות יותר מתוצאות בשטח, שלעיתים קרובות סותרות את טענותיהם. למורכבות אין "לייקים", והיא הופכת אותך ל"בוגד".

הסכסוך, לרוע המזל, קשה לפתרון. איני טוען שיש לי תשובה. אך דבר אחד ברור: התייחסות לשני הצדדים כאל תת-אנושיים, שהיא הגישה העולמית הנפוצה ביותר, גורמת רק נזק ולא להתקדמות.

"שרשרת חסינות" והמאמץ לסגירת תיבת הפנדורה של הרוגלות

הניתוח שלי על דו"ח מררי מקבל משנה תוקף ומשמעות חמורה בהרבה לנוכח פסיקת בג"ץ והתפטרות ועדת החקירה הממשלתית. המהלכים האחרונים חושפים מנגנון מתוחכם של חסינות עצמית, שבו הגוף הנבדק מצליח לסכל את הביקורת עליו בגיבוי שיפוטי.

פסיקת בג"ץ, שהעניקה ליועצת המשפטית לממשלה סמכות וטו על גבולות הגזרה של ועדת דרורי, היא אנומליה דמוקרטית. מדובר במצב שבו מי שאמורה לעמוד במוקד החקירה, בשל מחדלי הפיקוח והדיווח הכוזב שהופיעו בדו״ח, היא זו שקובעת מה מותר לחקור. הדרישה שלה למנוע בדיקה של תיקים "חיים" אינה הגנה על שלטון החוק, אלא יצירת שטח סטרילי שמונע חשיפה של השימוש הבלתי חוקי ברוגלות במקרים הרגישים ביותר.

התפטרות חברי הוועדה היא הוכחה בוטה לצדקתי. הם הבינו שבתנאים שהכתיבה היועמ"שית, בחסות בג"ץ, הוועדה הפכה למיצג שווא חסר שיניים. לא ניתן לקיים חקירה אמיתית כשהנחקר מגדיר לחוקר אילו ראיות מותר לו לראות ואילו תיקים הם מחוץ לתחום.

כשאני בוחן את נאום היועמ"שית בבית השמש מול קריסת הוועדה, התמונה מתבהרת: מדובר בהסחת דעת מגוחכת. היא קוראת לממשלה לקדם חקיקה ומציגה את עצמה כמי שדואגת למלחמה בפשיעה, בזמן שהיא עצמה בלמה כל ניסיון לחקיקה שלא העניק לה סמכות לעקוב אחר נבחרי ציבור. זהו אולטימטום פוליטי במסווה משפטי - המשטרה לא תקבל כלים נגד ארגוני פשיעה אלא אם אני אקבל גישה לחדרי המדרגות של הדרג הפוליטי.

לסיכום, אני רואה כאן סגירת מעגל הרמטית. דו"ח מררי סיפק את התירוצים הטכניים ("החוק לא עודכן", "דיווחים עצמיים"), בג"ץ סיפק את המטרייה המשפטית שמנעה חקירה חיצונית, והיועמ"שית משתמשת בוואקום שנוצר כדי להמשיך ולהחזיק בסמכויות ללא פיקוח. התוצאה היא פגיעה אנושה במשילות וביכולת של הציבור לדעת עד כמה עמוק חדרה הפרת החוק אל תוך מערכות אכיפת החוק.

הצביעות הגלובלית ומבחן המציאות

שני הפוסטים האחרונים נכתבו זמן רב לפני ניסיון המהפכה האחרון באיראן, התפתחות שרק מחזקת את הנקודות המקוריות שלי. תגובות הקהילה הבינלאומית חושפות צביעות עמוקה בשיח הגלובלי. התקשורת הבינלאומית, ב"הארה" פתאומית, מצטטת כעת חוסר במידע כסיבה להיסוס – לוקסוס שמעולם לא ניתן לפעולות ישראליות – ובכל זאת משחקת את תפקיד הספקנית כשהדבר מתאים לנרטיב. ארגונים בינלאומיים כביכול מקימים הרבה פחות רעש על זוועות מתועדות היטב ברחבי העולם מאשר על האשמות קלושות נגד ישראל. הפער זועק לשמיים.

מדינות ערביות מסוימות מגנות את ישראל בפומבי בעודן תומכות בשקט במשטר האיראני לטובת רווח אסטרטגי, מה שמבהיר את סדרי העדיפויות האמיתיים שלהן. הדינמיקות הללו בזמן אמת מוכיחות כמה מגוחך לטעון שהתגובות לישראל נובעות משיפוט מוסרי ולא מפוליטיקה, זעם סלקטיבי ומשחקי כוח.

אני מבין שהטיעון הזה עשוי להישמע כמו מה-עם-אתם (Whataboutism) או משיכת כתפיים מזלזלת כלפי סוגיות רציניות. אני מבין למה זה יכול להיראות כך במבט ראשון. לרוע המזל, המציאות מורכבת ומטרידה יותר. כשאנשים מתעקשים שההאשמות שלהם נגד ישראל מבוססות על עקרונות הומניטריים יסודיים, כמו הגנה על חיי אזרחים, איסור על ענישה קולקטיבית או שמירה על החוק הבינלאומי, היישום הסלקטיבי והבלתי עקבי שלהם לאותם עקרונות מעלה בהכרח שאלות עמוקות לגבי עומק הביטחון שלהם בצדקתם. אני לא רואה סיבה להאמין לטענותיהם, במיוחד בהתחשב בכך שהתגובה שלהם לשאלות כאלה היא בדרך כלל "איך אתה מעז".

המוסר שבשתיקה והשלכות התמיכה הלא-מודעת

בעיה נפוצה אחרת עם שיפוט מוסרי היא שאנשים לעיתים קרובות לא תופסים את מלוא ההשלכות של מעשיהם. מספר מפתיע של אנשים לא מבין שחזרה על מידע ללא בדיקה משמעותה, למעשה, שהם מאמצים – או לפחות מגלים סובלנות כלפי – העמדה האתית של מי שיצר את המידע הזה. בהקשר של חדשות הקשורות לישראל, שבהן חלק כה גדול מהסיקור הוא למעשה הדהוד של תעמולה אנטישמית, אנשים הופכים למגננתיים כשמצביעים על כך שהם מהדהדים נרטיבים רעילים. הם מניחים שמדובר ב"דיווח ניטרלי" ומעדיפים שלא לדעת על ההשלכות האמיתיות.

הם חושבים שתיוג ישראל כ"מדינת טרור" מצדיק טיהור אתני של 8 מיליון יהודים והרג מאות אלפים בתהליך, כדי שהם יוכלו להרגיש צדקנים. טיהור אתני הוא פסול, לא משנה מה התווית. באופן אירוני, אותם אנשים קוראים לישראל מרושעת על כך שהיא כביכול מנסה לעשות בדיוק את זה. זהו סיפור עצוב על אנשים שבאמת מאמינים שהם עושים טוב, אך בפועל הם מחזקים את חמאס. הרעיון שהמעשים שלהם תומכים בארגון טרור הוא בלתי נפס עבורם. הם משוכנעים שהם יודעים טוב יותר מהמקומיים, כך שמה שישראלים ופלסטינים חושבים על ה"עזרה" שלהם לא משנה להם בכלל.

בסופו של יום, המונח "ניצול האנטישמיות כנשק" משמש כתירוץ נוח להשתיק דאגות יהודיות, תוך מסגור היהודים כנבלים האמיתיים על כך שהם מדברים. אם זה נשמע לכם כמו תקופות חשוכות בהיסטוריה שבהן אנטישמיות הייתה כלי פוליטי וגזענות הוצדקה כ"טובת הכלל", אתם צודקים. כוונות טובות הן נקודת התחלה, אבל הן ממש לא מספיקות.

אשליית העובדות והטיה תקשורתית

אני לא רואה בעיה עם שיפוט מוסרי באופן כללי. זו דרך טבעית לנווט בין טוב לרע בקונפליקטים כאלה, למרות שיש לה פגמים משמעותיים. אבל זה מחזיק מים רק אם זה מבוסס על עובדות מוצקות, לא על הנחות או סיפורים חד-צדדיים. לרוע המזל, הקהילה הבינלאומית "הפילה את הכדור" מההתחלה בכך שלא הכירה בצורך הדחוף לאמת מידע שמגיע מעזה. ללא זה, עמדות מוסריות הופכות לריקות מתוכן, לזעם רגעי ותיאטרלי – כמו בניית בית על חול שמתפורר תחת בדיקה קפדנית.

התקשורת המערבית וארגוני זכויות אדם פועלים על פי אקסיומה שאינה מוטלת בספק: הטענות של חמאס הן תורה מסיני, בעוד הטענות של ישראל נדחות כשקרים או כ"ספין", ומאותגרות רק אם הראיות מוכיחות אחרת באופן מוחץ. "בדיקת עובדות" של תעמולת חמאס היא בעיקר הצגה; היא מוכרזת במאמרי מערכת אך לעיתים רחוקות מובילה לתיקונים בזמן אמת או לספקנות. אני לא זוכר טענה משמעותית אחת של חמאס, ממספרי נפגעים ועד סיפורי זוועות, שלא הדהדה ללא סייגים בכלי תקשורת כמו CNN, ה-BBC, או על ידי ארגונים כמו אמנסטי ו-Human Rights Watch. זה מעצב את דעת הקהל, מלבה מחאות ומניע מדיניות המבוססת על מידע שלא נבדק. התירוץ שלהם הוא לעיתים קרובות שישראל חוסמת גישה לעזה – מה שהיה יכול להיתפס ברצינות לו היה מוביל להיסוס בדיווח, אבל זה לא. הם מציינים זאת כבעיה מרכזית כשהם מאשימים את ישראל, אך זה נעלם כשזה נוח לקידום הנרטיב.

הטענות הישראליות, אם הן מסוקרות בכלל, נתקלות בספק כבד או בדחייה מוחלטת, ולעיתים קרובות מתוייגות כ"הסברה" גם כשהן מגובות בראיות כמו סרטונים או הקלטות. מוסר כפול זה מעוות את השיח העולמי והופך שיפוט מוסרי מאוזן לבלתי אפשרי. זהו הנורמה, לא החריג: הנתונים המנופחים של חמאס מטופלים כעובדה עד שהם מופרכים (אם בכלל), בעוד הראיות הנגדיות של ישראל נקברות.