המודל הספרדי: האמת מאחורי מצב הסיום של ה-BDS - חלק ב'

 נקודות נוספות

1. אין מקרה נוסף של מדיניות דומה בהיסטוריה. המדיניות האנטישמית של ספרד בין 1350 ל-1550 עומדת לבדה בהתקדמותה ההדרגתית מעלילות עליונות ועד למחיקה מוחלטת של החיים הקולקטיביים היהודיים, וכעת היא זוכה לתחייה מעוררת חלחלה על ידי ה-BDS.

2. אסלאמיסטים השיקו את ה-BDS, כמו עומר ברגותי, המבכה בגלוי את "אל-אנדלוס", תור הזהב האסלאמי של ימי הביניים בספרד, שהתנפץ באותו גל גירוש אנטישמי במהלך הרקונקיסטה. כשתנועה הנשענת על נוסטלגיה לספרד האסלאמית האבודה מפעילה את אותה תוכנית פעולה בדיוק נגד יהודים, הדמיון מדויק מדי מכדי להיות מקרי.

3. זה מפריך טענות שה-BDS אינו אנטישמי. אם זה הולך, מדבר ופועל כמו התבנית האנטי-יהודית הידועה לשמצה ביותר בהיסטוריה, זה מחייב בחינה מדוקדקת, המערערת את ההבטחות שמדובר רק בפעילות "פרו-פלסטינית".

4. האנטישמיות של ספרד הציתה את העידן הקולוניאלי של אירופה; אותו להט גירש את היהודים ושיגר את קולומבוס חודשים ספורים לאחר מכן, בייצוא של כיבוש דתי פנאטי לאמריקה. ה-BDS, באימוץ התבנית הזו, מכתיר את ספרד של ימי הביניים, "חולה אפס" של הקולוניאליזם האירופי האלים, ככוכב הצפון שלו, בניגוד לרטוריקה האנטי-קולוניאלית של עצמו.

5. אני מודע לכך שתומכי BDS רבים אינם תופסים, או נמנעים מלנתח, את מצב הסיום הקיצוני של התנועה. הם רודפים אחרי סיסמאות כמו "סיום הכיבוש" תוך התעלמות מדרישות הליבה של הפלטפורמה.

6. עבורם, הצלחה פירושה שינויי מדיניות מינוריים. במציאות, היא מזמינה מבול דמוגרפי באמצעות "זכות שיבה" בלתי מוגבלת, המסיים את שלטון הרוב היהודי, מצית בריחה המונית, או לוכד את היהודים במעמד של מיעוט חסר כוח בתוך מדינת אפרטהייד רשמית.

7. תומכים אנטישמיים מכחישים זאת בזחיחות: "כוחות העל של היהודים או הלובי הפרו-ישראלי בארצות הברית יעצרו את זה". הפנטזיה הזו מגנה על השנאה שלהם על ידי הנחת שהיהודים הם בלתי מנוצחים. ההיסטוריה מפריכה זאת. שום כוחות על לא הצילו את יהודי ספרד מפרעות וגירוש, או את יהודי אירופה מהנאצים. שנאה גדלה בהיקפה,מביאה לקולקטיבים פגיעים קורסים.

8. רוב התומכים מזניחים את הבדיקה הביקורתית, ומתייגים את ה-BDS כפעילות כללית של "זכויות אדם" מבלי לבחון את המייסדים או את הפרטים. עצומות, חרמות ותגיות ברשתות החברתיות גורמים להם להרגיש צדקניים. אך תמיכה בכך פירושה הצטרפות לנתיב. כשזה מחקה תבניות אנטישמיות, איתותי עליונות מוסרית הופכים לשותפות לדבר עבירה. אקטיביזם אמיתי מנתח את יחסי הציבור, לא משנה כמה זה קשה.

9. מיותר לציין כי סוג זה של אנטי-ציונות בנוי על מודל ממוחזר של אנטישמיות אימפריאליסטית: שעוצבה תחילה באירופה הנוצרית, ולאחר מכן הפך למדיניות המופנית נגד מוסלמים כאשר אותו היגיון שימש להצדקת גירושם מספרד כמאה לאחר היהודים. בכל הקשר אחר, העובדה שה-BDS נשען על ההיסטוריה הזו עשויה הייתה להיות מצחיקה באופן קודר; במציאות, זה פשוט מטורף.

10. בפועל, זה אומר שה-BDS נשען על אותם יסודות שהוא משליך על מבקריו. הוא שואל מארגז הכלים של אלו שרדפו גם יהודים וגם מוסלמים, תוך שהוא מאשים כל מי שקורא עליו תיגר באותה קנאות ועליונות שהוא מייבא בשקט מהעבר.

המודל הספרדי: האמת מאחורי מצב הסיום של ה-BDS - חלק א'

דמיינו את תנועת ה-BDS משיגה את מטרתה הסופית: בידוד עולמי מוחלט של ישראל באמצעות חרמות גורפים, משיכת השקעות וסנקציות הנאכפים על ידי ממשלות, תאגידים, אוניברסיטאות ומוסדות תרבות ברחבי העולם. ישראל תעמוד בפני חנק כלכלי בלתי פוסק ומעמד של מדינה מצורעת מבחינה דיפלומטית, כאשר שילובה מחדש יתאפשר רק באמצעות כניעה לדרישות הליבה של התנועה, כמו "זכות שיבה" בלתי מוגבלת ליותר מ-5 מיליון פליטים פלסטינים וצאצאיהם. המתמטיקה הדמוגרפית אינה סלחנית: זה יביא לסיום מיידי של הרוב היהודי, ויהפוך את המדינה היהודית היחידה בעולם לישות דו-לאומית שבה היהודים הופכים למיעוט ללא הגדרה עצמית. מיליונים עלולים לברוח בבריחה המזכירה את הגירושים העתיקים, או שהניצולים יאלצו להתמודד עם הגדרה מחדש של זהותם הלאומית לחלוטין, משוללי ריבונות, מצומצמים ליחידים המנווטים במציאות חדשה ועוינת.

אף מדיניות אחרת בהיסטוריה אינה תואמת במדויק את התוכנית הזו כמו מסע האנטישמיות חסר הרחמים של ספרד של ימי הביניים בין השנים 1350 ל-1550. זה החל בהאשמות מסיתות שתיארו את היהודים ככוח "עליון" קונספירטיבי המערער את החברה הנוצרית: הרעלת בארות להפצת המוות השחור, רצח פולחני של חפים מפשע, ניצול בריבית ושחיתות חתרנית של האמונה עצמה. עלילות אלו התפוצצו בגזרות קנ"א, הפוגרומים הקטלניים ביותר באירופה, שבהם נרצחו אלפים, בתי כנסת נהרסו ועשרות אלפים נאלצו להמיר את דתם בבהלה תחת איום מוות. אלו שהמירו את דתם כלפי חוץ, האנוסים, לא זכו להקלה: האינקוויזיציה הספרדית, שהוקמה ב-1478, רדפה אותם ללא הרף על קיום מצוות בסתר, תוך שימוש בעינויים, משפטי ראווה, הוצאות להורג והחרמת רכוש. השיא הגיע עם צו אלהמברה ב-1492 על ידי פרדיננד ואיזבלה, שגירש את כל היהודים שנותרו ולא התנצרו, כ-200,000 נפשות, מקסטיליה ואראגון. משפחות נמלטו חסרות כל אל חוסר הוודאות מעבר לים התיכון, לצפון אפריקה ומעבר לה, בעוד חוקי "טוהר הדם" קידשו חשד נצחי כלפי כל מוצא יהודי, ומחקו בשיטתיות את החיים הקהילתיים היהודיים הגלויים מספרד לנצח. מסע זה נמשך אל המאה ה-16, כאשר אחיזת האינקוויזיציה התהדקה וגירושים נוספים של צאצאי המתנצרים ביססו את הטיהור.

הקבלות אלו אינן שטחיות; הן מבניות ומצמררות בדיוקן. שתיהן ממסגרות את הקיום הקולקטיבי היהודי, בין אם כקהילת מיעוט משגשגת ובין אם כמדינת לאום ריבונית, כ"עליונות" בלתי נסבלת הדורשת פירוק מוחלט. שתיהן מפעילות כלים מדירים כדי להשיג זאת: ספרד באמצעות פרעות, צווים וטרור אינקוויזיציוני; ה-BDS באמצעות לוחמה כלכלית, נידוי תרבותי והצפה דמוגרפית. מצב הסיום? יהודים מפוזרים, זהויות מדוכאות או מוגדרות מחדש תחת כפייה, וכוח קהילתי מפורק.

אבו עלי החרדי

לא נעים להגיד אבל מצב היהדות בצבא הוא במידה רבה באשמת החרדים, שבמקום להילחם על הנושא דווקא כשזה הפך לאקטואלי לאחר מהפך 77', בחרו לברוח מהמערכה. בניגוד לטענות שלהם, אי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו: או שללומדי התורה יש חשיבות והשפעה, או שאין להם. הטענה המקובלת כי הם היו כה זניחים ב-77' עד שהחלטתם להימנע מהשפעה על עם ישראל הייתה מוצדקת, שומטת את הבסיס מתחת לטיעוניהם לגבי נחיצות הפטור מגיוס. הטיעון החרדי על צבא שאינו "יהודי מספיק" לטעמם מזכיר את הסיפור על האדם שרצח את הוריו וביקש את רחמי בית המשפט כי הוא יתום; זוהי עמדה המייחסת לעצמה השפעה רק כשנוח, ומתנערת ממנה כשלא נח.

צריך לומר את האמת, החרדים בחרו במודע, תוך ניצול כוחם הפוליטי, לברוח מהגיל הקריטי ביותר להשפעה על עם ישראל – תקופת הצבא, שבה רוב האנשים מעצבים את זהותם הדתית. זוהי בחירה פחדנית של הקרבה רוחנית של כלל העם למען אינטרס מגזרי צר, והם עושים זאת תוך הטלת האשמה על כל גורם אחר פרט לעצמם. נטישת המערכה הזו נמשכת בגיבוי התנהגות בכיינית המתיימרת להיות רוחנית, בעוד שבפועל מדובר בנצלנות. האמת היא שהחרדים נשארו בחוץ פשוט כי הם יכלו, והעובדה שמדובר בסתירה בוטה ליומרותיהם להחזיר את העם בתשובה לא באמת מטרידה אותם.

בפועל, החרדים פועלים נגד המטרות המוצהרות של עצמם. פעילותם אינה מסובכת להבנה, גם כשעוטפים אותה בטיעונים נשגבים: זוהי בריחה מהמערכה תוך זעקת "אבו עלי" והתנערות מאחריות, בניגוד לציווי של הלל הזקן "אם אין אני לי מי לי". זה פשוט מדהים לראות כיצד לצורך הצדקת הפחדנות הזו, פתאום נספרים הדתיים הלאומיים כחלק מהכוח הדתי, בניגוד מוחלט לטיעון החרדי הסטנדרטי.

הציבור החרדי אכן שינה את החברה הישראלית, אך בכיוון של התרחקות מהדת, שכן הוא הציג יהדות שמשמעותה פחדנות – גורם היסטורי מרכזי לחילון בעם ישראל. עליית הדת בשנים האחרונות אינה נזקפת לזכותם, אלא נובעת בעיקר מהדוגמה האישית והשונה שנותנים הדתיים הלאומיים. הניסיון להעמיד פנים שישנה אידיאולוגיה המצדיקה את ההתנהלות הזו הוא אשליה מגוחכת שיש להפסיקה.

מי שיקרא רבות מהרשומות בבלוג הזה יגלה שההתנהגות החרדית הזאת למרבה הצער איננה מטיפוס נדיר בעולם, ובתור חילוני היא מרגיזה אותי בדיוק כמו האחרות.

כשביקורת פוליטית לכאורה היא קריאה להשמדה

ביקורת לגיטימית על ממשלת ישראל מגיעה ממבקרים אמיתיים, לא מזויפים. עם זאת, יש מי שמניחים שכל הגנה על ישראל פירושה נאמנות עיוורת והסכמה מלאה עם כל פעולה. זוהי גישה מתנשאת המצדיקה דה-הומניזציה בחסות חופש הביטוי.

תומכי המשטר האיראני, לעיתים קרובות פרו-פלסטינים מזויפים, מכנים את המשטר באיראן "אנשים טובים שרוצים שלום". זאת למרות קריאותיו לרצח העם היהודי, מימון אלימות והקרבת עמו שלו. הם מתעקשים ש"היהודים הרשעים" תוקפים ראשונים וכי עליהם להמתין למותם לפני שיגיבו. גישה זו מחזקת את נטיית המשטר להרוג בחופשיות.

מבקרים אמיתיים דוחים הגדרת הרג יהודים כ"ביקורת" מכיוון שרצח עם אינו יכול להיחשב כביקורת בשום מקום. קיצונים דורשים מוות ליהודים באופן ישיר ואילו אחרים מאפשרים זאת על ידי חסימת תגובות ישראליות, מתן תירוצים לרוצחים בשם ה"אנושיות", ותיוג כל פעולה ישראלית כבלתי מוצדקת באמצעות טענות עמומות ל"בעיות ספציפיות". זהו ניסיון כפייה של התאבדות על ישראל. מה שלא מביא אוטופיה, אלא רק את מחיקת היהודים וקטסטרופה.

רוב הישראלים רואים בכך פשיטת רגל מוסרית, לא ביקורת. ישנם יהודים שחולקים על כך, אך הם אינם יכולים לשמש כעלי תאנה. הכחשת אנושיותם מוכיחה את הנקודה. "ביקורת" זו מסווה אנטישמיות, גזענות או נאיביות כפוליטיקה. היא עושה דה-הומניזציה לישראלים לצורך איתות מוסרי למערב ומתרצת סבל יהודי כעניין.

קטאר מוציאה מדי יום על קמפיינים נגד ישראל יותר מהתקציב השנתי של ישראל. הצעות העבודה שלה מפתות אנשים אל הצד האפל. הרמיזה שתומכי ישראל נמנעים מכסף גדול חושפת אנטישמיות גולמית במסווה של פיקחות. אני מעדיף זאת על שנאה חבויה, אך ההתקפות האיראניות על ערבים חשפו אותם. פעילי המשטר, שלוחיו וה"אידיוטים השימושיים" הפודים צ'קים מטהרן-דוחא-עזה ניצבים כעת חשופים.

---

ההבחנה בין ביקורת לגיטימית לדברי שטנה היא ברורה. מבקרים יכולים לגנות את התמיכה ההיסטורית של ישראל בחמאס במהלך הקמתו בשנות ה-80 כמשקל נגד לאש"ף, ומאוחר יותר באמצעות הכספים הקטארים לפני ה-7 באוקטובר 2023. ביקורת כזו רואה בישראל אחראית מבלי להכחיש את העצמאות של חמאס כגורם פעיל.

דברי שטנה מאשימים את ישראל לבדה בהתקפות הטרור של חמאס, כמו הטבח ב-7 באוקטובר, וחוגגים אותם כהישג גדול בטענה שישראל גרמה להן. זהו היפוך של האחריות, מחזור של קונספירציות אנטישמיות וליבוי אלימות במקום חתירה לאחריותיות.

למרבה הצער, הסוג הראשון נדיר הרבה יותר מהשני. למרבה האירוניה, אלו שסופגים את מירב האשמה הם אנשי הימין הרדיקלי בישראל – הקבוצה היחידה שדחתה מדיניות זו – מה שמדגיש עד כמה ביקורת אמיתית איננה המטרה בפועל.

---

נקודות נוספות:

1. המבקרים מתעלמים מההיסטוריה ודורשים מהיהודים לעשות שוב את אותו הדבר. פיוס משטרים המטיפים לרצח עם נכשל תמיד. מינכן 1938 והאיומים של איראן מוכיחים שאיפוק מוליד הסלמה. הם רוצים שהיהודים ישכחו שמלחמת העולם השנייה הובילה לשואה.

2. איש לא אמר לבריטניה להתפרק מנשקה מול הנאצים או לאמריקה מול אל-קאעידה. ובכל זאת, זעם סלקטיבי כלפי הגנה עצמית יהודית מהדהד את הפוגרומים ברוסיה שדרשו כניעה. ולזה הם קוראים "אקטיביזם של זכויות אדם".

3. כלי תקשורת מערביים מעצימים את הקולות הללו תוך התעלמות מאירועי הכחשת השואה באיראן, קריאות "מוות לישראל" ביום אל קודס וקונספירציות אנטישמיות בטלוויזיה הממלכתית. התירוץ של "יהודים נגד ציונים" קורס תחת בדיקה.

4. המיליארדים של קטאר מממנים אוניברסיטאות המגדלות חוקרים המכנים את הציונות "עליונות יהודית", מחאות מדקלמות ונרטיבים ממומנים. הם מתייחסים לטעויות יהודיות כהוכחה לרשע מולד, בניגוד לאומות אחרות. זה הופך את טענותיהם על "עליונות יהודית" לאירוניות, גם אם זהו אינו המקור היחיד לאנטישמיות.

5. מנהיגים רודפי קולות מדברים על "פרופורציונליות" תוך דחיפת ישראל לטקטיקות של האויב שרק יעלו את מספר ההרוגים בטווח הארוך. באופן מוזר, הם מניחים שהיהודים הם "סופרמנים" שיסתדרו בכל מקרה.

6. איראן תולה להט"בים, רוגמת נשים ומנהיגה אפרטהייד נגד הבהאים – אך זה נחשב רק כ"עניין תרבותי". הגנה יהודית? זה בלתי נסלח.

7. לא משנה מה הם טוענים, סדר היום שלהם אינו שלום. הוא פירוק המדינה היהודית. מהכינוי "יהודים הם כלבים", דרך הצבעות באו"ם שקובעות כי "ציונות היא גזענות" ועד ללוחמת ה-BDS – המטרה היא השמדה.

למה אנשים מתגעגעים לימי הביניים?

האמת היא שזאת שאלה שאני שואל את עצמי הרבה בימים אלו. מי שטורח לקרוא את ההשמצות כלפי ישראל (ובוא נהיה רציניים, יש הרבה יותר השמצות מאשר ביקורת, אנשים הם עצלנים) מגלה שיש לרובן המוחלט מכנה משותף, ערגה לחזרה לימים בהם אפשר היה להשמיץ את היהודים, לקרוא למותם, להאשים אותם בכל הרע בעולם ועדיין להיחשב אדם טוב. ואריציה שונה רק במקצת ופופולרית לא הרבה פחות היא הגישה כלפי הברברים בימים הביניים שצריכים להודות לנו על כך שאנחנו מתרבתים אותם, גרסה שידועה אמנם יותר מהעת החדשה אבל מקורותיה עוד בימי הביניים. לא ברור לי למה דווקא היהודי הם הטריגר בנושא הזה, אבל היא מסבירה את הקרבה הרעיונית לאיסלאם הקיצוני שגם הוא רואה בעבר את הגרסה הטובה ביותר של העתיד.

המשמעות הרצחנית של סיסמאות ה"שחרור"

הסיסמה "מהנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית" מטעה מיסודה בתרגומה המערבי. המקור הערבי הנפוץ שלה, שהופץ על ידי קבוצות כמו חמאס ולאומנים פלסטינים, מסתיים בניסוח רצחני מפורש כמו "נמחה את הפולשים הציונים" או "פלסטין היא ערבית", ולא במונח המעוקר "חופשית" הנקרא בהפגנות באירופה ובאמריקה. "חופשית" כאן פירושו המפורש הוא חופשית מיהודים – ארץ המטוהרת מנוכחות ומריבונות יהודית.

לפיכך, הקריאה מהווה קריאה ישירה לטיהור אתני: גירוש המוני של שמונת מיליון היהודים בישראל ומחיקה מוחלטת של קיומה של המדינה בין נהר הירדן לים התיכון. תביעה גיאוגרפית זו מקיפה את כל ישראל, הגדה המערבית ועזה, ואינה מותירה מקום להגדרה עצמית יהודית או לביטחון.

טיהור אתני פשוט ממתג מחדש את המסורת העתיקה של גירוש יהודים, שחזרה על עצמה לאורך מאות שנים ויבשות, מאירופה של ימי הביניים ועד למדינות ערב במאה ה-20. טקטיקה זו קיבלה את שמה המודרני לאחר שיושמה על עמים אחרים, כמו ביוגוסלביה לשעבר במהלך שנות ה-90, אך מקורה האנטישמי נותר ברור כשמש בהקשר זה. הגרסה של ימינו מרחיבה ללא רחם את המדיניות הזו כדי לסמן ולהשמיד את המדינה היהודית עצמה כגירוש האולטימטיבי.

אין זה מקרה כיצד הסיסמה הזו משקפת בדיוק את אותן האשמות ברצח עם, טיהור אתני ואפרטהייד שאותם קוראים מטיחים בישראל מדי יום. השלכה קלאסית חושפת את כוונתם האמיתית: הם מאשימים את ישראל בדיוק במה שהם דורשים בגלוי לעשות לה.

מזעזע מכל, הקריאה הזו לטיהור אתני ולרצח עם אומצה במלואה כקריאת הקרב של פעילים המגדירים עצמם כהומניטריים ברחבי העולם, מקמפוסים באוניברסיטאות ועד לעצרות בינלאומיות, כשהם הופכים קריאות גלויות להשמדת יהודים לאות של מוסר פרוגרסיבי.

לא, אני לא מתנצל על כך שאני מזעזע אנשים שלא מצליחים לתפוס שטיהור אתני נותר דבר מרושע, גם כשהוא מכוון נגד יהודים, או למרות תיוגה של ישראל כ"מדינת טרור".

במשך שנים, יהודים שיתפו פעולה הדוק עם כוחות פרוגרסיביים ברחבי העולם, וכרתו בריתות על בסיס ערכים משותפים כמו צדק, שוויון וקדמה אנושית. כיום, אותם כוחות עצמם מקדמים את השמדת ישראל, טיהור אתני, רצח עם, או שניהם, כדגל המרכזי שלהם למען זכויות אדם. הבגידה הזו טראגית, אך הכחשת העוינות של בעלי ברית לשעבר לא תפתור אותה. על היהודים למצוא כעת בעלי ברית חדשים.

המבקרים מאשימים את ישראל בהשמדת הפלסטינים, אך אינם מגלים כל דאגה אמיתית כלפיהם. הם משתמשים בפלסטינים כתירוץ בלבד, מתייחסים אליהם כנחותים שאינם ראויים לדאגה כנה, תוך שהם מניחים קיומן של זוועות ישראליות דמיוניות. זה היה יכול להיות מגוחך אילו "חסידי שלום" היו ממתגים רצח עם כמעשה נאציל, לולא הרטוריקה, המימון והכיסוי המוסרי שלהם היו מלבים התקפות על ישראל והופכים סיסמאות לשפיכות דמים.

מלחמה זה חרא

נכון שלפעמים זאת האפשרות הפחות גרועה, כמו במלחמה הנוכחית מול איראן, אבל אסור להתבלבל, מי שמצפה שמלחמה תהיה טובה חי בסרט. במלחמה נהרגים אנשים, כולל כאלו שלך וכולל אנשים שלא ראוי למות, היא עולה המון כסף ודופקת אינסוף תוכניות של אנשים. אני מודה שאני אף פעם לא מצליח להבין את ההתלהבות של כל כך הרבה אנשים ממנה ולמה הם באמת ובתמים חושבים שזה רעיון טוב לחתור אליה. העובדה שישראל נמצאת, למרבה הצער, כמטרה מרכזית שלהם, היא מאוד מצערת.