דפוס מרכזי אחד בדיונים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא האופן שבו כל צד מנסח אחריות, והבדל זה קשור הדוקות לתרבות פוליטית.
מסגרות ציבוריות ופוליטיות רבות בישראל מאופיינות בנטייה חזקה לביקורת עצמית. כישלונות, בין אם צבאיים, פוליטיים או חברתיים, נבחנים לעתים קרובות באמצעות דיון ציבורי, בדיקה מוסדית וביקורת פנימית, בעוד שהצלחות נתפסות לעתים כתקין או זוכות לפחות קרדיט. הדבר משקף מסורת ארוכה של פקפוק עצמי אינטלקטואלי וקהילתי יהודי.
לעומת זאת, חלק ניכר מהשיח הפוליטי הערבי המודרני, ושל הפלסטינים בפרט, מטיל לעתים קרובות את עיקר האשמה על כוחות חיצוניים ולא על החלטות פנימיות או הנהגה. הכיבוש, ישראל, התערבות זרה, הטיה מערבית, נטישה אזורית והקהילה הבין-לאומית נתפסים לא פעם כהסברים המרכזיים לנסיגות הפלסטיניות. במסגרת זו, כישלונות מוצגים בתדירות גבוהה כתוצאה של לחץ חיצוני או עוול ולא כתוצאה מטעויות אסטרטגיות, פיצול פנימי, שחיתות או בחירות פוליטיות מזיקות.
השוואה זו חשובה משום שהיא מעצבת את האופן שבו כל צד מבין את המציאות הפוליטית. כאשר צופים מן החוץ מתייחסים לביקורת העצמית הישראלית או להסטת האשמה הפלסטינית כאל השתקפויות ניטרליות של המציאות, הם מסתכנים באי-הבנה של מי שאחראי באמת למה.
לאי-הבנה זו יש השלכות חמורות. היא עשויה לעודד את ההשקפה שלפיה קורבנות פלסטינית לבדה מספיקת כדי להסביר את הסכסוך, תוך מזעור האלימות וחוסר מתן הדין וחשבון. היא יכולה גם להפוך ביקורת עצמית יהודית לראיה לכאורה לאשמה יהודית, ובכך להדהד הנחות אנטישמיות ישנות, תוך הנמכת הציפיות מהפלסטינים ושלילת אחריותם הפוליטית המלאה.
בהקשר זה, תמיכה במדינה פלסטינית מיד לאחר מתקפת 7 באוקטובר עשויה להיראות כמתן פרס לפולשנות חמאס. הדאגה אינה נוגעת רק לתזמון, אלא גם למסר שהיא משדרת. אלימות המונים ודחיית מתן דין וחשבון עדיין יכולות להביא הישגים פוליטיים.
נקודות נוספות
1. הבדלים אלו אינם מוחלטים, ואף חברה אינה אחידה. ישנם ישראלים הדוחים ביקורת עצמית ופלסטינים המותחים ביקורת עצמית נוקבת, אך הדפוס הרחב עדיין חזק מספיק כדי להיות משמעותי.
2. אותו אירוע מתפרש לעתים קרובות באופן שונה בתכלית על ידי כל צד. צד אחד עשוי לראות בו כישלון המחייב התבוננות פנימית, בעוד שהצד השני רואה בו אישור לסיפור רחב יותר של דיכוי והתנגדות.
3. הבדל זה בפרשנות מעצב גם את מה שכל צד מצפה מהקהילה הבין-לאומית. תרבויות המבקרות את עצמן נוטות לצפות לבחינה מדוקדקת ולתמיכה מותנית, בעוד שתרבויות המסטות את האשמה נוטות לצפות לאמפתיה ולהפעלת לחץ על הצד השני.
4. לדעתי, שתי הנטייות עלולות להיות מזיקות. הסטת האשמה הפלסטינית עלולה להחליש את מתן הדין וחשבון, בעוד שהביקורת העצמית הישראלית עלולה להידרדר לספק עצמי ולחשדנות רפלקסיבית כלפי הישגיו של האדם עצמו.
5. הסוגיה אינה רטורית בלבד. תרבות פוליטית המסבירה כישלונות בעיקר באמצעות כוחות חיצוניים מתקשה יותר להודות בטעויות ולתקן כיוון, בעוד שתרבות של ביקורת עצמית מתמדת עלולה להקשות על הגנה על הישגים לגיטימיים.
6. ביקורת עצמית נתפסת לעתים קרובות כמעלה אוניברסלית מכיוון שהתרבות הפוליטית המערבית נוטה לקשר אותה עם יושר, בגרות ורצינות מוסרית. אולם סטנדרט זה אינו ניטרלי מבחינה תרבותית.
7. מצב זה עלול להפוך למטעה ביותר. הוא מאפשר לצופים חיצוניים לשמור על דימוי מוסרי מחמיא של עצמם תוך הימנעות מהמשימה הקשה יותר של חלוקת אחריות בצורה הוגנת.
8. האירוניה הגדולה ביותר היא שהתנהגות זו מוגנת לעתים קרובות כאזהרה מפני ניכוס תרבותי. יחד עם זאת, בפועל היא עלולה להפוך לצורה מטרידה יותר של ניכוס: לקיחת ערך המושרש בתרבות היהודית, הפיכתו לאוניברסלי, ולאחר מכן שימוש בו כדי לשפוט את התרבות המקורית עצמה.
9. טקסט זה אינו מתיימר לדעת איזו תרבות טובה יותר. הוא אינו ניסיון לדרג אנשים או מסורות, שכן אין מספיק ידע כדי לבצע שיפוט כזה באחריות. העיקר הוא שאפילו טענה סמויה לעליונות תרבותית מצד גורמים חיצוניים מביאה להשלכות מזיקות, מכיוון שהיא מעוותת אחריות, מעודדת סטנדרטים כפולים והופכת ערכים תרבותיים למדדים במקום למדריכים להבנה. הדבר הופך את הטענה למגוחכת עוד יותר, שכן גורמים חיצוניים שופטים לעתים קרובות תרבויות שאינם מבינים היטב כדי לדרג אותן מלכתחילה.
10. ידוע לי שטקסט זה עצמו הוא אירוני במידה מסוימת. הוא מצביע על כוחות חיצוניים ודפוסים תרבותיים מבלי להציג פתרון, בדיוק בדרך שבה הוא מותח ביקורת בהקשר הפלסטיני. אינני בטוח שבעיה זו ניתנת לפתרון מלא, ובוודאי שאין בידי פתרון. עם זאת, ההצבעה על הבעיה חשובה מכיוון שזיהוי עיוות אינו שווה ערך לתיקונו. הדבר נכון גם לגבי הפלסטינים, שכן דפוס מסתעף ומחזק את עצמו יכול להופיע גם בצד שלהם.
