כשביקורת פוליטית לכאורה היא קריאה להשמדה

ביקורת לגיטימית על ממשלת ישראל מגיעה ממבקרים אמיתיים, לא מזויפים. עם זאת, יש מי שמניחים שכל הגנה על ישראל פירושה נאמנות עיוורת והסכמה מלאה עם כל פעולה. זוהי גישה מתנשאת המצדיקה דה-הומניזציה בחסות חופש הביטוי.

תומכי המשטר האיראני, לעיתים קרובות פרו-פלסטינים מזויפים, מכנים את המשטר באיראן "אנשים טובים שרוצים שלום". זאת למרות קריאותיו לרצח העם היהודי, מימון אלימות והקרבת עמו שלו. הם מתעקשים ש"היהודים הרשעים" תוקפים ראשונים וכי עליהם להמתין למותם לפני שיגיבו. גישה זו מחזקת את נטיית המשטר להרוג בחופשיות.

מבקרים אמיתיים דוחים הגדרת הרג יהודים כ"ביקורת" מכיוון שרצח עם אינו יכול להיחשב כביקורת בשום מקום. קיצונים דורשים מוות ליהודים באופן ישיר ואילו אחרים מאפשרים זאת על ידי חסימת תגובות ישראליות, מתן תירוצים לרוצחים בשם ה"אנושיות", ותיוג כל פעולה ישראלית כבלתי מוצדקת באמצעות טענות עמומות ל"בעיות ספציפיות". זהו ניסיון כפייה של התאבדות על ישראל. מה שלא מביא אוטופיה, אלא רק את מחיקת היהודים וקטסטרופה.

רוב הישראלים רואים בכך פשיטת רגל מוסרית, לא ביקורת. ישנם יהודים שחולקים על כך, אך הם אינם יכולים לשמש כעלי תאנה. הכחשת אנושיותם מוכיחה את הנקודה. "ביקורת" זו מסווה אנטישמיות, גזענות או נאיביות כפוליטיקה. היא עושה דה-הומניזציה לישראלים לצורך איתות מוסרי למערב ומתרצת סבל יהודי כעניין.

קטאר מוציאה מדי יום על קמפיינים נגד ישראל יותר מהתקציב השנתי של ישראל. הצעות העבודה שלה מפתות אנשים אל הצד האפל. הרמיזה שתומכי ישראל נמנעים מכסף גדול חושפת אנטישמיות גולמית במסווה של פיקחות. אני מעדיף זאת על שנאה חבויה, אך ההתקפות האיראניות על ערבים חשפו אותם. פעילי המשטר, שלוחיו וה"אידיוטים השימושיים" הפודים צ'קים מטהרן-דוחא-עזה ניצבים כעת חשופים.

---

ההבחנה בין ביקורת לגיטימית לדברי שטנה היא ברורה. מבקרים יכולים לגנות את התמיכה ההיסטורית של ישראל בחמאס במהלך הקמתו בשנות ה-80 כמשקל נגד לאש"ף, ומאוחר יותר באמצעות הכספים הקטארים לפני ה-7 באוקטובר 2023. ביקורת כזו רואה בישראל אחראית מבלי להכחיש את העצמאות של חמאס כגורם פעיל.

דברי שטנה מאשימים את ישראל לבדה בהתקפות הטרור של חמאס, כמו הטבח ב-7 באוקטובר, וחוגגים אותם כהישג גדול בטענה שישראל גרמה להן. זהו היפוך של האחריות, מחזור של קונספירציות אנטישמיות וליבוי אלימות במקום חתירה לאחריותיות.

למרבה הצער, הסוג הראשון נדיר הרבה יותר מהשני. למרבה האירוניה, אלו שסופגים את מירב האשמה הם אנשי הימין הרדיקלי בישראל – הקבוצה היחידה שדחתה מדיניות זו – מה שמדגיש עד כמה ביקורת אמיתית איננה המטרה בפועל.

---

נקודות נוספות:

1. המבקרים מתעלמים מההיסטוריה ודורשים מהיהודים לעשות שוב את אותו הדבר. פיוס משטרים המטיפים לרצח עם נכשל תמיד. מינכן 1938 והאיומים של איראן מוכיחים שאיפוק מוליד הסלמה. הם רוצים שהיהודים ישכחו שמלחמת העולם השנייה הובילה לשואה.

2. איש לא אמר לבריטניה להתפרק מנשקה מול הנאצים או לאמריקה מול אל-קאעידה. ובכל זאת, זעם סלקטיבי כלפי הגנה עצמית יהודית מהדהד את הפוגרומים ברוסיה שדרשו כניעה. ולזה הם קוראים "אקטיביזם של זכויות אדם".

3. כלי תקשורת מערביים מעצימים את הקולות הללו תוך התעלמות מאירועי הכחשת השואה באיראן, קריאות "מוות לישראל" ביום אל קודס וקונספירציות אנטישמיות בטלוויזיה הממלכתית. התירוץ של "יהודים נגד ציונים" קורס תחת בדיקה.

4. המיליארדים של קטאר מממנים אוניברסיטאות המגדלות חוקרים המכנים את הציונות "עליונות יהודית", מחאות מדקלמות ונרטיבים ממומנים. הם מתייחסים לטעויות יהודיות כהוכחה לרשע מולד, בניגוד לאומות אחרות. זה הופך את טענותיהם על "עליונות יהודית" לאירוניות, גם אם זהו אינו המקור היחיד לאנטישמיות.

5. מנהיגים רודפי קולות מדברים על "פרופורציונליות" תוך דחיפת ישראל לטקטיקות של האויב שרק יעלו את מספר ההרוגים בטווח הארוך. באופן מוזר, הם מניחים שהיהודים הם "סופרמנים" שיסתדרו בכל מקרה.

6. איראן תולה להט"בים, רוגמת נשים ומנהיגה אפרטהייד נגד הבהאים – אך זה נחשב רק כ"עניין תרבותי". הגנה יהודית? זה בלתי נסלח.

7. לא משנה מה הם טוענים, סדר היום שלהם אינו שלום. הוא פירוק המדינה היהודית. מהכינוי "יהודים הם כלבים", דרך הצבעות באו"ם שקובעות כי "ציונות היא גזענות" ועד ללוחמת ה-BDS – המטרה היא השמדה.

למה אנשים מתגעגעים לימי הביניים?

האמת היא שזאת שאלה שאני שואל את עצמי הרבה בימים אלו. מי שטורח לקרוא את ההשמצות כלפי ישראל (ובוא נהיה רציניים, יש הרבה יותר השמצות מאשר ביקורת, אנשים הם עצלנים) מגלה שיש לרובן המוחלט מכנה משותף, ערגה לחזרה לימים בהם אפשר היה להשמיץ את היהודים, לקרוא למותם, להאשים אותם בכל הרע בעולם ועדיין להיחשב אדם טוב. ואריציה שונה רק במקצת ופופולרית לא הרבה פחות היא הגישה כלפי הברברים בימים הביניים שצריכים להודות לנו על כך שאנחנו מתרבתים אותם, גרסה שידועה אמנם יותר מהעת החדשה אבל מקורותיה עוד בימי הביניים. לא ברור לי למה דווקא היהודי הם הטריגר בנושא הזה, אבל היא מסבירה את הקרבה הרעיונית לאיסלאם הקיצוני שגם הוא רואה בעבר את הגרסה הטובה ביותר של העתיד.

המשמעות הרצחנית של סיסמאות ה"שחרור"

הסיסמה "מהנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית" מטעה מיסודה בתרגומה המערבי. המקור הערבי הנפוץ שלה, שהופץ על ידי קבוצות כמו חמאס ולאומנים פלסטינים, מסתיים בניסוח רצחני מפורש כמו "נמחה את הפולשים הציונים" או "פלסטין היא ערבית", ולא במונח המעוקר "חופשית" הנקרא בהפגנות באירופה ובאמריקה. "חופשית" כאן פירושו המפורש הוא חופשית מיהודים – ארץ המטוהרת מנוכחות ומריבונות יהודית.

לפיכך, הקריאה מהווה קריאה ישירה לטיהור אתני: גירוש המוני של שמונת מיליון היהודים בישראל ומחיקה מוחלטת של קיומה של המדינה בין נהר הירדן לים התיכון. תביעה גיאוגרפית זו מקיפה את כל ישראל, הגדה המערבית ועזה, ואינה מותירה מקום להגדרה עצמית יהודית או לביטחון.

טיהור אתני פשוט ממתג מחדש את המסורת העתיקה של גירוש יהודים, שחזרה על עצמה לאורך מאות שנים ויבשות, מאירופה של ימי הביניים ועד למדינות ערב במאה ה-20. טקטיקה זו קיבלה את שמה המודרני לאחר שיושמה על עמים אחרים, כמו ביוגוסלביה לשעבר במהלך שנות ה-90, אך מקורה האנטישמי נותר ברור כשמש בהקשר זה. הגרסה של ימינו מרחיבה ללא רחם את המדיניות הזו כדי לסמן ולהשמיד את המדינה היהודית עצמה כגירוש האולטימטיבי.

אין זה מקרה כיצד הסיסמה הזו משקפת בדיוק את אותן האשמות ברצח עם, טיהור אתני ואפרטהייד שאותם קוראים מטיחים בישראל מדי יום. השלכה קלאסית חושפת את כוונתם האמיתית: הם מאשימים את ישראל בדיוק במה שהם דורשים בגלוי לעשות לה.

מזעזע מכל, הקריאה הזו לטיהור אתני ולרצח עם אומצה במלואה כקריאת הקרב של פעילים המגדירים עצמם כהומניטריים ברחבי העולם, מקמפוסים באוניברסיטאות ועד לעצרות בינלאומיות, כשהם הופכים קריאות גלויות להשמדת יהודים לאות של מוסר פרוגרסיבי.

לא, אני לא מתנצל על כך שאני מזעזע אנשים שלא מצליחים לתפוס שטיהור אתני נותר דבר מרושע, גם כשהוא מכוון נגד יהודים, או למרות תיוגה של ישראל כ"מדינת טרור".

במשך שנים, יהודים שיתפו פעולה הדוק עם כוחות פרוגרסיביים ברחבי העולם, וכרתו בריתות על בסיס ערכים משותפים כמו צדק, שוויון וקדמה אנושית. כיום, אותם כוחות עצמם מקדמים את השמדת ישראל, טיהור אתני, רצח עם, או שניהם, כדגל המרכזי שלהם למען זכויות אדם. הבגידה הזו טראגית, אך הכחשת העוינות של בעלי ברית לשעבר לא תפתור אותה. על היהודים למצוא כעת בעלי ברית חדשים.

המבקרים מאשימים את ישראל בהשמדת הפלסטינים, אך אינם מגלים כל דאגה אמיתית כלפיהם. הם משתמשים בפלסטינים כתירוץ בלבד, מתייחסים אליהם כנחותים שאינם ראויים לדאגה כנה, תוך שהם מניחים קיומן של זוועות ישראליות דמיוניות. זה היה יכול להיות מגוחך אילו "חסידי שלום" היו ממתגים רצח עם כמעשה נאציל, לולא הרטוריקה, המימון והכיסוי המוסרי שלהם היו מלבים התקפות על ישראל והופכים סיסמאות לשפיכות דמים.

מלחמה זה חרא

נכון שלפעמים זאת האפשרות הפחות גרועה, כמו במלחמה הנוכחית מול איראן, אבל אסור להתבלבל, מי שמצפה שמלחמה תהיה טובה חי בסרט. במלחמה נהרגים אנשים, כולל כאלו שלך וכולל אנשים שלא ראוי למות, היא עולה המון כסף ודופקת אינסוף תוכניות של אנשים. אני מודה שאני אף פעם לא מצליח להבין את ההתלהבות של כל כך הרבה אנשים ממנה ולמה הם באמת ובתמים חושבים שזה רעיון טוב לחתור אליה. העובדה שישראל נמצאת, למרבה הצער, כמטרה מרכזית שלהם, היא מאוד מצערת.

סוף סוף מצאתי משהו שהארץ מיישר בו קו עם השאר

האזנתי ל״חוץ לארץ: השכנות של איראן במפרץ מכירות אותה טוב יותר ממה שמבינים בישראל״ וגיליתי שבכל זאת לעיתון הארץ יש יכולת להתיישר עם שאר התקשורת. המומחה שהובא, ד"ר יואל ג'וז'נסקי, דיבר במשך יותר מארבעים דקות במצטבר והצליח ליצור רושם שהוא יודע מה יקרה. למרבה הצער, ההתיישרות עם הנטייה המגונה של אולפני התקשורת להביא מומחים שלא באמת יודעים לא משפרת את המצב.

העובדות שנשארות מחוץ לנרטיב

נקודות ש״המבקרים״ של ישראל נוטים להתעלם מהן:

1. המבקרים מתעלמים מכך שההנהגה הפלסטינית דחתה שוב ושוב הצעות שלום, מוועדת פיל ב-1937 ועד הצעת אולמרט ב-2008. הם בחרו באלימות על פני מדינה פעם אחר פעם.

2. הם ממעיטים בחשיבות אמנת חמאס הקוראת להשמדת ישראל, ובשימוש שלו באזרחים כמגן אנושי. הם גם מתעלמים מתוכנית "תשלום עבור רצח" של הרשות הפלסטינית, המתגמלת משפחות של מחבלים.

3. הם מתיימרים לראות באלפי רקטות שנורו על אזרחי ישראל במשך עשורים כ"התנגדות", בעודם מגנים את תגובותיה המדויקות של ישראל כ"רצח עם".

4. הם מתעלמים מכך שחמאס מסיט סיוע הומניטרי לטובת מנהרות ונשק במקום לבתי ספר ובתי חולים, ומכך שחמאס מנפח את נתוני הנפגעים המדווחים לארגונים בינלאומיים.

5. הם טוענים לשקילות מוסרית בין דמוקרטיה המגינה על גבולותיה לבין ארגון טרור שנשבע להשמיד אותה, תוך התעלמות מזוועות קשות בהרבה שבוצעו נגד פלסטינים על ידי שחקנים אחרים, כמו משטר אסד.

6. הם פוסלים סקרים המראים תמיכה גורפת בטבח ה-7 באוקטובר בקרב עזתים, כיוון שזה סותר את הנרטיב שלהם. הם מעמידים פנים שהם יודעים טוב יותר מהפלסטינים עצמם מה הם באמת רוצים.

לסיכום, בעוד שביקורת על מדיניות ישראל יכולה להיות תקפה ואף מועילה, היא חייבת להניח אנושיות בשני הצדדים. לרוע המזל, הנחת יסוד בסיסית זו נדירה בקרב אותם מבקרים.

סטנדרטים כפולים והנדסת שפה

מדוע ישראל מושכת כל כך הרבה ביקורת מזויפת? איני בטוח לחלוטין לגבי הסיבות האמיתיות, אך זה לא בגלל מחסור בעילות תקפות לביקורת. כמו כל מדינה, לישראל יש מדיניות ופעולות הראויות לבחינה לגיטימית, כמו הרחבת התנחלויות ביהודה ושומרון או מבצעים צבאיים המעוררים דיונים על זכויות אדם. ביקורת כנה כזו צריכה להתקבל בברכה ולהידון בפתיחות.

הבעיה האמיתית היא שלעיתים קרובות מתעלמים מהביקורות הבונה הללו. מה שאנו מקבלים במקום זאת הוא מבול של דעות קדומות המתחפשות לניתוח, עם קומץ בלבד של תובנות מעמיקות. ואז מגיעה התלונה שהישראלים פוסלים הכל. סליחה, אבל כשרוב המכריע של מה שמכונה ביקורת הוא רעש חסר בסיס, לאנשים נגמרת הסבלנות לחפור כדי למצוא את היהלומים הבודדים בתוך הלכלוך.

בעיה נוספת היא ששיפוט מוסרי דורש טרמינולוגיה עקבית בכל המקרים. מוסר חלקי אינו מוסר כלל; הוא פוליטיקה. טיעון רציונלי אינו יכול לתפקד כאשר השפה מתעקמת כדי להתאים להטיות מוקדמות.

כשכל פעולה של יהודים נגד פלסטינים, אפילו צעדי הגנה, ממותגת כ"טיהור אתני" או "רצח עם", בעוד שקריאה גלויה לגרש 8 מיליון יהודים לים (או קריאות "מהנהר ועד הים") נדחית כרטוריקה תמימה או מחאה לגיטימית – שום צופה רציונלי לא יכול לפרש את הסטנדרט הכפול הזועק הזה כדבר אחר מלבד שינאה.

הדילוג המחשבתי הזה חושף לא מוסר עקרוני, אלא דעה קדומה גולמית המתחפשת למוסר. עקביות אמיתית הייתה מגנה אלימות ועקירה של אזרחים משני הצדדים באופן שווה, ללא זעם סלקטיבי.