הוויכוח על ועדות הכנסת

למה אני חושב (למרבה הצער) שהאופוזיציה צודקת בהתעקשותה בנושא ועדות הכנסת:

1. הממשלה החדשה נדרשה להגיב לבג"צ בנושא פונדקאות הלהט"ב לאחר ששתי הממשלות האחרונות מרחו את התשובה (לא מסיבות טובות במיוחד)
2. הממשלה הודיעה לבג"צ שאין סיכוי לתקן את החוק כמו שהוא רוצה ולכן היא מבקשת שייתן לה הוראה להתקין תקנות כמו שהיא רוצה (=לאפשר)
3. בג"צ קיבל את עמדת הממשלה וקבע שהיא צריכה להתקין תקנות כאמור
4. רוב שרי הממשלה (למעט שרי ימינה ששתקו) הודיעו שהם שמחים תוך התעלמות מכך שבג"צ פסק כך בשל בקשת המדינה. לגבי הורוביץ, שהוא הרלוונטי ביותר בעניין אפשר לקרוא במקור ראשון
5. התקנת תקנות מצריכה כמה שלבים, האחרון ביניהם (פרט לתקנות שעת חירום קצרות מועד) הוא אישור של ועדה בכנסת, ללא אישור של המליאה
6. הקואליציה דורשת נציגות כזאת בוועדות שתאפשר לה להעביר תקנות בלי להתחשב באופוזיציה. רע"מ מתנגדים לפונדקאות של להט"ב מסיבות דתיות ולכן האופוזיציה יכולה לגייס אותם להתנגד. מתי הקואליציה צריכה להתחשב באופוזיציה? כאשר היא יכולה להפריע לה, בשביל זה לא צריך 100%, צריך רק שהאופוזיציה לא תוכל להפריע
7. המשמעות של הנ"ל הוא שהקואליציה שואפת לרוקן מתוכן את מליאת הכנסת שבה הרוב שלה זעום עד לא קיים על ידי העברת רוב מה שהיה אמור לעבור כחוק בשלוש קריאות במליאה כתקנות שאישורן פשוט וכמעט ללא דיון בוועדה
8. האופוזיציה לא מתלהבת מהעניין, אבל לפי החוק (שאגב, נוצל לא פעם גם על ידי הליכוד) יש לה אפשרויות מוגבלות, היא יכולה למנוע מינוי של שתי ועדות בלבד, שלמרבה הצער הן דווקא החיוניות ביותר בזמן הנוכחי

במילים אחרות, בג"צ קבע למעשה את כי לא צריך את המליאה כמעט בכלל והקואליציה יכולה להעביר כמעט הכל בוועדות. כתוצאה מכך, אם האופוזיציה מעוניינת בהשפעה, היא לא יכולה להשלים עם איון השפעתה בוועדות כמו שהקואליציה מעוניינת.

לפיד - בריצה לשנות השמונים

אני משתדל שלא לשפוט ממשלה חדשה במהירות, רוב התהליכים הם איטיים וניתן לראות את התוצאות לאחר חודשים או שנים. יאיר לפיד, למרבה הצער, מוכיח כי אפשר גם אחרת, ניתן להסיג את מדיניות החוץ הישראלית יותר מ-40 שנים אחורה אל תקופת השפל של שנות השמונים, תוך פחות מחודשיים ועוד לדבר על "שיפור יחסי החוץ". מקצת האחריות נופלת כמובן גם על ראש הממשלה ובמידה מסוימת גם על שר הביטחון, אולם הם עסוקים בראש ובראשונה בהקטנת הלהבות שלפיד מתאמץ להפיח.

לצערי סקירה מלאה של "הצלחות" שר החוץ החדש תהיה ארוכה מדי, כך שאסתפק בנקודות בודדות:

• פלסטינים - שר החוץ ענה להקמת הוועדה האנטי ישראלית אודות שומר החומות, בהבטחות נרגשות לשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית שהודיעה בריש גלי שהיא מפרה את ההסכמים החתומים בנושא
• ירדן - שר החוץ גילה סלחנות מופלגת לניסיון העריקה של הממלכה לציר האיראני, הבטיח לה כניעה מוחלטת בסוגיית המים, התחנן בפני האמריקאים לקבל את פני עבדאללה בשעה שירדן חותמת על הסכם לאספקת הנפט עם המיליציות הפרו איראניות ופותחת את השגרירות בסוריה
• מצרים - לא ברור מה התוצאה הגרועה ביותר האפשרית מבחינת ישראל של מאבקה הקיומי נגד אתיופיה סביב הקמת הסכר על הנילוס הכחול, אבל תגובת לפיד לשר החוץ המצרי, שבא לבריסל להתחנן על נפש ארצו, הייתה הסבר כמה אנחנו נהיה נחמדים לפלסטינים
• החלטתו של לפיד לשלוח את נושא צינור הגז לבחינה מדינית נוספת הייתה "מועילה" במיוחד, לא רק שהבטיחה התדרדרות ביחסים עם שלוש חברות האיחוד האירופי - קפריסין, יוון ואיטליה, אלא גם שמטה את מנוף הלחץ המרכזי של ישראל כלפי רוסיה וטורקיה. דבר שתרם תרומה מכרעת לשינוי המדיניות הרוסית כלפי תקיפות ישראל בסוריה
• לפיד, בשיתוף זנדברג, עושה ככל יכולתו לחתור תחת הסכמי אברהם, על ידי ביטול חוזה הזרמת הנפט, מינוי שגריר עוין לאמירויות, ומתן הסבר פומבי על אדמתן שמדובר בספיח למדיניות הממשלה הקודמת. התוצאה ברורה - עומאן הופכת לעוינת, סעודיה מתרחקת והחזית הערבית נגד איראן נסדקת גם בסודאן, במצרים, בירדן ואפילו במרוקו
• לפיד מתרפס בפני מדינות מערב אירופה בעוד תוקף בחריפות את הונגריה ופולין. התוצאות ברורות - אירלנד מנסה לדחוק את ההייטק שלנו לפינה מסיבות כלכליות, גנץ נאלץ לנסוע לפריז להסביר אירוע ביטחוני שהיה ידוע לצרפתים עוד בממשלה הקודמת וכו'
• מההצלחה המדינית היחידה, שהיא שארית מהממשלה הקודמת, הפיכת ישראל למשקיפה באיחוד האפריקאי, השתדל לפיד להתעלם

אני רוצה לנצל את ההזדמנות להתנצל בפני כמה אנשים שטענתי בפניהם כי לפיד לא יוכל לגרום נזק רב בתור שר החוץ - הם צדקו ואני טעיתי

תרומת הליכוד להתדרדרות השמאל להתנגדות לדמוקרטיה

קצת רקע

לפני שאני מתחיל לתאר את תרומתו של הליכוד להגעתנו למצב הנוכחי, צריך להבין את נקודת ההתחלה. מדינת ישראל היא אוליגרכיה כושלת, כלומר הדמוקרטיה מתקיימת מכיוון שיש מספר גדול של קבוצות המעוניינות להקים אוליגרכיה משלהן, ולכן אין הסכמה על מה יחליף את הדמוקרטיה. הלכה למעשה, אין כמעט תומכים בדמוקרטיה בציבוריות הישראלית ובעניין זה לא היה, עד לשנים האחרונות, הבדל בעל משמעות בין ימין משמאל. עם זאת יש לציין כי מדובר בגישה בלתי דמוקרטית ברוב המוחלט (למעט בשוליים, מימין ומשמאל) ואילו השינוי בכך שהגישה בשמאל השתנתה לאנטי דמוקרטית, בראש ובראשונה מתוך הנחה שגויה שהדבר יבטיח את השלטון.

לצרכי הרשומה הנוכחית, רק אחד מהחריגים לכלל הנ"ל רלוונטי, בנימין נתניהו הוא הפוליטיקאי הבכיר ביותר בעשורים האחרונים שהוא אכן בעל אמונה דמוקרטית משמעותית. אין כמעט ספק שעובדה זו תרמה משמעותית לכך ששונאיו המתרבים משמאל (ובמידה פחותה מימין) אימצו יותר ויותר עמדה אנטי דמוקרטית.

את ההתדרדרות למצב בו השמאל הוא נושא הדגל האנטי דמוקרטי אפשר לחלק לשלושה שלבים ובהתאם לכך גם את תרומת הליכוד.

בין צוק איתן לבין הקמת חוסן לישראל

צוק איתן הביא להתגברות הגישה האנטי דמוקרטית הן בקצה השמאלי של המפה (מר"צ תמכה בכפייה חיצונית) והן בקריאות חוזרות ונשנות לסתימת פיות מצד הבירוקרטיה (למשל יאיר גולן).

בעוד לגבי הקבוצה הראשונה אינני רואה הרבה מה שהליכוד יכול היה לעשות, אין ספק שאי התגובה המשמעותית שלו לגבי הבירוקרטיה החמירה משמעותית את המצב. ההשלמה עם מצב בו בכירים מאוד בסקטור הציבורי (סגן הרמטכ"ל, סגנית היועץ המשפטי לממשלה ורבים אחרים) בוחרים צד פוליטי באופן פומבי, תוקפים את הממשלה הנבחרת רק מכיוון שאיננה תואמת את עמדתם ונענשים באופן קלוש למדי, איננה מתקבלת על הדעת. התוצאה הייתה צפויה - הממשלה הנבחרת הפכה יותר ויותר משותקת בעוד השליטה המעשית נשמטת מידה, דבר שהביא להיזון חוזר חיובי, בו השמאל נדחף יותר ויותר לעמדה הסבורה כי ניתן לשלוט במדינה ללא צורך בממשלה נבחרת.

בין הקמת חוסן לישראל לבין הקמת ממשלת נתניהו-גנץ

מאז ימי לוי אשכול בראשות הממשלה, לא הייתה מפלגה שהיא אנטי דמוקרטית באופן מובהק ושאיננה מהקצה הפוליטי, גנץ שינה זאת.

קשה להאמין, אבל עובדה פשוטה זו לא הוצפה על ידי הליכוד, גם לאחר שהיה ברור לחלוטין שגישת גנץ מתפשטת במהירות רבה. הליכוד התמקד בכך שגנץ כמעט לא דיבר, במקום במעט הדברים המדאיגים מאוד שהוא כן אמר. מכל בחינה מעשית, הליכוד נרמל את הניסיון לחסל את הדמוקרטיה עוד לפני הקמת כחול לבן, שפירושה היה אימוץ הגישה האנטי דמוקרטית על ידי יש עתיד (בניגוד קוטבי לגישה המקורית של לפיד).

ממשלת נתניהו-גנץ

המנגנון של ממשלת החילופין נועד למטרה ברורה (בדיעבד) ופשוטה מאוד - להפוך את היועץ המשפטי לממשלה לשליט על יחיד. בעוד שאני תמכתי בהקמת הממשלה האמורה מתוך הנחה שאי אפשר לקיים בחירות במהלך מגיפה, לא היה צריך להיות גאון גדול במיוחד להבין, כבר ביוני 2020, כי כחול לבן לא נסוגה מהשאיפה לחסל את הדמוקרטיה, גם במחיר פגיעה אנושה בטיפול במגיפה.

הליכוד סירב להתעקש על שינוי תקנון הממשלה ועל הקמת ועדת הבכירים, ובפועל אפשר לכחול לבן להשיג את מטרת ממשלת החילופין - הפיכת הבירוקרטיה לשליטה תוך דחיפת הממשלה הנבחרת למעמד מייעץ לכל היותר. דוגמה ומופת לעניין היה אי העברת תקציב המדינה, אי העברה שמטרתה המרכזית בעיני ניסנקורן (שהוא ולא נתניהו, הגורם לפירוק הממשלה) הייתה חיזוק הפקידים במשרד האוצר מול הממשלה תוך החלשתם מול ההסתדרות. בעוד שאפשר להבין את ניסנקורן ואפילו את גנץ, קשה עד בלתי אפשרי להבין את הליכוד שבמקרה הטוב לא עשה דבר ובמקרים מסוימים, כמו בעניין התקציב, התנדב לסייע למטרה הזאת.

חוסר הבנה (לא) מצחיק

אני קורא לא מעט עיתונאים הנדהמים מהתנהגות הממשלה החדשה, הדבר אולי הגיוני כאשר מדובר בתומכי ימינה, ובמידה פחותה גם תקווה חדשה או ישראל ביתנו (בתומכי רע"מ כנ"ל לא נתקלתי בינתיים). אולם הרוב המוחלט שלהם הם תומכי גוש השמאל - יש עתיד, כחול לבן, העבודה ומר"צ, המתלוננים על כך שהממשלה מתנהגת בדיוק לפי הבטחות הבחירות של המפלגות בהן תמכו.

הבטחת הבחירות המרכזית של מפלגות השמאל הייתה פשוטה, הגם שהוגדרה בצורה חיובית יותר - חיסול הדמוקרטיה. המפלגות הללו, שמעט למדי מחבר את האידיאולוגיות שלהן, הבטיחו להפוך את מדינת ישראל לאוליגרכיה נוסח איראן שבה אין לבחירות שום משמעות מעשית. הן הבטיחו למנוע מהממשלה הנבחרת להתערב במדיניות הננקטת על ידי הפקידים, להגן על בית המשפט גם כשהוא חורג משמעותית מסמכותיו, לתמוך במשטרה כנגד כל מתקפה (נכונה או לא) של פוליטיקאים ולתת לה יד חופשית לחלוטין להפוך פעילות פוליטית למעשה פלילי.

המפלגות אכן מתקדמות בכיוון הזה - החל בהקמת ממשלת חילופין המאפשרת ליועץ המשפטי לממשלה לנהל אותה באופן יומיומי, עבור בדחיית תקציב המדינה כך שאגף התקציבים ינהל את סדר העדיפויות הממשלתי וכלה במינוי מטרידן מיני לפרקליט המדינה רק מכיוון שהפרקליטות חפצה ביקרו. החשיבות העליונה לנושא הזה התבטאה גם בפרשת חוק האזרחות, כשהמפלגות הללו תמכו בכל דבר המפקיע את הסמכות מידי שר הפנים, ולכן לא ניסו כלל לנהל משא ומתן עם האופוזיציה.

לא למותר לציין שמדובר בהמשך תהליך עגום שהחל כבר לאחר צוק איתן, הואץ משמעותית לאחר הקמת חוסן לישראל, התבטא בבוז הלא מוסתר לכנסת רק מכיוון שהיא גוף ייצוגי ובניסיון עקבי להקטין את סמכויות הגופים הנבחרים. זאת גם המדיניות בה נקטה כחול לבן (ובמידה פחותה העבודה) בממשלה הקודמת ושגרמה לרוב הקשיים שניכרו בה.

לפיכך כל מי שמופתע מהתנהגות הממשלה ותמך בגוש השמאל, יכול להאשים רק את עצמו, הוא מקבל בדיוק את מה שלא רק הובטח אלא גם יושם במגבלות האפשריות עוד לפני הבחירות האחרונות.

---

בעקבות התגובות:

• המינוי לפרקליט המדינה נתקע בשל התעקשות מכוונת של היועץ המשפטי לממשלה למנות את איש שלומו, הכרזה (בלתי חוקית אגב) למניעה משפטית וכיוצא באלו. המפלגות המתנגדות לכאורה למינויו של פרקליט המדינה, יכלו להציע מישהו אחר בשנה האחרונה, הטענה שלהן כאילו הן באמת מתנגדות, ועכשיו הן נאלצות לתמוך בשל האילוצים היא לכן נלעגת משהו. למעשה אילו היו באמת מוטרדות יש להן אפשרות לתיקון התקלה - התנגדות לשביתת הפרקליטים שנועדה בגלוי להבטיח את המשך המצב הזה - אני לא ממתין בנשימה עצורה להתנגדותן.
• ההחלשה של שר הפנים נובעת מהפסיקות של בג"צ שקבע שאסור לו לשקול את השיקולים הביטחוניים והדמוגרפיים אלא אם כן יש חוק מפורש בנושא. ברור לי שזאת לא התוצאה האינטואיטיבית, של אי הארכת חוק המקטין לכאורה את סמכות שר הפנים, אבל לאחר קריאה לא מעטה על הפסיקות של בג"צ בנושא הוראת השעה, די ברור שזה המצב. שווה לציין שבנושא הזה (ולא מדובר במקרה היחיד) בג"צ אכן צודק בטענה הזאת. משא ומתן עם האופוזיציה היה עלול להסתיים בפשרה ובהעברת החוק ברוב משמעותי ובכך להקטין את היכולת של בג"צ להתערב בו.

סיכום (זמני?) של (אי-)פעילות האופיזיציה משמאל

לדעתי הכנסת תתחזק בעקבות החלפת הממשלה, מכיוון שאלו שמעוניינים בהחלשתה נכנסו לממשלה ויתקשו להמשיך בכך, וכפי שציינתי בעבר החולשה נבעה מבחירה מודעת של השמאל.

השאלה האם הם מעוניינים בהחלשתה או שמדובר פשוט בפרלמנטרים גרועים קשה להכרעה כי זה תלוי אחד בשני, כך שקשה לקבוע את הסיבה הראשונית. אבל הגורם הדומיננטי כיום הוא אידאולוגי ולו מהשפה ולחוץ.

ההאשמות כלפי הימין לגבי הפעלת המשמעת הקואליציונית לעתים תכופות, התעלמות משאילתות והדרה מוועדות משמעותיות, נכונות אבל גם השמאל הפעיל את אותן שיטות, ובכל זאת הימין הצליח לעשות לא מעט בכנסת - כך שלצערי אין סתירה. למעשה אני מסכים עם הטענות בנושא הפעילות של הקואליציה אבל אני לא מסכים עם הטענה שהיא צריכה לפעול במקום האופוזיציה שמעדיפה לבכות ולא לפעול.

אבל בעוד שקל להאשים את הממשלה, בפועל בכלל לא ניסו לאתגר אותה. התפיסה כאילו האופוזיציה היא אפס נובעת בראש ובראשונה מההערכה העצמית שלה ומחוסר הרצון לנצל את האפשרויות. רמת הפעילות של האופוזיציה, נגזרה מחוסר רצון מינימלי להפעיל את הכלים הפרלמנטריים, תוך האשמת הממשלה בכך שהיא מסכלת דברים שכלל לא נוסו.

ישנה אפשרות די פשוטה להשפיע, לנסות ולגייס חברים למרות המשמעת הקואליציונית (החלשה למדי בפועל), אם היה ניסיון אחד כזה, אני לא שמעתי עליו. צריך להתייחס לטענות על משמעת קואליציונית כמו שהיו באמת - תירוץ לאי עשייה בטענה ש"לא יעזור אז יש לנו פטור" ו"איך אתם מצפים מאתנו להתאמץ". הלכה למעשה, הקואליציה לא שיתקה את הכנסת מסיבה פשוטה - לא היה את מה.
 

מאגר החקיקה הלאומי מדבר על תוצאות - כמה מהצעות החוק הפרטיות בכלל קודמו על ידי מציעיהן מעבר להצהרה בתקשורת? 1%? 2%? כשלוקחים בחשבון את הפקטור הזה מבינים שהפער הוא קטן עד לא קיים. ואגב, רוב ההצעות הפרטיות שעברו התחילו בקואליציה, גם אם טכנית היוזם נרשם מהאופוזיציה. חוק הפונדקאות הוא דוגמה מצוינת - חלקים בקואליציה חיפשו את האופוזיציה ולא להפך, כך שגם הדוגמה הזאת היא נגדית.

החוק הנורווגי הקטין משמעותית את התלות של הכנסת בממשלה. מכיוון שמחזק את הכנסת מכיוון שהוא מגדיל משמעותית את מספר חברי הכנסת שניתן לגייס למטרות האופוזיציה. כמובן שבמצב בו האופוזיציה לא עושה כלום, אין לו שום השפעה כזאת.

 

תפקיד הפיקוח הוא משהו שהאופוזיציה צריכה להוביל - זה אחד משני התפקידים החשובים שלה (לצד הצגת חלופה). כשהיא לא מנסה בכלל, שום מדיניות ממשלתית לא תעזור. היחידים שכן ניסו לפקח על הממשלה היו מהקואליציה אבל הם נדחקו החוצה, במידה רבה מכיוון שמי שהיה אמור לעזור להם העדיף לבכות שקשה לו והשאיר אותם לבד. למותר לציין כי הפיקוח על הממשלה חל גם על הקואליציה, רק באופן טבעי מי שמובילה אותה (או לפחות אמורה להוביל אותה) היא האופוזיציה שחושבת אחרת מהממשלה (אחרת לא הייתה כזאת) - כאשר היא בוחרת לא לעשות כן, חברי הקואליציה לא מצליחים לעשות הרבה.
 

לגבי ועדות הכנסת, אני ממליץ לצפות בסרטון של דב חנין מדבר בוועדה על תחבורה ציבורית, בעוד חבריו לאופוזיציה צורחים עליו איך הוא מעז לחשוב שניתן לשנות משהו דרך הכנסת. חשוב לציין כי העובדה שלקואליציה יש רוב ברוב הוועדות היא אכן בעיה, אבל גם לאופוזיציה יש אפשרויות לעקוף אותה, למשל לדרוש לכנס את הוועדה על נושא מסוים. כמה פעמים האופוזיציה עשתה את זה בעשור האחרון? אפשר לספור על כף יד אחת וזה לא מקרי. גם את הצעדים האחרים (אפשר לערער בוועדת הכנסת על החלטות יושב ראש הוועדה) האופוזיציה לא טרחה לבצע.

 

שאשא ביטון פעלה לפיקוח על הממשלה (אגב, בצורה מזעזעת) ומה התמיכה שקיבלה מהאופוזיציה בעניין? אפס גמור. זאת הסיבה המרכזית למה הצליחה לצמצם את סמכויות ועדת הקורונה - האופוזיציה לא טרחה אפילו להציג חלופה ולכן הממשלה העמידה את חברי הקואליציה בין הבחירה להשאיר את הממשלה ללא פיקוח בכלל (שזאת הייתה אפקטיבית הצעת האופוזיציה), לבין הצעת הצמצום. גם במקרה הזה, הצמצום של הפיקוח של הכנסת נתמך באופן מאוד משמעותי על ידי האופוזיציה שבחרה לבכות על חוסר הפיקוח במקום לנסות ולבצע אותו.

 

שאשא ביטון בחרה להמציא טיעונים לגבי חו"ל שלא היו ולא נבראו (למשל שבגרמניה המצב מצוין). אפשר להתווכח על התועלת בתמיכה שהיא קיבלה מהתקשורת (שלמעשה הזיקה למשימה בסופו של דבר) אבל האופוזיציה לא תרמה דבר לעניין.

גם במקרים אחרים הסיפור דומה - האופוזיציה התלוננה על חוסר פיקוח, מישהו בקואליציה פעל להגברתו והאופוזיציה, במקום לתמוך בו, בחרה במודע לא לעשות דבר (פרט לצרחות בתקשורת). למשל כששטיינץ' בזמן שהיה יושב ראש ועדת חוץ וביטחון מתח ביקורת על הממשלה לגבי זרוע הים, האופוזיציה התעלמה - יש עוד כמה דוגמאות, אבל נראה שזאת הבולטת בהן.

 

בנושא השאילתות - ספירת מספר השאילתות לא מועיל בכלל לבחינה, מאותה סיבה למה ספירת הצעות חוק לא מועילה - מה נעשה כאשר כן התקבלה תשובה? ב-99% מהמקרים פשוט כלום. הגשת שאילתה כשלעצמה איננה מועילה במיוחד, מה שמועיל הוא שהיא גורמת לפעולה. אז כן, בחלק מהמקרים ההגשה עוזרת לדחוף את הממשלה, בחלק קטן מהמקרים התקשורת מפיצה את המידע, אבל ברוב המכריע צריך לפעול בעקבות התוצאות וזה לא נעשה מכיוון שפיקוח על הממשלה בכלל לא היה המטרה.

 

הטענות שהאופוזיציה עשתה את כל מה שיכלה אינן נכונות - היא בחרה באופן בוטה לא לעשות דבר ולהחליש במתכוון את הכנסת על ידי פנייה אוטומטית לבית המשפט העליון. וכן  פנייה לבית המשפט העליון במקום ניסיון לקדם את האג'נדה בכנסת היא החלשה שלה מכיוון שהוא הופך לערכאת ערעור על החלטת הכנסת. כאשר עושים זאת באופן תדיר בכל פעם שהחלטת הכנסת לא מוצאת חן בעיניך (וזאת הגישה בה השמאל נקט בעשור האחרון) מדובר בחתירה תחת הסמכות של הכנסת בצורה הפשוטה ביותר - והדוגמה של איראן מדגימה זאת יפה.

העין השביעית מוכיח שוב שתקיפה היא חדשות רק כשהיא כלפי שמאל

בעקבות לפחות 14 עיתונאים הותקפו במאורעות האלימים ברחבי הארץ, איש התקשורת והארכיאולוג שמעון ריקלין קורא לצה"ל לפעול נגד עיתונאים ישראלים והעיתונאי אלי ציפורי קורא להעמיד לדין פלילי עיתונאים בעלי דעות שמאל:

האזכור היחידי של ערוץ 20 הוא כמדווח. חצי ויותר מהתקיפות ואיומים פשוט לא קיימים בעיני העין השביעית, מה שלא מפריע לגוף "הביקורת" להאשים את כל העולם פרט לעצמו

איזה יופי, אתר שמתיימר לבקר את התקשורת מצטט את אותו דף מסרים שחולק לאנשים אותם הוא אמור לבקר, למה אני לא מופתע?

סיכום של ההעתקה מפייסבוק

אפשר לסכם את ההעתקה של כל הפוסטים מפייסבוק בקצרה כ"אין חדש תחת השמש", יש מעט מאוד הבדל בין העמדות שהבעתי ב"צוק איתן" לבין אלו של "שומר החומות" וגם בנושאים אחרים חלה תזוזה מעטה בלבד.

ההבדל היחידי שניכר במהלך 7 השנים הוא בכך בעובדה שעמדות שהיו בשמאל הקיצוני (למשל, ההתנגדות לדמוקרטיה) הפכו למקובלות הרבה יותר גם קרוב יותר למרכז. מכיוון שרוב הפוסטים הם תגובה ישירה או עקיפה לשמאל, הם מסייעים רק מעט לאבחנה של התנהגות חלקים אחרים בחברה הישראלית.

במובן מסוים, ההעתקה הייתה מסע בזמן אל העבר הלא כל כך רחוק, אבל כנראה לא מספיק רחוק בשביל שהרבה השתנה בו.