למרות שהתכוננתי לגרוע מכל, עדיין הופתעתי כשקראתי את התרגום העברי של חוות הדעת:
1. בית המשפט הבינלאומי בהאג מנה מקרים רבים בהם נזנחו הנורמות הבסיסיות ביותר של משפט, כולל השימוש הקבוע של העצרת הכללית בישראל כשעיר לעזאזל לפני בקשת חוות דעת, האופי החד צדדי של ההחלטה, ההטייה הברורה בשאלות, כמות משמעותית של ראיות מפוברקות ועוד. כל אלה קיבלו את אותה תשובה: מאחר שבית המשפט הבינלאומי בהאג הוא גוף של האו"ם, הוא לא יכול לסרב לסייע במערכה נגד ישראל.
2. בפוסט הקודם הוצגו שני אלטרנטיבות: דעות קדומות נגד מצרים וגיאוגרפיה מזויפת. בפועל, בית המשפט הבינלאומי בהאג השתמש בשניהם: ראשית, הוא הניח שישראל מחזיקה בסמכות מלאה על מדיניות הממשל המצרי לגבי רצועת עזה, ושנית, הוא העמיד פנים שמעבר רפיח הוא הגבול בין מצרים לרצועת עזה ולא רק נקודה לאורכו.
3. מכיוון שרוב ה"ראיות" הן בעצם הדפסות מחדש רשמיות של תעמולה פלסטינית תחת שמם שלל ארגוני האו"ם שנוצרו במיוחד לתמיכה במאבק הפלסטיני, קשה לראות באף אחת מהן ניטרלית כפי שבית המשפט הבינלאומי עשה ולבסס עליהן את החלטתו ללא כל עובדות נוספות. במקרה הטוב ביותר, ניתן לראות בהן את הטיעונים של צד אחד. מובן מאליו שבית המשפט הבינלאומי בהאג לא ראה צורך לטשטש את המציאות הזו או לקחת בחשבון את ההשלכות שלה כי ראה בה מציאות טבעית.
4. לאורך כל המסמך, ישנן רק שלוש התייחסויות לאיומים של ישראל מצד הפלסטינים. בראשונה, הם משמשים כתירוץ להתעלם מחוסר הייצוג של ישראל; בשנייה, הם משמשים כתירוץ להתעלם מהמלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר; ובשלישית, הם משמשים כדי להסביר את התלונה לגבי שלושת המשתתפים שהעזו להעלות את נושא הביטחון של ישראל. אם שלושת חצי השורות האלה לא תפסו את תשומת לבך, אתה עלול לחשוב שהפלסטינים הם העם השקט ביותר בעולם.
לסיכום, כפי שצפיתי, חוות דעת מייעצת זו היא לא יותר מתרומתו של בית המשפט הבינלאומי בהאג למערכה האנטי-ישראלית של האו"ם.
