הסכמה רחבה של 48 מנדטים

האמת? עצוב. אני בכלל לא הופתעתי משמיעת ״אחד ביום: מי מפחד מממשלת מיעוט?״ שבו התברר שערוץ 12 שהטיף שלממשלת נתניהו אין מנדט כי תומכים בה 64 או 68 חברי כנסת, עבר בבת אחת לתמיכה מלאה בכך שהממשלה לא צריכה כלל ועיקר רוב בכנסת. זה לא באמת מפתיע, זה היה מה שממשלת בנט-לפיד ניסתה להשיג וגם אופציית הגיבוי המוצעת בפרק, ממשלת טכנוקרטים תואמת שלא ממש במפתיע למה שהבירוקטיה ניסתה לעשות בפועל. ערוץ 12 הוא פשוט תומך מלא של השמאל מסיבות כלכליות - רק תמיכה ממשלתית מסיבית בסגנון ארדואן יכולה להציל אותו מקריסה כלכלית - וזאת בעליל לא תגיע מהימין.

בפעם המי יודע כמה שלגוש האוליגרכיה, או ליתר דיוק לנציגיו, אין באמת עמדה בנושא כוחה של הממשלה. הפרמטר היחידי שצריך לטעמם לקבוע כמה לממשלה יש שליטה, הוא האם יש להם שליטה בה. אם יש להם - הממשלה צריכה להיות בעלת כוח בלתי מוגבל, אם אין להם - הממשלה לא לגיטימית ולכן צריך לאסור עליה לבצע כל דבר. זה מה שהם קוראים לו דמוקרטיה מהותית - אנחנו שולטים והעם הוא לכל היותר עציץ. כאשר יש גורם מפריע - למשל ראש שב״כ שעלול למנוע מהם לקבוע שהבחירות הוגנות מכיוון שיש חשש לזיוף, הוא לכן סכנה חמורה לשלטונם, קרי לדמוקרטיה.

לי אין אשליות, האנשים הללו לא ישנו את עמדתם למשהו דמוקרטי יותר, התקווה היחידה שלי הוא שתומכיהם יבינו לבסוף שעובדים עליהם.

כיצד הפיכת נוכחות יהודית ל"תוקפנות" משבשת את האמת והשלום - חלק ג׳

 נקודות נוספות - המשך:

1. לפיכך, נטל הראיה נופל על אלה המגינים על האסימטריה. עליהם להסביר מדוע תפילה, התכנסויות וכדורגל מוסלמיים הם נורמליים בתוך מסגד אל-אקצא, בעוד תפילה יהודית וסמלים יהודיים באותו מתחם מטופלים כהפרות. עד שיינתן ההסבר הזה, הזהות — ולא ההתנהגות — נותרה ההסבר הסביר ביותר, מכיוון שהתנהגות לבדה אינה יכולה להסביר את ההבדל ביחס.
   
   
2. ההיגיון הזה אינו חדש, הוא דפוס חוזר. בשנת 1929, תפילה יהודית בכותל המערבי תוארה לא כבקשה לגישה, אלא כאיום על אל-אקצא. הרשויות המוסלמיות התייחסו לכותל וסביבתו כאל נכס וואקף מוסלמי וכחלק מהמתחם המוסלמי הקדוש. המופתי הגדול, חאג' אמין אל-חוסייני, טען כי פולחן יהודי שם הוא צעד לקראת השתלטות על הר הבית. קמפיין זה תרם לאווירה שהובילה למאורעות תרפ"ט (1929), שבהם נרצחו יהודים בירושלים, בחברון ובמקומות אחרים. הרצף הוא אפוא אותו רצף ב-1929 והיום: נוכחות דתית יהודית ממוסגרת כאיום, האיום מצדיק הסלמה, וההסלמה מואשמת לאחר מכן בנוכחות היהודית שהייתה מאוימת.
   
   
3. על ידי אימוץ שפת הפלישה, מדינות יכולות לחזק את המסגור של התוקף, ללא קשר לכוונתן. כאשר ממשלות, כלי תקשורת או גופים בינלאומיים מתארים ביקור או תפילה יהודיים בהר הבית כסתערות, פלישה או פשיטה על אל-אקצא, הם עשויים לקבל את הנחת היסוד שנוכחות יהודית היא כשלעצמה התקפה. זה דומה להנחת היסוד שבה השתמש חמאס כדי לקרוא ל-7 באוקטובר "מבצע מבול אל-אקצא" ולהציג טבח כהגנה. מדינה יכולה לגנות את הטבח ועדיין לתת לגיטימציה לחלקים מההיגיון שלו. ברגע שהתרמינולוגיה מתקבלת, תפילה יהודית יכולה להיחשב כפרובוקציה, והתוקף יכול להצטייר כמגיב. הגנה בדיעבד, גם כאשר היא כנה, אינה מבטלת את הקבלה המוקדמת יותר של מסגור זה.
   
   
4. האסימטריה ניכרת גם במה שהופך לדפוס. התקפות המיוחסות למתנחלים ישראלים או ליחידים יהודים קיצונים מתועדות באופן שיטתי, מוקעות והופכות ללחץ דיפלומטי. לעומת זאת, התנכלויות, הפחדה, לחצים על אדמות ואלימות המשפיעים על נוצרים מטופלים לעיתים קרובות כאירועים בודדים או כעדויות רקע ולא כדפוס הדורש חקירה מתמשכת. תיעוד מסוים קיים. מחלקת המדינה של ארה"ב תיעדה אלימות והתנכלויות נגד נוצרים, פעילים נוצרים תיעדו אירועים בודדים רבים, וקבוצות שונות תיעדו התקפות על מקומות קדושים ואנשי כמורה. אך מאמצים אלה מבוזרים, והרשות הפלסטינית הואשמה בכישלון לחקור דיווחים אמינים על התעללות או להגן על קורבנות נוצרים. הירידה באוכלוסייה הנוצרית בבית לחם ובגדה המערבית מדווחת בהרחבה, אך נדיר שהיא מטופלת באותה דחיפות כמו כישלון של סובלנות דתית. מנהיגים ותושבים נוצרים מציינים את הכיבוש, הרחבת ההתנחלויות, הלחץ הכלכלי, ההגירה והלחץ החברתי או הפוליטי כגורמים תורמים. סובלנות דתית שמבחינה רק בסט אחד של מבצעים, בעוד היא מתייחסת ללחצים אחרים על החיים הנוצריים כרקע, אינה הגנה שווה. זוהי היררכיה של פגיעה דתית.
   
   
5. המבחן הסופי הוא סטנדרטים שווים לכל מקום קדוש. אלה המגינים על האסימטריה חייבים להסביר מדוע תפילה, התכנסויות וכדורגל מוסלמיים הם נורמליים בתוך מסגד אל-אקצא, בעוד תפילה יהודית וסמלים יהודיים באותו מתחם מטופלים כהפרות. עליהם להסביר גם מדוע סובלנות דתית היא אמינה אם התקפות על מקומות קדושים זוכות לרמות שונות של תשומת לב, חקירה או השלכות בהתאם למבצע. עד שיינתנו ההסברים הללו, העיקרון עליו מגינים אינו סובלנות דתית. זוהי היררכיה של פגיעה דתית, שבה חלק מהקורבנות מוגנים ואחרים מצופים להיעלם.

כיצד הפיכת נוכחות יהודית ל"תוקפנות" משבשת את האמת והשלום - חלק ב׳

 נקודות נוספות:

1. הר הבית הוא עבירת מעמד, ולא עבירת התנהגות. יהודי יכול לציית לחוקים, לשהות בשטח פתוח ולהתרחק מהמסגד הדרומי, ועדיין להיתפס כעבריין רק מפני שהתפלל, לבש טלית, נשא סידור או הציג סמל יהודי. מה שנחשב הוא אפוא לא מה שהוא עשה, אלא מי הוא. זה נובע מהנחת היסוד: הוואקף מתייחס למתחם כאל מרחב קדוש מוסלמי בלבד, ולכן תפילה יהודית וסמלים יהודיים הם בהגדרה חדירה ולא מעשים שיש לשפוט אותם לגופם.
   
   
2. הכותרת מסתירה את הקטגוריות, והקטגוריות מסתירות את התגיות. OCHA מתעד נפגעים, נזק לרכוש, מניעת גישה, הסגת גבול והפחדה, אך סכומי הכותרות שלו יכולים להסתיר כמה מקרים כללו אלימות פיזית, לחץ קל יותר, או אלימות נגד ישראלים. כדי לגלות זאת, יש לקרוא מקרה אחר מקרה, דבר שכמעט אף אחד לא עושה. הבעיה העמוקה יותר אינה רק הקיבוץ של הנתונים. אותו מעשה ממש מתויג כשלום עבור קבוצה אחת וכאגרסיבי עבור קבוצה אחרת. קטגוריות טובות יותר יחשפו את ההסטה הזו, אך הן לא יפתרו אותה אם התגית עדיין מודבקת לפני שהעובדות נבדקות.
   
   
3. אישוש אינו חקירה, מכיוון שחזרה אינה עצמאות. OCHA משתמש בצוותי שטח ומקורות מרובים ומחיל כללי אישוש, אך ה"אימות" כביכול שלו פירושו בדרך כלל שמספר מקורות חזרו על אותה גרסה. אין פירושו וידאו, ראיות פורנזיות, הודאה או פסיקת בית משפט. רבים מהמקורות הללו הם רשויות פוליטיות, מועצות מקומיות או ארגוני סנגור עם צד ברור בסכסוך. על כן, יש להעריך את דיווחיהם כטענות צדדיות ולא להתייחס אליהם אוטומטית כדיווח ניטרלי, וטענה צדדית שחוזרים עליה אינה הופכת לניטרלית רק מפני שחזרו עליה.
   
   
4. OCHA אינו מסביר באופן פומבי כיצד הוא בוחן את עצמאות מקורותיו. אם ארגונים חולקים כוח אדם, מימון, זיקה פוליטית או מסתמכים על אותו דיווח ראשוני, החזרה עשויה להיראות כמו אישוש מבלי להיות אימות עצמאי. עד ש-OCHA לא יחשוף כיצד הוא בוחן עצמאות של מקורות, במיוחד כאשר סכומי הכותרות תומכים בהשלכות דיפלומטיות או משפטיות, יש לקרוא את הסכומים שלו כספירה של דיווחים, ולא כהוכחה לעובדות מאומתות.
   
   
5. המבחן הוא התוצאה, לא רק הכוונה, והתוצאה היא הסלמה. איננו צריכים להוכיח של-OCHA, לעיתונאים או לוואקף יש כוונה למחוק את החיים היהודיים. אם מערכת מתייחסת לנוכחות דתית יהודית כאל אלימות, מתעדת אותה באופן נרחב ומשתמשת בה כדי להצדיק עונש, התוצאה היא אותה תוצאה. מערכת זו גם מתגמלת הסלמה, מכיוון שטענה לפלישה יכולה להביא לאהדה, לדוחות או"ם וללחץ ללא משא ומתן או פשרה. כל הסלמה מוצלחת הופכת את הסיבוב הבא לסביר יותר ומסירה את בסיס העובדות המשותף שהשלום דורש.
   
   
6. תיוג הופך להיתר כאשר חילול כביכול מצדיק אלימות אמיתית. חמאס כינה את 7 באוקטובר "מבצע מבול אל-אקצא" והציג אותו במסגרת נרטיב רחב יותר של מאבק, כיבוש והמצור על עזה. אל-אקצא היה מרכזי למסגור הסמלי שלו, אף על פי שדיווחיו המפורסמים סיפקו מספר הצדקות. אין בכך כדי להוכיח שכל פלסטיני מקבל את הגרסה של חמאס. זה מדגים את המנגנון: ברגע שנוכחות יהודית ממוסגרת כחילול, רצח יכול להיות ממוסגר כהגנה.
   
   
7. המערכת סוגרת את עצמה על ידי הפיכת ביקורת לאשמה. כאשר יהודים מטילים ספק בטענה, הם עשויים להיות מואשמים בניסיון להשתיק מבקרים או להגן על כוח כביכול. לבדיקה קפדנית לא מתייחסים אז כאל בקשה לראיות, אלא כראיה לאותה אשמה עצמה שמוטלת בספק. זה יוצר מעגל סגור: לא ניתן לבחון את הטענה, מכיוון שהטלת ספק בה מתויגת כחשודה כשלעצמה, והחשד משמש אז לאישור הטענה.

כיצד הפיכת נוכחות יהודית ל"תוקפנות" משבשת את האמת והשלום - חלק א׳

הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות. שני בתי מקדש יהודיים עמדו שם. מוסלמים רואים בכל המתחם המוקף חומה את מסגד אל-אקצא, כולל המסגד הדרומי, החצרות, החומות, השערים והשטחים הפתוחים.

בתוך המתחם הזה, מוסלמים מתפללים, מתכנסים, וילדים משחקים כדורגל. זה נתפס כדבר נורמלי. כאשר יהודים נכנסים לאותו מתחם ומתפללים, לובשים תשמישי קדושה או מציגים סמלים יהודיים, זה מכונה לעיתים קרובות הפרה, פרובוקציה, או כביכול "פלישה" לאל-אקצא.

השאלה אינה האם מוסלמים רואים באתר מקום קדוש. הם רואים בו כזה. השאלה היא מדוע יש שני חוקים שונים לאותו המרחב. חיים קהילתיים מוסלמיים הם דבר נורמלי. חיים דתיים יהודיים נתפסים כגורם מערער.

כאשר נוכחות יהודית מוגדרת כתוקפנות, קל יותר להצדיק אלימות. ביקור הופך לפלישה. תפילה הופכת לחילול. חמאס כינה את טבח 7 באוקטובר "מבצע מבול אל-אקצא" והציג פעולות ישראליות כביכול באל-אקצא כחלק מהצדקתו לטבח. התוקף הוצג כקורבן. הקורבן הוצג כתוקף.

אותו דפוס מופיע בנתוני OCHA בנוגע לאלימות מתנחלים. OCHA מקבץ יחד אלימות, הפחדה, הסגת גבול, מניעת גישה ועימותים. קורא שרואה רק את הסך הכולל אינו יכול לדעת בקלות כמה מקרים כללו התקפה פיזית או אלימות נגד ישראלים.

ואז המספר מתגלגל. OCHA מפרסם סך כולל. דוח או"ם חוזר עליו. כותרת בעיתון חוזרת על דוח האו"ם. פוליטיקאים מצטטים את הכותרת כהוכחה לזינוק באירועים. משרד החוץ של בריטניה הסתמך על נתונים כאלה המבוססים על OCHA בעת שהכריז על סנקציות. בעקבות זאת מופעל לחץ, בעוד גורמים רשמיים טוענים שהם רק עוקבים אחר העובדות.

אם חיים יהודיים רגילים נרשמים כאלימות, החיים היהודיים עצמם נראים לא לגיטימיים. הליכה, חקלאות, נהיגה ותפילה פוסקים מלהיות חיים נורמליים שיש להגן עליהם. הם הופכים לבעיה שיש להסיר.

המסר ברור. נראות יהודית נתפסת כהפרעה. תפילה יהודית נתפסת כתוקפנות. עצם הבקשה לזכויות דתיות נתפסת כתוקפנות. אם כיפה היא פרובוקציה שם, היא יכולה להפוך לפרובוקציה בכל מקום. לא ניתן לבנות שלום על מערכת שמתגמלת סיפור כוזב על מי תקף את מי.

יש איזשהי תחתית לגוש האוליגרכיה?

אני מודה שהדבר העצוב ביותר הוא שאני בכלל לא מופתע מההתנהגות של הגוש המכנה את עצמו בסגי נהור "גוש השינוי". הלהיטות שלהם להבהיר את בוזם העמוק והבלתי מסויג לכל מילה שהם אמרו בקמפיין ודבקותם המלא במטרה האמיתית, שמירה על מוקדי הכוח שלהם במדינה כך שרצון העם לא יבוא לידי ביטוי כלשהו, לא חשוב מה הצביע, נחזתה בבלוג הזה לא מעט.

אני רוצה להבהיר שאני לא נחרד לא מערבים ולא מחרדים, כך שהבעיה שלי אינה עם היעד שהם יאמצו אלא בכך שלא חשוב מה יבחרו, הם כבר הבהירו שאין להם שום מחויבות כלשהי למילה שהבטיחו במהלך מערכת הבחירות. אפילו במדינת ישראל, זה אירוע יוצא דופן בבוטותו, נתניהו למשל טורח לעשות הצגה של חוסר רצון להפר את הבטחותיו, ראשי הגוש הזה מתחרים אחד בשני בלהיטותם להפר את רצונו של מי שבחר בהם.

הדבר היחידי שהם שומרים עליו מכל משמר הוא חוסר המוכנות שלהם לשתף פעולה עם גוש נתניהו, רק מכיוון שהוא מקושר מדי למצביעים שלו, רעיון שהוא בלתי נתפס בעיניהם. בעיני ראשי הגוש, המטרה של הקנדציה הקרובה היא להבטיח שבבחירות הבאות לא יהיה להם צורך לסמוך על הערבים מכיוון שהבחירות יאבדו כל ערך, לאחר שהם יאמצו את שיטות ארדואן לחיסול האופיזיציה. אפילו למוכנותם לשתף פעולה עם החרדים יש מקבילה בטורקיה, ארדואן לא היסס לשתף פעולה עם הכורדים לאחר שתקף אותם, ניצל אותם ולאחר מכן זרק אותם. כעת ברור שההשוואה בין נתניהו וארדואן נבעה מסיבה פשוטה, הרצון שלהם לאמץ את שיטות האחרון.

כמה המצביעים שלהם תומכים במשהו מזה? הרשו לי לפקפק בפופולריות של הצעדים הללו. אבל יש לגישתם יתרון עצום, דעתם של המצביעים, במיוחד שלהם, תהפוך לחסרת משמעות אם יצליחו.

תאגיד כאן החליט שחצי מהעם לא לגיטימי

הפרק חיות כיס Hayot Kiss: פרק 364: ואם תהיה ממשלת שינוי לא עוסק בכלכלה כפי שהפודקסט אמור לעשות, אלא בהטפה בוטה לסילוק כל מי שימני מהשלטון. תוך הטפה לסילוק חסר בושה ולא מוגבל של כל מי שהוא שעלול לחשוב אחרת מהשלטון בתירוץ הגאוני שהם עשויים לחשוב אחרת מהשליטים החדשים. שמירת הנורמות פירושה בעיניהם הצגה של נייטרליות מזויפת, איומים מביכים. לפי הפרק מתברר שיש מי שמותר להם לסלק את המתנגדים להם - השמאל המושלם - ויש מי שאסור להם - הימין האסוני. בעוד המרויאנת ד״ר הדס אהרן עוד ניסתה להציג איזשהי חזות של אובייקטיביות, המראיינת צליל אברהם איבדה את זה לגמרי והיא מתקשה להסתיר את שאיפתה לסתימת פיות מוחלטת ולהפיכת החזקת דעה ימנית לעילה לשלילת הזכות להיבחר לתמיד.

בניגוד לניסיונן לטעון אחרת, יש לי אלטרנטיבה עבור שתי הדוברות - לקבל באמת ובתמים את הרעיון המחריד בעיניהן שיש זכויות ממשיות (ולא רק רטורית) גם למי שלא חושב אחרת מהן. לקבל את זה שהשמאל אינו מקור האמת הבלעדית ושאי הסכמה עם עמדותיהן אינה עילה מספקת לצעדים המחקים את ארדואן כלפיו התקשורת והאופיזיציה לעמדותיהן. צר לי לספר להן, אבל הרעיון הגאוני של הדס לאפשר לה לבחור את ראשי האופיזיציה, לאיין את יכולת האופיזציה לבקר את השלטון, לאפשר לממשלה לשלוט ללא בלמים כלשהם ואז לטעון שמי שיישאר מייצג אותנטית את הימין היא פתטית.

מה שמדהים בפרק הזה הוא חוסר הבושה המוחלט, ניצול ציני של משאב ציבורי למטרה פוליטית שאי אפשר לפספס מתוך תקווה לא מוסתרת לקבל תמורה עבור הצעד הזה מהממשלה החדשה.

ערוץ 12 ממשיך להטיף לאוליגרכיה

גם לאחר הבחירות ערוץ 12 ממשיך להטיף לבוז גמור לבחירות. מתברר כי החשש לזיוף בחירות הוא לא חשוב כלל, אלא מה שחשוב זה להציג את הימין כפופוליסט וכשונא אחרים. למרבה הנוחות, העובדה שהשמאל ביסס את רוב מסע הבחירות שלו על שנאת חרדים וכעת חלקים לא מבוטלים ממנהיגיו משנים את עמדתם ב-180 מעלות, לא נחשבת.

למעשה לפי ההגדרות שהציג המומחה, הגורמים הפופוליסטים ביותר בישראל הם בגוש השינוי, מה שלא מפתיע במיוחד את מי שעוקב אחרי המציאות ולא מסתפק בהטפות הצבועות לקבלת שוחד בחירות כדבר מובן מאליו שכנראה לא במקרה תומכות בכך שהשמאל יוכל לנצל את היתרון הכלכלי שלו על מנת להכתיב תוצאות בחירות. יש משהו די משעשע בהתייחסות הנרחבת לארה"ב בפרק שבאופן ממש לא מפתיע מתעלמת מהבעיה הגדולה שלה, היכולת לעוותה באמצעות כסף, אחרי הכל זה בדיוק מה שהערוץ מנסה לנרמל כעת לאחר שנרשמה הצלחה בכיוון הזה.