"שרשרת חסינות" והמאמץ לסגירת תיבת הפנדורה של הרוגלות

הניתוח שלי על דו"ח מררי מקבל משנה תוקף ומשמעות חמורה בהרבה לנוכח פסיקת בג"ץ והתפטרות ועדת החקירה הממשלתית. המהלכים האחרונים חושפים מנגנון מתוחכם של חסינות עצמית, שבו הגוף הנבדק מצליח לסכל את הביקורת עליו בגיבוי שיפוטי.

פסיקת בג"ץ, שהעניקה ליועצת המשפטית לממשלה סמכות וטו על גבולות הגזרה של ועדת דרורי, היא אנומליה דמוקרטית. מדובר במצב שבו מי שאמורה לעמוד במוקד החקירה, בשל מחדלי הפיקוח והדיווח הכוזב שהופיעו בדו״ח, היא זו שקובעת מה מותר לחקור. הדרישה שלה למנוע בדיקה של תיקים "חיים" אינה הגנה על שלטון החוק, אלא יצירת שטח סטרילי שמונע חשיפה של השימוש הבלתי חוקי ברוגלות במקרים הרגישים ביותר.

התפטרות חברי הוועדה היא הוכחה בוטה לצדקתי. הם הבינו שבתנאים שהכתיבה היועמ"שית, בחסות בג"ץ, הוועדה הפכה למיצג שווא חסר שיניים. לא ניתן לקיים חקירה אמיתית כשהנחקר מגדיר לחוקר אילו ראיות מותר לו לראות ואילו תיקים הם מחוץ לתחום.

כשאני בוחן את נאום היועמ"שית בבית השמש מול קריסת הוועדה, התמונה מתבהרת: מדובר בהסחת דעת מגוחכת. היא קוראת לממשלה לקדם חקיקה ומציגה את עצמה כמי שדואגת למלחמה בפשיעה, בזמן שהיא עצמה בלמה כל ניסיון לחקיקה שלא העניק לה סמכות לעקוב אחר נבחרי ציבור. זהו אולטימטום פוליטי במסווה משפטי - המשטרה לא תקבל כלים נגד ארגוני פשיעה אלא אם אני אקבל גישה לחדרי המדרגות של הדרג הפוליטי.

לסיכום, אני רואה כאן סגירת מעגל הרמטית. דו"ח מררי סיפק את התירוצים הטכניים ("החוק לא עודכן", "דיווחים עצמיים"), בג"ץ סיפק את המטרייה המשפטית שמנעה חקירה חיצונית, והיועמ"שית משתמשת בוואקום שנוצר כדי להמשיך ולהחזיק בסמכויות ללא פיקוח. התוצאה היא פגיעה אנושה במשילות וביכולת של הציבור לדעת עד כמה עמוק חדרה הפרת החוק אל תוך מערכות אכיפת החוק.

הצביעות הגלובלית ומבחן המציאות

שני הפוסטים האחרונים נכתבו זמן רב לפני ניסיון המהפכה האחרון באיראן, התפתחות שרק מחזקת את הנקודות המקוריות שלי. תגובות הקהילה הבינלאומית חושפות צביעות עמוקה בשיח הגלובלי. התקשורת הבינלאומית, ב"הארה" פתאומית, מצטטת כעת חוסר במידע כסיבה להיסוס – לוקסוס שמעולם לא ניתן לפעולות ישראליות – ובכל זאת משחקת את תפקיד הספקנית כשהדבר מתאים לנרטיב. ארגונים בינלאומיים כביכול מקימים הרבה פחות רעש על זוועות מתועדות היטב ברחבי העולם מאשר על האשמות קלושות נגד ישראל. הפער זועק לשמיים.

מדינות ערביות מסוימות מגנות את ישראל בפומבי בעודן תומכות בשקט במשטר האיראני לטובת רווח אסטרטגי, מה שמבהיר את סדרי העדיפויות האמיתיים שלהן. הדינמיקות הללו בזמן אמת מוכיחות כמה מגוחך לטעון שהתגובות לישראל נובעות משיפוט מוסרי ולא מפוליטיקה, זעם סלקטיבי ומשחקי כוח.

אני מבין שהטיעון הזה עשוי להישמע כמו מה-עם-אתם (Whataboutism) או משיכת כתפיים מזלזלת כלפי סוגיות רציניות. אני מבין למה זה יכול להיראות כך במבט ראשון. לרוע המזל, המציאות מורכבת ומטרידה יותר. כשאנשים מתעקשים שההאשמות שלהם נגד ישראל מבוססות על עקרונות הומניטריים יסודיים, כמו הגנה על חיי אזרחים, איסור על ענישה קולקטיבית או שמירה על החוק הבינלאומי, היישום הסלקטיבי והבלתי עקבי שלהם לאותם עקרונות מעלה בהכרח שאלות עמוקות לגבי עומק הביטחון שלהם בצדקתם. אני לא רואה סיבה להאמין לטענותיהם, במיוחד בהתחשב בכך שהתגובה שלהם לשאלות כאלה היא בדרך כלל "איך אתה מעז".

המוסר שבשתיקה והשלכות התמיכה הלא-מודעת

בעיה נפוצה אחרת עם שיפוט מוסרי היא שאנשים לעיתים קרובות לא תופסים את מלוא ההשלכות של מעשיהם. מספר מפתיע של אנשים לא מבין שחזרה על מידע ללא בדיקה משמעותה, למעשה, שהם מאמצים – או לפחות מגלים סובלנות כלפי – העמדה האתית של מי שיצר את המידע הזה. בהקשר של חדשות הקשורות לישראל, שבהן חלק כה גדול מהסיקור הוא למעשה הדהוד של תעמולה אנטישמית, אנשים הופכים למגננתיים כשמצביעים על כך שהם מהדהדים נרטיבים רעילים. הם מניחים שמדובר ב"דיווח ניטרלי" ומעדיפים שלא לדעת על ההשלכות האמיתיות.

הם חושבים שתיוג ישראל כ"מדינת טרור" מצדיק טיהור אתני של 8 מיליון יהודים והרג מאות אלפים בתהליך, כדי שהם יוכלו להרגיש צדקנים. טיהור אתני הוא פסול, לא משנה מה התווית. באופן אירוני, אותם אנשים קוראים לישראל מרושעת על כך שהיא כביכול מנסה לעשות בדיוק את זה. זהו סיפור עצוב על אנשים שבאמת מאמינים שהם עושים טוב, אך בפועל הם מחזקים את חמאס. הרעיון שהמעשים שלהם תומכים בארגון טרור הוא בלתי נפס עבורם. הם משוכנעים שהם יודעים טוב יותר מהמקומיים, כך שמה שישראלים ופלסטינים חושבים על ה"עזרה" שלהם לא משנה להם בכלל.

בסופו של יום, המונח "ניצול האנטישמיות כנשק" משמש כתירוץ נוח להשתיק דאגות יהודיות, תוך מסגור היהודים כנבלים האמיתיים על כך שהם מדברים. אם זה נשמע לכם כמו תקופות חשוכות בהיסטוריה שבהן אנטישמיות הייתה כלי פוליטי וגזענות הוצדקה כ"טובת הכלל", אתם צודקים. כוונות טובות הן נקודת התחלה, אבל הן ממש לא מספיקות.

אשליית העובדות והטיה תקשורתית

אני לא רואה בעיה עם שיפוט מוסרי באופן כללי. זו דרך טבעית לנווט בין טוב לרע בקונפליקטים כאלה, למרות שיש לה פגמים משמעותיים. אבל זה מחזיק מים רק אם זה מבוסס על עובדות מוצקות, לא על הנחות או סיפורים חד-צדדיים. לרוע המזל, הקהילה הבינלאומית "הפילה את הכדור" מההתחלה בכך שלא הכירה בצורך הדחוף לאמת מידע שמגיע מעזה. ללא זה, עמדות מוסריות הופכות לריקות מתוכן, לזעם רגעי ותיאטרלי – כמו בניית בית על חול שמתפורר תחת בדיקה קפדנית.

התקשורת המערבית וארגוני זכויות אדם פועלים על פי אקסיומה שאינה מוטלת בספק: הטענות של חמאס הן תורה מסיני, בעוד הטענות של ישראל נדחות כשקרים או כ"ספין", ומאותגרות רק אם הראיות מוכיחות אחרת באופן מוחץ. "בדיקת עובדות" של תעמולת חמאס היא בעיקר הצגה; היא מוכרזת במאמרי מערכת אך לעיתים רחוקות מובילה לתיקונים בזמן אמת או לספקנות. אני לא זוכר טענה משמעותית אחת של חמאס, ממספרי נפגעים ועד סיפורי זוועות, שלא הדהדה ללא סייגים בכלי תקשורת כמו CNN, ה-BBC, או על ידי ארגונים כמו אמנסטי ו-Human Rights Watch. זה מעצב את דעת הקהל, מלבה מחאות ומניע מדיניות המבוססת על מידע שלא נבדק. התירוץ שלהם הוא לעיתים קרובות שישראל חוסמת גישה לעזה – מה שהיה יכול להיתפס ברצינות לו היה מוביל להיסוס בדיווח, אבל זה לא. הם מציינים זאת כבעיה מרכזית כשהם מאשימים את ישראל, אך זה נעלם כשזה נוח לקידום הנרטיב.

הטענות הישראליות, אם הן מסוקרות בכלל, נתקלות בספק כבד או בדחייה מוחלטת, ולעיתים קרובות מתוייגות כ"הסברה" גם כשהן מגובות בראיות כמו סרטונים או הקלטות. מוסר כפול זה מעוות את השיח העולמי והופך שיפוט מוסרי מאוזן לבלתי אפשרי. זהו הנורמה, לא החריג: הנתונים המנופחים של חמאס מטופלים כעובדה עד שהם מופרכים (אם בכלל), בעוד הראיות הנגדיות של ישראל נקברות.

הטיעון הטוב ביותר כנגד האופיזיציה הוא מנהיגיה

בתור מי שממש לא מרוצה מהממשלה הנוכחית ושמאלן הייתי אמור באופן טבעי להצביע לאחת ממפלגות האופיזיציה.

למרבה הצער, אני מקשיב להבטחות של ראשיה ואני שומע את היעדים שלהם - כפייה חילונית, סתימת פיות, ביטול זכות הצבעה המונית, יצירת אפליה מכוונת מלמעלה, שינוי חוקי הבחירות במטרה לשמור על השלטון, הפיכת הבחירות לבלתי שוויניות, השתמש וזרוק במיעוט הערבי, אכיפה בררנית כסטנדרט ועוד. הלכה למעשה, למרות ההבדלים השונים בין המפלגות באופיזיציה, אף אחת מהן לא ניתנת לסיווג כדמוקרטית, ליברלית, תומכת בשלטון החוק או בחופש הביטוי אפילו בדוחק.

אני מודה שזה מצב משונה מאוד מכיוון שרבים מהמצביעים בכוח של המפלגות הללו, כנראה רובם הגדול, דווקא כן תומכים בדברים הללו. הפער הגדול הזה מאוד לא מרגיע, האופיזיציה עתידה להיכשל אמנם במאמץ, אבל היא בהחלט עשויה לגרור את המדינה לתהום בניסיון להשיג זאת והאופציה הסבירה היא עירור תגובת נגד. אז למה הם בוחרים בכך? יש הרבה אפשרויות ואף אחת מהן לא טובה.

הפופולרית של נתניהו במזרח התיכון

למרבה הפלא המקום בו נתניהו אולי הכי פחות פופולרי במזרח התיכון הוא כנראה ישראל. גם שונאיה הרבים של ישראל מעריכים אותו הרבה יותר מאשר רבים מאזרחי ישראל. כמובן שחלק ניכר מהעניין הוא הבלבול בין האדם לבין המדינה (בלבול שנפוץ גם בישראל עצמה) אבל זה עדיין היה משעשע.

מרדכי דוד כמשל

אני רחוק מאוד מלהסכים עם מרדכי דוד, אני ממש לא סבור שחסימת אנשים מטעמים פוליטיים, בוודאי כשיטה, היא רעיון טוב. למרבה הצער, אני מוצא מעט מאוד שותפים לעמדה הזאת בזירה הציבורית. הנימוקים שניתנו על ידי העיתונאים וראשי האופיזיציה להתנגדות הפתאומית שלהם היו, אם להגיד את האמת, מביכים, אפשר לסכם אותם בצורה הבא:

1. היועצת המשפטית לממשלה, התומכת המרכזית בחסימות כבישים בשלוש השנים האחרונות, איננה חלק מהשלטון

2. יאיר גולן, ראש מפלגת הדמוקרטים, איננו מראשי האופיזיציה

3. חסימת רכבו של ניצול שואה היא אירוע חמור פי כמה וכמה מאשר נעילה בבית של ילדה עם צרכים מיוחדים

4. מצור של המון משולהב על מספרה הוא אירוע זניח

5. הבערת מדורות באיילון שבוע אחרי שבוע לא מפריעה לאיש

6. ירי נורים על בית ראש הממשלה איננו אירוע אלים והמאבטחת שנפגעה איננה ראויה להתייחסות

7. הצגתם כמלח הארץ של מי שהציתו רכב של חייל מילואים על ידי ראשי האופיזיציה איננה מהווה תמיכה פוליטית

8. ראש הממשלה אמור להשתמש בסמכותו ולהורות לשב״כ לעצור את מרדכי דוד על מעשיו, בעוד שבקשה מהמשטרה לטפל בחוסמי פורום קוהלת מהווה עילה להכנסתו לכלא

אפשר להתווכח על כמה המשטרה והפרקליטות אכן עוסקות באכיפה בררנית, אבל קשה מאוד להשתחרר מהרושם שמה שהחריד את מחנה השמאל בימים האחרונים הוא חסרונה של האכיפה הבררנית שהוא ציפה לו. מה שאנחנו צופים בו הוא הלם ותדהמה מכך שלהחלטה לבוז לחוק יש השלכות לא נעימות.