צדיקים כל הדרך לדיקטטורה

במשך שנים תהיתי איך אנשים משתכנעים לתמוך במעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה, "חוק הנאשם" מדגים היטב את העניין, זה קורה כאשר השנאה מטביעה כל מחשבה אחרת. 

צר לי, החוק הזה מאפשר ליועץ המשפטי לממשלה להפוך לדיקטטור ומבטל את חזקת החפות. משכך מי שרוצה לשכנע שיש איזשהי אפשרות שמדובר בחוק דמוקרטי ושיש לו מטרה אחרת כלשהי, מוזמן להתחיל מכאן. הבקשה לדון בחוק בלי שני הנושאים הללו מזכירה לי את השאלה: "איך היתה ההצגה גברת לינקולן" וראויה לתגובה זהה. בעיני הסיפור בכללותו פשוט - ניסיון לנצל את השנאה לנתניהו בשביל לצבור עוד כוח על חשבון הדמוקרטיה. 

תומכי החוק יכולים להגיד על מחר שאינם חושבים שהיועץ המשפטי הוא מלאך שרת, אבל בהתחשב בכך שהחוק מעודד שחיתות, אצל מי שיש עליו מעט מאוד פיקוח, אם בכלל, מקבלים חוק בעד שחיתות ולא נגדה. הדרך היחידה להימנע מכך היא להניח שאין מה לעודד, אחרת מקבלים סתירה. יתרה מכך ההנחה היא שלא ייתכן שהוא מושפע מבעיותיו הפרטיות, כי פשוט אין לו. במילים אחרות - רוצים לדון בסיפור ניקיון הכפיים? אז אפשר להתחיל בשאלה הקלאסית: "מי שומר על השומרים" ובתשובה הברורה: אף אחד.

החוק שובר את מעגל הפיקוח הקיים - ראש הממשלה מוסמך גרום לפיטורי היועץ המשפטי לממשלה, שמצדו יכול להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה שמצדו יכול לעתור לבג"צ נגד ההחלטה של היועץ ומצד שני יכול להביא לפיטורי שופטי העליון שיכולים להדיח אותו. המצב הוא בלאגיסטי למדי אבל הבלימה די ברורה והחוק מבטל אותה. משכך צריך להתחיל בנקודה הזאת, לאחר מכן יהיה אפשר לדון בשאלות אחרות. המעגל הנוכחי הוא פתרון סביר בעיניי.

הטענה שהמטרה היא למנוע מקרים דומים של ראשי ממשלה תחת משפט בעתיד חסרת שחר - פסיקת דרעי-פנחסי סייעה בנושא? ממש לא. התוצאה היחידה המשמעותית הייתה הקטנת השפעת הציבור והעברת כוח לבירוקרטיה. במילים אחרות החוק הזה לא נועד לחיפוש הגינות - כאשר מכריזים כי לא מוותרים על יושרה והגינות לכל נציג ציבור ורואים בכל בירוקרט אחד ממלאכי השרת. 

ליועץ המשפטי יש סיבה מאוד חזקה למנוע את פיטוריו על ידי היפטרות מהיחידי שיכול להוביל להם - ראש הממשלה ולכן דווקא כלפיו יש לו אינטרס מובהק להגיש כתב אישום מופרך והחוק המוצע יעודד אותו בצורה מובהקת לעשות זאת. ראש הממשלה (שצריך להיות מאושר על ידי הנשיא ולכן יש מרווח זמן) לא יכול לפטר את היועהמ"ש כי הוא מפוטר מיידית, והתהליך חוזר עד שיימצא ראש הממשלה שיתחייב לא לפטר את היועץ, חשוב לציין שלפי החוק ליועץ יש 48 שעות עד שפיטוריו נכנסים לתוקף. 

כמובן סביר להניח שהקושי הראשון שייתקל בו יהיה בעיות בהגשת כתב האישום כך שאפשר להוסיף לרשימת הסיבות להרתעת ראש הממשלה את האפשרות שבית המשפט המחוזי בירושלים ייחסם להגשת כתב אישום וכך רוצחים ישוחררו. התוצאה היא שבית המשפט פשוט יהיה משותק, המחוזי בשל עצירת הגשת כתבי האישום והעליון בשל הצפה של אנשים זועמים שדורשים שיטפלו בבעיות הדחופות שלהם שנתקעו בשל השיתוק של המחוזי.

נניח שהכנסת תעיף את החוק - מי ראש הממשלה? ויותר סביר מי ראש הממשלה שיסתכן בכאוס חוקתי כזה, רק בשביל לריב עם היועהמ"ש? למרבה הצער ניסיון התמרדות מאוחר לא יועיל - הבובה תמצא את עצמה בחוץ, גם אם צריך להגיע לחבר הכנסת האחרון. גם ההנחה שהכוח יחזור לנציגי הציבור היא אופטימית, סביר הרבה יותר שהתוצאה תהיה כניעה של הכנסת שחבריה לא ירצו לגרום למלחמת אזרחים (או לפחות יטענו שזאת מטרתם, אני לא חושב שזאת אפשרות ריאלית).

לסיכום, אין מה לתקן בשינוי המוצע, צריך להפוך אותו בדיוק על הראש - אסור שהחוק יציב פקידים בעמדת סחיטה באופן מכוון וזאת כאמור המטרה של ההצעה.

"כל ידיעה צריכה להיבחן לפי השאלה את מי היא משרתת"

נזכרתי באמירה הזאת של נחום ברנע בעקבות ההרצאה של ד"ר ענת באלינט בתוך המצב הפוסט אנושי: פרק 50 לייב.  הרצאה שלצערי הרב התבססה על הנחות מוזרות למדי.

הסיבה העיקרית לירידת העיתונות היא אובדן גמור של ערך ההגינות בתקשורת. יש זמנים גרועים יותר ויש זמנים פחות אבל קו המגמה ברור מעל לכל ספק - למטה.

מכיוון שההרצאה התמקדה ב"הארץ", אתמקד בו גם אני (הוא גם מייצג למדי) - מדובר בעיתון שבנעורתי בשנות התשעים אפשר היה מדי פעם להיתקל בו בשרידי הגינות, אולם עד לסוף העשור הראשון של האלף הם נעלמו לחלוטין ומאז לא חזרו. אמנם, העיתון מנסה עוד מדי פעם להציג את עצמו כהגון, אבל אפילו במקרים הללו - ברור מתגובות הכותבים האחרים שכותב כמו גדי טאוב מודפס רק בשביל שיהיה קל יותר לטנף עליו.

הטכנולוגיה, גם במקרה הזה, היא פשוט מאפשרת. מה שהשתנה איננו (חוסר) ההגינות התקשורתית אלא  הציבור שהפנים כי אין סיבה להעמיד פנים שיש הגינות, ושכעת ניתן להרים ידיים ולהתעלם מהתקשורת.

האלגוריתמים אכן לא יפתרו את הבעיה אבל מסיבה שונה לחלוטין מזו שהוצגה בהרצאה ושזכתה בה להתעלמות מפתיעה - הם משקפים את יוצריהם שהגינות איננה בראש מעייניהם, אם לנקוט בלשון המעטה.

לגבי עיתונות עצמאית - בתור מי שתמך ב"מאה ימים של שקיפות" ועדיין עוקב אחרי שקוף, אני לא אופטימי - חוסר ההגינות נדמית כמחלה מדבקת שנובעת, כנראה, מהעובדה שקל יותר להסיט מדרך הישר מאשר להיצמד אליה.

הרפורמה בתחבורה הציבורית - צפצוף על הציבור

אני עובד בהייטק ונוסע קבוע בתחבורה ציבורית.

לתדהמתי גיליתי שמשרד התחבורה מתכוון להעלות את התעריפים שלי ב-20% ורק המהומה שנוצרה אפשרה הודעה מוקדמת. לפי משרד התחבורה הרי הוא יהיה הראשון להצליח לעודד שימוש במוצר מסוים באמצעות העלאה דרסטית ומהירה של מחירו. תוך טענות מגוחכות על נכונות להקשיב לציבור.

לפיכך אינני יכול אלא להסיק שמדובר בהמשך הניסיונות של המשרד לשכנע אותי לעבור לרכב פרטי הכוללים עד כה - סגירות חוזרות ונשנות של רכבת השרון (שהייתה ועדנה סגורה בתירוצים שונים ומשונים רוב השנתיים האחרונות), סגירת התחנה המרכזית החדשה בעפולה ביום שישי בשעות בלתי סבירות בעליל וכו'.

למותר לציין שמרבית הנוסעים שאני נתקל בהם בנסיעות ברכבת, לא שכן בנסיעות באוטובוס להורי הגרים בצפון, יסבלו הרבה יותר מהעלאת התעריפים הזאת ומדובר למעשה בניצול ציני של האוכלוסיה הענייה ביותר בישראל, שהיא מרבית הנוסעים בתחבורה הציבורית.

עוד קצת על הטקס "האלטרנטיבי"

הגישה המובילה את טקס הזיכרון האלטרנטיבי היא זו שלפיה לא צריך לדרוש מהפלסטינים שום דבר, שבה אנחנו מתייחסים אליהם בהתנשאות כל כך עמוקה שבה מארגנים טקס משותף לכאורה באופן פלאי אבל הוא נערך רק בצד אחד בלבד. על הדרישה הבסיסית ביותר, זו שלכאורה הטקס מנסה להוביל שהיא הדדיות, הוא מוותר בצורה בוטה ביותר - הטקס נערך בתאריך של צד אחד בשטח של צד אחד. 

לפיכך, הטקס מהווה זלזול עמוק ויסודי בפלסטינים שאין להם שום חשיבות שהיא אלא מתפקדים כסטטיסיים בשביל שהיהודים ירגישו יותר טוב עם עצמם - לא פחות ולא יותר. אפשר לראות זאת על ידי כך ששמים לב כי השאלה איך הפלסטינים רואים את האירוע כמעט ואינה נשאלת. כשטורחים לראיין את המשתתפים הפלסטינים בתקשורת הם מודעים ליחס אליהם אבל מוכנים להשתתף בשביל לגרום לבלאגן אצל היהודים, אבל עובדה זו לא ממש זוכה להתייחסות.

הסיפור כולו הוא נרקיזים שקשה להתעלם ממנה - המארגנים סבורים שהטקס יביא לשיפור המצב מכיוון שהחליטו שזה שיפור והם מקדימים את זמנם מסיבה זו. מה הפלסטינים חושבים? זה לא חשוב בכלל.

בנט לא שמר על ביטחון שדה

אני לא מתכוון להתייחס לתוכן השיחה בין יותם זמרי לבין נפתלי בנט אלא אני מתעניין בשאלה הרבה יותר גרועה - למה לשר הביטחון לשעבר (כפי שבנט היה בשעת קיום השיחה) יש Whatups? למה הוא חשף את הטלפון שלו לממשל ארה"ב (לפחות) בהתנדבות? איזו מין דוגמה אישית הוא נתן?

למה אין התייחסות במדע הבדיוני הישראלי לערבים אבל כן לחרדים

האזנתי להרצאה ציוֹנים בתולדות המדע הבדיוני הישראלי של ד"ר עמנואל לוטם, שהייתה ברובה מעניינת אולם בנקודה אחת אני ממש לא מסכים אתו.

הסיבה לאי ההתייחסות לערבים היא מביכה למדי - אין צורך במדע בדיוני בשביל להתייחס לערבים באופן עתידני, היחס של התקשורת הישראלית (בעיקר משמאל, אבל גם מימין) לערבים קשור למציאות בצורה קלושה ביותר ולכן אין צורך במדע בדיוני חברתי בשביל למתוח את הגבולות. למרבה ההפתעה, אפילו הצטרפותה של רע"מ לקואליציה לא הביאה את התקשורת להתחברות למציאות בנושא הזה. השימוש במדע הבדיוני החברתי הוא לרוב למען הצגת נקודה שקשה לבטא אותה באופן פומבי, מה שלא נדרש במצב הנוכחי.

אם מקבלים את התיאוריה הזאת, אפשר לתהות למה יש התייחסות לחרדים שגם היא הרחבה טריוואלית של התקשורת השמאלנית - כמעט תמיד הפחדה מהשתלטות קרובה של החרדים וזריקת רוב (אם לא כל) החילונים לכלא. הסיבה להבדל היא, כרגיל, מביכה - הערבים לא נספרים אפילו בשביל לפחד מהם ולכן הם נעדרים בכלל ולא רק מופיעים לעתים נדירות כמו החרדים.

בסופו של דבר העניינים מסתכמים באותה נקודה - הספרות הספוקלטיבית נמצאת בתיבת התהודה של התקשורת - דבר שניכר מאוד בקשקושים הפרוגרסיביים המושמעים לרוב בכנסים.

ההנחה שהפלסטינים מטומטמים

לא פעם כתבתי על הנושא הזה אבל גם הפעם העניין מעורר השתאות. התקשורת העולמית מסרבת לדווח על הפעילות הפלסטינית האלימה ומאשימה את ישראל. בעוד ביקורת על ישראל היא דבר סביר ואפילו רצוי, אי אפשר להתעלם מהריח החריף של גזענות העולה מהעניין - אלו שמאשימים את ישראל באפרטהייד יוצאים מנקודת מוצא שלפיה הפלסטינים הם אפסים מוחלטים ולכן כל פעולה של ישראל כלפיהם היא בלתי ניתנת להצדקה. הלכה למעשה, הם מאשימים את ישראל בעמדתם שלהם, תוך התעלמות מהעובדות. אני "מחבב" במיוחד את הטענות שההאשמה של הפלסטינים במעשיהם היא דומה לאנטישמיות - ההיפך הוא הנכון - הפלסטינים אשמים במה שהם עושים בדיוק כמו שהיהודים היו אשמים במה שעשו - נקודת המפתח היא בשאלה מה ההשלכות של הפעולות - כשהייתה קבוצה של נוקמים לאחר השואה, הם לא זכו לתמיכה ציבורית.

===

בעקבות התגובות:

אפשר להגיד שהפלסטינים מסכנים, מה שבעייתי הוא להגיד שהם מסכנים רק מכיוון שכולם דופקים אותם. קל הרבה יותר להרוויח פוליטית אם לוקחים את הכיוון הזה ולכן הוא נפוץ הרבה יותר מאשר הכיוון המכיר בפלסטינים כבני אנוש. כאשר מדובר בקבוצה של מיליונים, הם אחראים למעשיהם, כל עוד לא נבחרו במיוחד בשל אי יכולתם.

בהתאם אני לא מקבל את הטענה שהם מסכנים כיוון שהם שבויים בידי שכבה מושחתת - הם קיבלו שוב ושוב הזדמנות לחמוק ממנה ובנוסף השכבה הזאת היא חלק מהעם, כך שהטיעון לא באמת משתנה. השיפור צריך לבוא מצידם, לא מאיזה 'משיח' פלסטיני וזאת מכיוון שהוכח שהם מצליחים להיכנס שוב ושוב לאותו בור. אנחנו זקוקים לכך שהפלסטינים יחליטו לבחור בשכבה אחרת - אני לא באמת מכיר שיטה לסייע לתהליך. במילים אחרות, שכל ניסיון לקדם מהפכה מבחוץ נידון לכישלון. יש כמובן פלסטינים שמנסים לעשות זאת אבל לא מצליחים, למה? לי אין מושג ולא נראה שלמישהו אחר יש באמת מושג.

קיומם של אלו מבחוץ שצריכים להשאיר את המצב כפי שהוא (איראן וכו׳), מסבך את המצב בגלל בעיית התמריצים (יותר להנהגה הפלסטינית אבל היא דואגת לפזר את התגמולים למטה) - לפלסטינים יש תמריץ חזק להישאר במצב הנוכחי - ולכן קשה מאוד להיפטר מהנטייה המגונה הזאת. ושוב הפלסטינים כמובן אינם חריגים בכלל, אותו דבר קורה גם לארגוני השמאל ואלו רק שתי הדוגמאות המיידיות שעולות על דעתי.

בכלל הרעיון שמדובר במצב חריג הוא משונה - העם היהודי ביצע שלוש מרידות רצופות כמעט בשלטון רומא, הגם שכל מי שעיניו בראשו הבין שזה מעשה מטומטם. גם שם היה מדובר בתמיכה מבחוץ (של הפרתים, שרצו בערעור שלטון רומא במזרח הקרוב, ושהיו מרוצים מכך שהפרובינקה של סוריה התעסקה עם יהודה במקום במלחמה אתם) ובמרידות בהנהגה הפנימית עוד לפני החיצונית. זאת כמובן דוגמה שנבחרה מכיוון שהיא יחסית מוכרת לקהל, אפשר לדבר על סוף בית ראשון (דומה למדי) או לבחור בעוד כמה נקודות אחרות בעולם אבל נראה שפחות יזהו את ההיסטוריה הארמנית (וגם אני פחות מכיר אותה).

מספר מפתיע של אנשים טוענים שהתייחסות לפעילות הפלסטינית האלימה כהסבר לתגובה הישראלית (בין אם היא אלימה ובין אם לאו) כלפיהם דומה להצדקת האנטישמיות לפי האשמות שהוטחו ביהודים. הבעיה בטענה הזאת היא שלגבי היהודים ההאשמות היו לא נכונות, מה שניתן היה ללמוד גם מרוב האנטישמיים (לדוגמה קרל לואגר - שטען שהוא קובע מיהו יהודי) ואילו הפלסטינים גאים בפעולות שלא מתרחשות לדעת התקשורת העולמית, לדוגמה זריקת האבנים על המתפללים בכותל שבכלל לא דווחה. הדוגמה של הנוקמים היא לגבי פעילות שלכאורה דומה למה שהפלסטינים טוענים שמוצדקת - עובדתית התגובה של היהודים, גם לאחר השואה, הייתה שונה מאוד.