המבחן של סאוטה

משבר סאוטה חשף את הגיחוך שבטענות הפוסט-קולוניאליות נגד ישראל. כאשר עשרות אלפים חוצים לתוך המובלעת הספרדית הזו, אין שום קריאה לדה-קולוניזציה של סאוטה, אין דרישה שספרד תסיים את הכיבוש הקולוניאלי שלה, ואין שום קמפיין נגד הגדרות שלה. הדיון מתמקד בניהול גבולות במסגרת הריבונות המקובלת של ספרד והאיחוד האירופי.

השתיקה הזו זועקת לשמים. קולות שמדביקים בשגרה לישראל את התווית של "קולוניאליזם התיישבותי" שותקים ביחס לסאוטה: אמנסטי אינטרנשיונל, Human Rights Watch, גופי או"ם, חוקרים פוסט-קולוניאליים, מפלגות פרוגרסיביות באירופה (כולל פודמוס הספרדית), תקשורת פרוגרסיבית ותנועות ה-BDS.

רק ישראל זוכה ליחס של פשע קולוניאלי ייחודי הדורש ערעור מוסרי. היישום הסלקטיבי הזה של עקרונות אנטי-קולוניאליים חושף את הרטוריקה הזו לא כאתיקה אוניברסלית, אלא ככלי נשק גאופוליטי שנועד להפקיע את הלגיטימציה מישראל, תוך שימור מורשות קולוניאליות אחרות המשרתות אג'נדות עכשוויות.

הפער בין התאוריה למציאות והדהוד הדפוס האנטישמי ב״פוסט קונליאליזם״

מה שאני מציע במקום הפוסט קונליאליזם המזויף הוא גישה ניתוחית אחרת. עלינו להתחיל מהמציאות ולהעריך אותה בתנאים שלה, ולא להכריח אותה להיכנס לתוך מסגרת מוגדרת מראש. הנרטיבים הפלסטיניים, שקודמו על ידי אש"ף לצרכים אסטרטגיים, מציגים את הסכסוך אך ורק דרך עדשה פוסט-קולוניאלית. עם זאת, אף מודל תיאורטי אינו מתאים באופן מלא לשום מקרה בעולם האמיתי, וכאשר מיישמים מסגרות כאלו באופן נוקשה, הן נוטות לעוות את המציאות ולא להבהיר אותה.

במקרה זה, הפער בין התאוריה למציאות הוא עצום, אך נדיר שמתייחסים אליו. במקום לבחון מחדש את המסגרת התיאורטית, התפיסות והפרשנויות מותאמות לעיתים קרובות כדי לשמר אותה בכל מחיר.

התמדתו של המודל הזה נובעת פחות מכוח הסברי, ויותר מהתמריצים החברתיים והמוסריים שהמסגרת מספקת. היא מתגמלת יישור קו עם נרטיב מפשט ומשכנע מוסרית, לרוב על חשבון התמודדות עם מורכבות המצב.

בהקשר זה, הדמיון למוטיבים אנטישמיים ישנים הופך לבלתי אפשרי להתעלמות. יהודים מוצגים שוב כמי שמגלמים את הרעות החולות והמגונות ביותר של התקופה – במקרה זה, קולוניאליזם – מה שמעלה את האפשרות שדפוס זה אינו מקרי.

הפוסט הקונזיאליזם בשירות הלבנת פשעי מלחמה וסילוף המוסר

המסגרת הכביכול פוסט-קולוניאלית מסייעת ליצור מצב שבו ניסיונו של חמאס לבצע רצח עם שנחגג כמעשה גבורה. הרעבת יריביו נתפסת כראויה לשבח, פגיעה באזרחים דרך ארגוני טרור ממוסגרת כהתנגדות, אונס קבוצתי מוגדר מחדש כפמיניזם ואקטיביזם למען זכויות נשים, חטיפה ועינוי של אזרחים מרוממים כמעשה מופת, ושימוש בתשתיות אזרחיות לטרור מוצג כעבודה הומניטרית. התעמולה של חמאס נתפסת כמקור שאינו מוטל בספק, ומימון פעילויות צבאיות מוצג כסיוע הומניטרי, וכן הלאה.

כל זה מפר באופן ברור את המשפט ההומניטרי הבינלאומי, אך פרקטיקות אלו הפכו למנורמלות עד כדי כך שאנשים יכולים לפרסם ולתמוך בגלוי בטקסטים שמצדיקים או מתרצים התנהגות כזו, כמעט ללא ביקורת אמיתית. הרעיון שפלסטינים עשויים לשאת באחריות, להיות בעלי סוכנות או שיש להם חובה לתת דין וחשבון על מעשיהם הפך למעשה לכפירה, מה שמוביל לכך שאין כל היסוס לתמוך באופן מלא ולגמול על כל פשע מלחמה שחמאס מבצע, כאילו היה זה צעד כלשהו לקראת עולם טוב יותר. במרבית המקרים, הדבר מחוזק על ידי שלילת האפשרות שחמאס יפעל אחרת ממה שמצפה ממנו המאשים – כלומר, על ידי המשך ביצוע אותם פשעי מלחמה בדיוק שהתמיכה של המאשים עצמו מתגמלת בפועל.

בארור אירוני, היגיון זה אינו עושה הבחנה משמעותית בין פלסטינים לישראלים, שכן שניהם נתפסים ברמה מסוימת כ"ילידים", אך רק צד אחד נדרש לעמוד ברף התנהגותי מוסרי שאינו פיקטיבי. דפוס זה מהדהד את הפרקטיקה הקולוניאלית הקלאסית, שבה המנושלים והנכבשים תוארו כקורבנות נצחיים של מדכא חיצוני יחיד – מה שאפשר לאימפריה למחוק את הסוכנות של הנהגות ומיליציות מקומיות. באופן דומה, שיח זה מרוקן את חמאס מהסוכנות הפוליטית והצבאית האמיתית שלו, מציג אותו כתוצר לוואי ותו לא של הדיכוי הישראלי, ופוטר אותו מאחריות למעשי הזוועה שלו. התוצאה אינה ביקורת אמיתית על שליטה, אלא היפוך מוסרי סלקטיבי המחזק את ההיגיון האימפריאלי.

מחיקה זו של חמאס הולכת יד ביד עם האשליה שהרשות הפלסטינית מנהלת את רצועת עזה, אף על פי שאין לה שם כל סמכות בפועל. במקביל, שום תביעה משמעותית בנושאי זכויות אדם או דרישות פוליטיות אינה מופנית כלפי הרשות הפלסטינית על מעשיה בגדה המערבית או על נורמות הדיכוי שלה, כגון הריגת עיתונאים. במילים אחרות, חמאס נמחק כשחקן אמיתי ומוחלף במבנה ממשלי פיקטיבי שפטור מהסטנדרטים שהתנועה הזו טוענת לאכוף. בכך משוחזר ההרגל הקולוניאלי לבחור אילו שחקנים מקומיים נחשבים "אמיתיים" ואילו עוברים דה-פוליטיזציה, תוך הימנעות מוחלטת מהשאלות הקשות של אחריות וחובת דיווח.

מלכודת הפטרנליזם בתנועה הפוסט-קולוניאלית

יותר מדי מבקרים מדומים של ישראל מגדירים את עמדתם כפוסט-קולוניאלית וכדחייה של הקולוניאליזם, אך בפועל היא חוזרת לעיתים קרובות על אותם הרגלים קולוניאליים בלבוש חדש. במקום להכיר בפלסטינים כבני אדם בעלי זהות ועצמאות מחשבתית וסוכנות משלהם, היא מדברת בשמם, מרדדת את המורכבות שלהם, והופכת אותם לאובייקטים בסיפור מוסרי של מישהו אחר. משום כך יש לזה חשיבות בדיונים המערביים על הפלסטינים. הסוגיה אינה רק הטיה פוליטית, אלא גם השאלה למי יש את הזכות להגדיר את הזהות הפלסטינית ואת משמעות חייהם.

אדוארד סעיד ביקר דפוס זה ב"אוריינטליזם", שבו מנותח המצב בו המזרח מפורש דרך הנחות יסוד מערביות במקום להיות מובן בזכות עצמו. הבעיה אינה רק עוינות גלויה, אלא גם צורה רכה יותר של גזענות הבנויה על הנחות מתנשאות, ציפיות נמוכות, והאמונה כי גורמים חיצוניים צריכים לנהל או לתקן אחרים. הקולוניאליזם האירופי פעל בצורה דומה מאוד, ולעיתים קרובות היה גם אנטישמי באופן עמוק.

משום כך, הצגת הפלסטינים כקורבנות נצחיים אינה מהווה ניתוק נקי מהחשיבה הקולוניאלית. היא נשענת לעיתים מזומנות על אותו פטרנליזם, על אותו דחף לדבר בשם אחרים, ועל אותה הנחה שזרים יודעים טוב יותר מהאנשים עצמם. הציניות והאירוניה הן שכישראלי, אני עדיין מסכים עם הביקורת הזו, אף על פי שסעיד ראה במדינה היהודית חלק מהבעיה.

ערוץ 12 שוב מתגייס להגן על הדייפסטייט

רק לעתים נדירות אני מתעצבן על ניסיונות לשקיפות, הפעם אחד ביום: שיטת הג׳ובים של הליכוד הביאו אותי לחרוג ממנהגי. הבעיה עם הפרק איננה עם הטענות לגבי הממשלה הנוכחית, אלא עם הניסיון הנואש להציג את הליכוד כמקור הבעיה ואת ביטול הדמוקרטיה בפועל, באמצעות מתן מינוי הנשלט על ידי הפקידות הקיימת (גם אם זה מנוסח בצורה יותר מנומסת), כפתרון הטוב ביותר. הבעיה החמורה ביותר היא הניסיון להציג את פתיחת 6 החקירות בלבד בממשלה הקודמת כהדגמה לניקיון כפיים, למעשה כפי שכתבתי בזמנו, לא רק שיחסית לזמן הכהונה מדובר ביותר חקירות מאשר בממשלה הנוכחית, אלא שמדובר בהדגמה רק כמה הטענות על שומרי הסף הן מגוחכות.

למעשה הממשלה הקודמת מילאה את הרמות העליונות של המגזר הציבורי במינויים פוליטיים בוטים ביותר (היועהמ״שית היא הדוגמה המוכרת ביותר) בתמיכה נלהבת של מי שמתיימרים להיות שומרי הסף, רשימת המינויים שלה גם מדגימה את הגיחוך בטענה שהבעיה היא בפריימריס, כך למשל חברות בועידת מר״צ הפכה להמלצה הטובה ביותר למינוי במשרד להגנת הסביבה ואילו חברות במרכז העבודה הפכה לדרישה היחידה עבור משרד התחבורה.

זאת לא הפעם הראשונה בה אחד ביום נזעק להגן על המיתוס של שומרי הסף ולא נותן לעובדות לבלבל אותו. לפי הפרק הזה, מי שהוא תומך ליכוד הוא בהגדרה לא מוכשר ואסור באיסור חמור למנותו ואם הציבור בחר בטעות בממשלה בראשותו (אגב, העדרותן של המפלגות האחרות בקואליציה בולטת) יש למנוע ממנה למשול, מכיוון שהעם טעה ולצערו של הערוץ אי אפשר להחליף אותו. לי יש רק שאלה - עם עמדה כזאת, למה בכלל צריך בחירות לדעת אנשי הערוץ?

תרבות פוליטית ועיצוב המציאות בסכסוך הישראלי-פלסטיני - חלק ב

 נקודות נוספות

1. הבדלים אלו אינם מוחלטים, ואף חברה אינה אחידה. ישנם ישראלים הדוחים ביקורת עצמית ופלסטינים המותחים ביקורת עצמית נוקבת, אך הדפוס הרחב עדיין חזק מספיק כדי להיות משמעותי.

2. אותו אירוע מתפרש לעתים קרובות באופן שונה בתכלית על ידי כל צד. צד אחד עשוי לראות בו כישלון המחייב התבוננות פנימית, בעוד שהצד השני רואה בו אישור לסיפור רחב יותר של דיכוי והתנגדות.

3. הבדל זה בפרשנות מעצב גם את מה שכל צד מצפה מהקהילה הבין-לאומית. תרבויות המבקרות את עצמן נוטות לצפות לבחינה מדוקדקת ולתמיכה מותנית, בעוד שתרבויות המסטות את האשמה נוטות לצפות לאמפתיה ולהפעלת לחץ על הצד השני.

4. לדעתי, שתי הנטייות עלולות להיות מזיקות. הסטת האשמה הפלסטינית עלולה להחליש את מתן הדין וחשבון, בעוד שהביקורת העצמית הישראלית עלולה להידרדר לספק עצמי ולחשדנות רפלקסיבית כלפי הישגיו של האדם עצמו.

5. הסוגיה אינה רטורית בלבד. תרבות פוליטית המסבירה כישלונות בעיקר באמצעות כוחות חיצוניים מתקשה יותר להודות בטעויות ולתקן כיוון, בעוד שתרבות של ביקורת עצמית מתמדת עלולה להקשות על הגנה על הישגים לגיטימיים.

6. ביקורת עצמית נתפסת לעתים קרובות כמעלה אוניברסלית מכיוון שהתרבות הפוליטית המערבית נוטה לקשר אותה עם יושר, בגרות ורצינות מוסרית. אולם סטנדרט זה אינו ניטרלי מבחינה תרבותית.

7. מצב זה עלול להפוך למטעה ביותר. הוא מאפשר לצופים חיצוניים לשמור על דימוי מוסרי מחמיא של עצמם תוך הימנעות מהמשימה הקשה יותר של חלוקת אחריות בצורה הוגנת.

8. האירוניה הגדולה ביותר היא שהתנהגות זו מוגנת לעתים קרובות כאזהרה מפני ניכוס תרבותי. יחד עם זאת, בפועל היא עלולה להפוך לצורה מטרידה יותר של ניכוס: לקיחת ערך המושרש בתרבות היהודית, הפיכתו לאוניברסלי, ולאחר מכן שימוש בו כדי לשפוט את התרבות המקורית עצמה.

9. טקסט זה אינו מתיימר לדעת איזו תרבות טובה יותר. הוא אינו ניסיון לדרג אנשים או מסורות, שכן אין מספיק ידע כדי לבצע שיפוט כזה באחריות. העיקר הוא שאפילו טענה סמויה לעליונות תרבותית מצד גורמים חיצוניים מביאה להשלכות מזיקות, מכיוון שהיא מעוותת אחריות, מעודדת סטנדרטים כפולים והופכת ערכים תרבותיים למדדים במקום למדריכים להבנה. הדבר הופך את הטענה למגוחכת עוד יותר, שכן גורמים חיצוניים שופטים לעתים קרובות תרבויות שאינם מבינים היטב כדי לדרג אותן מלכתחילה.

10. ידוע לי שטקסט זה עצמו הוא אירוני במידה מסוימת. הוא מצביע על כוחות חיצוניים ודפוסים תרבותיים מבלי להציג פתרון, בדיוק בדרך שבה הוא מותח ביקורת בהקשר הפלסטיני. אינני בטוח שבעיה זו ניתנת לפתרון מלא, ובוודאי שאין בידי פתרון. עם זאת, ההצבעה על הבעיה חשובה מכיוון שזיהוי עיוות אינו שווה ערך לתיקונו. הדבר נכון גם לגבי הפלסטינים, שכן דפוס מסתעף ומחזק את עצמו יכול להופיע גם בצד שלהם.

תרבות פוליטית ועיצוב המציאות בסכסוך הישראלי-פלסטיני - חלק א'

דפוס מרכזי אחד בדיונים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא האופן שבו כל צד מנסח אחריות, והבדל זה קשור הדוקות לתרבות פוליטית.

מסגרות ציבוריות ופוליטיות רבות בישראל מאופיינות בנטייה חזקה לביקורת עצמית. כישלונות, בין אם צבאיים, פוליטיים או חברתיים, נבחנים לעתים קרובות באמצעות דיון ציבורי, בדיקה מוסדית וביקורת פנימית, בעוד שהצלחות נתפסות לעתים כתקין או זוכות לפחות קרדיט. הדבר משקף מסורת ארוכה של פקפוק עצמי אינטלקטואלי וקהילתי יהודי.

לעומת זאת, חלק ניכר מהשיח הפוליטי הערבי המודרני, ושל הפלסטינים בפרט, מטיל לעתים קרובות את עיקר האשמה על כוחות חיצוניים ולא על החלטות פנימיות או הנהגה. הכיבוש, ישראל, התערבות זרה, הטיה מערבית, נטישה אזורית והקהילה הבין-לאומית נתפסים לא פעם כהסברים המרכזיים לנסיגות הפלסטיניות. במסגרת זו, כישלונות מוצגים בתדירות גבוהה כתוצאה של לחץ חיצוני או עוול ולא כתוצאה מטעויות אסטרטגיות, פיצול פנימי, שחיתות או בחירות פוליטיות מזיקות.

השוואה זו חשובה משום שהיא מעצבת את האופן שבו כל צד מבין את המציאות הפוליטית. כאשר צופים מן החוץ מתייחסים לביקורת העצמית הישראלית או להסטת האשמה הפלסטינית כאל השתקפויות ניטרליות של המציאות, הם מסתכנים באי-הבנה של מי שאחראי באמת למה.

לאי-הבנה זו יש השלכות חמורות. היא עשויה לעודד את ההשקפה שלפיה קורבנות פלסטינית לבדה מספיקת כדי להסביר את הסכסוך, תוך מזעור האלימות וחוסר מתן הדין וחשבון. היא יכולה גם להפוך ביקורת עצמית יהודית לראיה לכאורה לאשמה יהודית, ובכך להדהד הנחות אנטישמיות ישנות, תוך הנמכת הציפיות מהפלסטינים ושלילת אחריותם הפוליטית המלאה.

בהקשר זה, תמיכה במדינה פלסטינית מיד לאחר מתקפת 7 באוקטובר עשויה להיראות כמתן פרס לפולשנות חמאס. הדאגה אינה נוגעת רק לתזמון, אלא גם למסר שהיא משדרת. אלימות המונים ודחיית מתן דין וחשבון עדיין יכולות להביא הישגים פוליטיים.