לא נעים להגיד אבל מצב היהדות בצבא הוא במידה רבה באשמת החרדים, שבמקום להילחם על הנושא דווקא כשזה הפך לאקטואלי לאחר מהפך 77', בחרו לברוח מהמערכה. בניגוד לטענות שלהם, אי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו: או שללומדי התורה יש חשיבות והשפעה, או שאין להם. הטענה המקובלת כי הם היו כה זניחים ב-77' עד שהחלטתם להימנע מהשפעה על עם ישראל הייתה מוצדקת, שומטת את הבסיס מתחת לטיעוניהם לגבי נחיצות הפטור מגיוס. הטיעון החרדי על צבא שאינו "יהודי מספיק" לטעמם מזכיר את הסיפור על האדם שרצח את הוריו וביקש את רחמי בית המשפט כי הוא יתום; זוהי עמדה המייחסת לעצמה השפעה רק כשנוח, ומתנערת ממנה כשלא נח.
צריך לומר את האמת, החרדים בחרו במודע, תוך ניצול כוחם הפוליטי, לברוח מהגיל הקריטי ביותר להשפעה על עם ישראל – תקופת הצבא, שבה רוב האנשים מעצבים את זהותם הדתית. זוהי בחירה פחדנית של הקרבה רוחנית של כלל העם למען אינטרס מגזרי צר, והם עושים זאת תוך הטלת האשמה על כל גורם אחר פרט לעצמם. נטישת המערכה הזו נמשכת בגיבוי התנהגות בכיינית המתיימרת להיות רוחנית, בעוד שבפועל מדובר בנצלנות. האמת היא שהחרדים נשארו בחוץ פשוט כי הם יכלו, והעובדה שמדובר בסתירה בוטה ליומרותיהם להחזיר את העם בתשובה לא באמת מטרידה אותם.
בפועל, החרדים פועלים נגד המטרות המוצהרות של עצמם. פעילותם אינה מסובכת להבנה, גם כשעוטפים אותה בטיעונים נשגבים: זוהי בריחה מהמערכה תוך זעקת "אבו עלי" והתנערות מאחריות, בניגוד לציווי של הלל הזקן "אם אין אני לי מי לי". זה פשוט מדהים לראות כיצד לצורך הצדקת הפחדנות הזו, פתאום נספרים הדתיים הלאומיים כחלק מהכוח הדתי, בניגוד מוחלט לטיעון החרדי הסטנדרטי.
הציבור החרדי אכן שינה את החברה הישראלית, אך בכיוון של התרחקות מהדת, שכן הוא הציג יהדות שמשמעותה פחדנות – גורם היסטורי מרכזי לחילון בעם ישראל. עליית הדת בשנים האחרונות אינה נזקפת לזכותם, אלא נובעת בעיקר מהדוגמה האישית והשונה שנותנים הדתיים הלאומיים. הניסיון להעמיד פנים שישנה אידיאולוגיה המצדיקה את ההתנהלות הזו הוא אשליה מגוחכת שיש להפסיקה.
מי שיקרא רבות מהרשומות בבלוג הזה יגלה שההתנהגות החרדית הזאת למרבה הצער איננה מטיפוס נדיר בעולם, ובתור חילוני היא מרגיזה אותי בדיוק כמו האחרות.
