בין ריבונות לאשליה

הסכם המסגרת העדכני ליחסי ישראל-לבנון ממחישה כיצד פלסטינים מטופלים לעיתים קרובות יותר כסמל פוליטי מאשר כבני אדם בעלי צרכים ממשיים. גישה זו מותירה את הדיון ברמת הססמאות, בעוד שהשאלה המורכבת יותר של משילות נותרת מוזנחת.

הדפוס הרחב הזה מסייע להסביר את עמדת הרשות הפלסטינית בנוגע לעזה. היא מגנה את המלחמה של ישראל, אך עדיין תלויה בישראל כדי להחליש את חמאס לפני שתוכל לשוב לשלוט פוליטית. כך, הרשות הפלסטינית רוצה בתוצאה מבלי לבצע את העבודה הקשה בעצמה. הדבר יוצר סתירה פנימית: הרשות מגנה את ישראל על "רצח עם", ובאותה עת מצפה שהלחץ הצבאי של ישראל ייצור את התנאים לחזרתה לשלטון. היא נהנית פוליטית מתהליך שהיא אינה מובילה.

לכן הרשות הפלסטינית מבקשת לאחוז במוסר גבוה מבלי לקחת על עצמה את הסיכונים הכרוכים בהתעמתות עם חמאס. היא תובעת סמכות, אך מותירה את האכיפה לאויב.

הבדל חשוב נוסף טמון באופן שבו כל צד מתנהל מול ארגונים חמושים בתחומו. הרשות נמנעת לעיתים קרובות מגינוי פומבי של חמאס אלא אם אין לה ברירה, בעוד שממשלת לבנון מתנערת בגלוי מחיזבאללה. ממשלת לבנון שונה לפחות במובן אחד: היא מאשימה בפומבי את חיזבאללה ומציגה את ההסכם כפרויקט מדינתי. היא אולי חלשה, אך היא עדיין תובעת לעצמה אחריות ותפקיד ביישום.

הבעיה העמוקה יותר רחבה עוד יותר. אנשים תומכים במדינה פלסטינית באופן עקרוני, אך לעיתים קרובות מצפים שישראל תישא בנטל, בזמן שאחרים נמנעים מאחריויות של ריבונות ממשית. זה יוצר פנטזיה פוליטית במקום מדינה בת-קיימא. בפועל, פנטזיה זו מתייחסת למדינה כאל סיסמה ולא כאל פרויקט של ממשל. היא מדמיינת לגיטימיות ללא אכיפה, סמכות ללא כוח, ואחריות ללא מעשה – וכל זאת תוך דרישה שישראל תפעל לפיה.

החלק המפתיע אינו נוגע לפלסטינים עצמם; בכנות, אנשים רבים היו פועלים באופן דומה לו יכלו. המדהים הוא כיצד התנהגות זו מנורמלת על ידי הקהילה הבינלאומית, שנראית מוכנה לסלוח על כמעט הכול כל עוד האשמה מוטלת על ישראל. במקרים מסוימים, זה גולש לשפה ולהיגיון המהדהדים מוטיבים אנטישמיים, בעיקר הנטייה להאשים את היהודים בכל דבר.

לכן ההשוואה ללבנון חשובה. גם אם לבנון חלשה, היא עדיין ממסגרת את הנושא כעניין של סמכות מדינתית ואחריות רשמית. הרשות הפלסטינית, לעומת זאת, נראית כמי שממתינה שאחרים יפתרו את הבעיה, בעוד היא ממשיכה לתבוע את הקרדיט הפוליטי.

 ---

נקודות נוספות:

1. הדוגמה הלבנונית מראה כיצד מדינה פלסטינית אמורה להיראות בתיאוריה: מדינה חלשה אך מתפקדת חלקית, שעדיין תובעת אחריות על שטחה ועל הסדר הפוליטי בה. הבעיה היא שההנהגה הפלסטינית מבקשת את התוצאה מבלי לבנות את התשתית לקראתה.

2. כאן טמונה חשיבותה של אונר"א. לבנון, אף על פי שלא פתחה במלחמה ועל אף חולשתה, נאלצת להתמודד עם פליטים, לחץ פוליטי וביטחון פנים כחלק מהאחריות המדינתית. לעומת זאת, אונר"א מסייעת לשמר מערכת נפרדת עבור הפלסטינים במקום להעמיס עליהם את נטל המדינה הנורמלי. זו הסיבה שכל מהלך נגד אונר"א נתפס כמשבר ולא כצעד לעבר ריבונות אמיתית.

3. בלבנון, הממשלה עשויה להיות מוגבלת, אך היא עדיין ממסגרת את חיזבאללה כבעיה של המדינה שישראל אינה צריכה לפתור עבורה. הרשות הפלסטינית, לעומת זאת, מתייחסת לחמאס כאל בעיה שישראל חייבת לפתור בעוד היא יכולה להאשים את התהליך; היא רוצה את היתרונות של מדינה בלי נטל ההתנהלות כמדינה.

4. לבנון מייצגת את הסטנדרט שהפלסטינים טוענים שהם רוצים, אך לא פועלים להשיגו. מדינה אמיתית חייבת לתבוע סמכות, לקבל אחריות ולהתעמת עם יריבים חמושים בתוך שטחה.

5. איני סבור שישראלי כלשהו דורש מהפלסטינים להפוך למדינה חזקה כתנאי מוקדם. אך כל עוד הנהגתם רואה אפילו ברמת האחריות הלבנונית נטל כבד מדי, מעטים יאמינו שמטרתם האמיתית היא מדינה ולא השמדת ישראל.

מדוע הפסד פוליטי קובע יותר מניצחון בשדה הקרב

מזכר ההבנות עם ארה״ב הוא הסיבה לכך שאיראן ניצחה במלחמה, ללא קשר למה שהממשל האמריקאי מנסה לטעון. כאשר צד אחד, ובמיוחד מעצמה גדולה, נכנע – הצד השני הוא המנצח בפועל. אין זה אומר שהסיפור מסתיים שם, שכן מלחמות יכולות להתפתח בדרכים שונות לאורך זמן. אך אם ארצות הברית נכנעה לאיראן, הרי שאיראן ניצחה, גם אם כוחותיה כבר היו מוחלשים מאוד או מרוסקים.

החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה מהווה דוגמה היסטורית מועילה. בתחילת 1917, רוסיה הייתה נתונה תחת לחץ צבאי ופוליטי כבד. הצבא ספג אבדות עצומות, המוראל קרס, הכלכלה התפרקה והמשטר איבד שליטה מבית. עוד לפני שהבולשביקים תפסו את השלטון באופן רשמי, המדינה הגיעה לנקודה שבה לא יכלה עוד לקיים את המלחמה באותם תנאים. כמובן, המצב ברוסיה לא היה זהה לחלוטין, שכן המשטר עצמו התחלף, אך הדוגמה עדיין רלוונטית. חשוב גם לציין שגרמניה ובעלות בריתה הביסו את רוסיה בחזית המזרחית, ובכל זאת מעצמות ההסכמה ניצחו במלחמת העולם הראשונה כולה, מה שמוכיח שניצחון בחזית אחת לא בהכרח מכריע את התוצאה הסופית.

הלקח העיקרי הוא שחולשה בשדה הקרב אינה קובעת באופן אוטומטי את התוצאה הפוליטית הסופית. תשישות צבאית יכולה להוביל לקריסה פוליטית, וקריסה פוליטית יכולה לאלץ כניעה או נסיגה. במובן זה, הסוגיה המכרעת היא לא רק מי עדיין נלחם, אלא למי יש את היכולת להמשיך להילחם ולהכתיב את רצונו. ברגע שיכולת זו נעלמת, התוצאה האסטרטגית מוכרעת בפועל. זה מה שקורה כעת, וזה גם מסביר מדוע כמה מדינות במפרץ משתחוות בפני איראן, שכן הן מבינות שכל סימן לנסיגה אמריקאית משנה את מאזן הכוחות האזורי ומעודד לחץ נוסף מצד איראן.

דיפלומטיה של דה-לגיטימציה - חלק ג׳

5. אין פירושו של דבר שכל אחד בישראל הוא שוחר שלום, מתון או מונחה על ידי אידיאלים אוניברסליים. ישנם קיצונים וניצים שעמדותיהם נדחות בתוקף על ידי ישראלים רבים, ומתנחלים קיצוניים – בעודם קיימים ואכן צריכים לתת דין וחשבון מלא – מטופלים לעיתים קרובות בחו"ל כאילו הם כל הסיפור של האלימות היהודית. במציאות, יהודים הם אנשים נורמליים, עם מגוון רחב של דעות ותפיסות מוסריות. ובכל זאת, אחד המאפיינים המוזרים ביותר של השיח הבינלאומי הוא ההלם המופגן מכך שלא כל היהודים רואים באלו שרוצים להרוג אותם כעליונים מוסרית. התגובה לכל סוג של אסרטיביות יהודית נתפסת לעיתים קרובות כעלבון, המובע ברוח של "איך אותם יהודים מעיזים".

6. לעומת זאת, תוכנית המשכורת עבור רצח, המושרשת עמוק במדיניות הרשות הפלסטינית ומתגמלת בגלוי את אלו התוקפים ישראלים, זוכה להרבה פחות זעם בינלאומי מתמשך. אותם מאמצים דיפלומטיים המקדמים את הרשות הפלסטינית כשותפה וכנתיב לשלום כמעט ואינם מתעמתים עם מדיניות זו. למעשה, מאמצם העיקרי הוא להמעיט בערך הבעיה ולדרוש מישראל לנרמל אותה, אם לא לממן אותה. המסר שזה שולח ברור מאוד: כאשר יהודים מבצעים אלימות, זה מטופל כמשבר דיפלומטי מרכזי. כאשר אלימות מבוצעת נגד יהודים, זה מטופל כמשהו שהדיפלומטיה יכולה לחיות איתו. מיותר לציין שהרשות הפלסטינית עצמה היא דיקטטורה שמצדיקה את קיומה בין היתר באמצעות תוכנית זו, אך עובדה בסיסית זו מטופלת לעיתים רחוקות כבעיה רצינית.

7. ניסיונות עבר, שבהם ויתורים ונסיגות גררו התקפות מחודשות, הופכים את הישראלים לספקנים כלפי כל מסגרת שאינה עוסקת באכיפה, בהרתעה ובפירוק מנשק של קבוצות הקוראות בגלוי להשמדת ישראל ולרצח עם של אזרחיה, או שעשויה אפילו להסתיים בחיזוקן. התגובה הנפוצה היא הסבר שישראל היא הסיבה היחידה לכישלונות, תוך התעקשות שהצדדים האחרים הם אנשים נפלאים ושוחרי שלום שאילו רק הייתה להם ממשלה ישראלית פחות "רעה", היו מברכים את ישראל.

8. בהקשר זה, מזכר הבנות בין ארצות הברית לאיראן שמגדיל את המשאבים, הלגיטימציה או חופש הפעולה של איראן, אינו נתפס בישראל כניסיון נייטרלי לפתוח דף חדש. הוא נתפס כחלק מאותו דפוס. התחייבויות רשמיות ומילים מרגיעות מחזקות בפועל משטר שקורא בגלוי להשמדת ישראל ולרצח עם של אזרחיה, תוך בקשה מהישראלים לבטוח פעם נוספת בכך שהאכיפה וההרתעה יעבדו לטובתם הפעם.

9. ישראל אינה המקום היחיד שבו הדיפלומטיה כשלה. סודן, תימן, קונגו ומשברים אחרים מראים עד כמה המאמצים הבינלאומיים מוגבלים ולא עקביים. עם זאת, מכיוון שכל כך הרבה אנרגיה דיפלומטית מרוכזת בישראל, התוצאות של הכישלון כאן קשות הרבה יותר. בסכסוכים האחרים, הדיפלומטיה הייתה גורם אחד מני רבים. בישראל, חלק גדול מהבעיה הוא הדיפלומטיה עצמה. זה לא הופך את המאמצים האחרים לטובים, אך הופך אותם לפחות משכנעים כהגנה על המערכת הבינלאומית הנוכחית; שכן ככל שהמיקוד הדיפלומטי מרכזי ואינטנסיבי יותר, כך מתברר עד כמה התוצאות שלו עלולות להיות הרסניות.

דיפלומטיה של דה-לגיטימציה - חלק ב׳

 נקודות נוספות:

1. מקור מרכזי לחוסר אמון בישראל הוא הפער בין האופן שבו הדיפלומטיה מתארת את עצמה – תוך שימוש במילים כמו "שלום" ו"זכויות אדם" – לבין האופן שבו היא נחוות בשטח. בפועל, היא מורגשת בעיקר כלחץ המופנה כלפי ישראל, עם הרבה פחות, אם בכלל, דין וחשבון משמעותי על אלו שתוקפים אותה. במקרים רבים, ישראל מטופלת כאילו היא הגורם העיקרי לבעיה זו.

2. עבור ישראלים רבים, המבחן המעשי פשוט מאוד: אם הצעה מותירה ארגוני טרור חזקים יותר, את ישראל חלשה יותר ואת היהודים פחות בטוחים, שום כמות של שפה נאצלת לא יכולה להפוך אותה לאמינה. רק הסדרים שהופכים את המשוואה הזו הם בעלי סיכוי אמיתי להתקבל, ומותר לציין שאפילו עצם האמירה הזו בגלוי נתפסת לעיתים קרובות כסוג של כפירה.

3. יוזמות אלו גם דוחקות אלימות אחרת באזור לשוליים. פשעים של חמאס וקבוצות ערביות חמושות אחרות נגד פלסטינים, זוועות שמבצע המשטר הסורי, וטבחים, דיכוי והתעללויות דומות שמבצעת איראן, אינם זוכים לאותה רמת מיקוד מתמשכת. קמפיינים דיפלומטיים ומשפטיים נגד ישראל ניצבים על גבי מציאות זו ונתפסים במידה רבה כחלק מאותה מגמה. קיימת נכונות גוברת לסבול או אפילו לתמוך בעוינות כלפי יהודים, בין אם ברחובות, בקמפוסים או ברשת. פעולות ישראל מבודדות ונדונות ללא הרף, בעוד האכזריות של אויבי ישראל מטופלת כרקע או כתגובה מובנת כמעט. העלאת ההצעה שכל זה שייך לדפוס רחב אחד נתפסת לעיתים קרובות בזירות בינלאומיות כבלתי מתקבלת על הדעת או כקיצונית.

4. שחקנים בינלאומיים הטוענים שהם מתנגדים לאנטישמיות מתייחסים לעיתים קרובות לביטחון הקולקטיבי היהודי כאל משהו שיש לצמצם או להגביל. המסר שישראלים רבים שומעים הוא שיהודים מקובלים רק כשהם חלשים פוליטית, פגיעים צבאית ותלויים באחרים להגנתם. העלייה החדה בתקריות אנטישמיות בשנים האחרונות מחזקת את התחושה שאין מדובר במקרה, אלא בחלק מגישה רחבה יותר. ככל שהתקפות על יהודים גוברות, מופעל לחץ רב יותר על המדינה היהודית, ונעשה פחות לגיטימי להצביע על כך שהתפתחויות אלו קשורות. מיותר לציין שהתעלמות מהתקפות על יהודים בחו"ל היא רעיון רע מאוד אם ברצונך להבטיח לישראלים שהמאמץ הדיפלומטי שלך מיטיב איתם.

דיפלומטיה של דה-לגיטימציה - חלק א׳

מאז הטבח ב-7 באוקטובר, נראה כי יוזמות דיפלומטיות רבות עוסקות פחות בהשגת שלום אמיתי ויותר בעיצוב מחדש של הסכסוך בדרכים שמחלישות את ישראל ומחזקות גורמים השואפים בגלוי להשמדתה. השאלה הבסיסית לגבי דיפלומטיה היא תמיד מהן המטרות. האם מישהו יכול לטעון ברצינות שישראל אמורה להפיק יתרון ממשי מהמטרות המקודמות כיום בשם הדיפלומטיה?

מעט מאוד מאמצים גלויים מראים שהדיפלומטיה מנסה באמת לעצור את המלחמה. מה שאנו רואים במקום זאת שולח מסר ברור לאויבי ישראל: אלימות תיסבל, ואף תתוגמל, בעוד המדינה היהודית תואשם כמעט בכל התוצאות. המצב הנוכחי בלבנון הוא דוגמה טיפוסית. התקפות חיזבאללה זוכות להתעלמות, ואם מקבלים את הנרטיב הדיפלומטי, חיזבאללה מוצג כצד ה"טוב" הנלחם נגד ישראל ה"שטנית" כביכול. כאשר קבוצות חמושות מאמינות שחלק ניכר מהקהילה הבינלאומית יבין, יתרץ או אפילו יתמוך בפעולותיהן, אין להן כמעט שום תמריץ לעצור. זוהי אחת הסיבות העיקריות לכך שהמלחמה נמשכת זמן רב כל כך.

כאשר המערכת הבינלאומית מתייחסת ליהודים בעיקר כאל בעיה שיש לנהל ולא כאל בני אדם בעלי זכות שווה לביטחון ולכבוד כמו כל אחד אחר, הדבר מחייה דפוסים ישנים ומוכרים מאוד. תחושה זו מתחזקת כאשר התגובה הציבורית מתמקדת כמעט כולה בפעולות ישראל, בעוד האידיאולוגיה והמטרות של אויבי ישראל מטופלות כלא רלוונטיות. בתנאים אלה, ישראלים רבים מגיעים למסקנה שההתנגדות העמוקה אינה למדיניות ספציפית, אלא לעצם קיומה של מדינה יהודית המוכנה ומסוגלת להגן על עצמה.

דיפלומטיה שתוכל לזכות באמון הישראלי תצהיר בבירור שחייהם וביטחונם של יהודים אינם עומדים למשא ומתן, תתעמת עם הסתה ורטוריקה רצחנית באותה רצינות שבה היא בוחנת את התנהלות ישראל, ותסרב להתייחס לפגיעות יהודית כתנאי לשלום. דיפלומטיה העומדת אפילו בסטנדרט בסיסי זה היא נדירה ביותר. וכפי שקורה לעיתים קרובות בהיסטוריה היהודית, ההסבר שניתן למצב זה עוקב אחר דפוס מוכר: הוא מוצג איכשהו כאשמתם של היהודים.

ניתוח מזכר ההבנות בין ארה"ב לאיראן

אין לי הרבה מה להוסיף בנוגע למזכר ההבנות בין ארצות הברית לאיראן. במהותו, ההסכם נראה פחות כמו דיפלומטיה ויותר כמו כניעה של ארה"ב לאיראן.

יכולתי למנות סיבות רבות לכך שטראמפ אולי בחר בדרך זו, אך למען האמת, זה לא משנה. התוצאות הן מה שקובע, והתוצאות הללו גרועות.

ישראל אינה יכולה לקבל הסדר שנותן בפועל לשלוחיה של איראן חופש פעולה רב יותר לתקוף אינטרסים ישראליים, תוך טענה שההסכם יביא ליציבות. במציאות, סביר יותר שהסכם זה יוביל למלחמות נוספות מאשר לשלום. הוא כבר מעודד את מדינות המפרץ לשנות את עמדותיהן ולהעמיק את שיתוף הפעולה עם איראן במקום לשמור על התנגדות נחרצת.

הפרשנים מכים שוב

קשה לי שלא לגחך כשאני צופה במומחים האלו, שקופצים לכל אולפן וממלאים את הרשתות בפרשנויות מלומדות, ותוהה איך הם מצליחים לישון בשקט עם הביטחון העצמי הזה. זה באמת מדהים – לראות אותם מדברים בנחרצות תהומית על נושאים שהם פשוט לא יכולים לדעת עליהם דבר.

הרי המציאות שאנחנו רואים בשטח זועקת אחרת: האמריקאים שומרים את הקלפים קרוב לחזה ולא טורחים לחשוף את ההסכמים האמיתיים עם איראן, האיראנים בעצמם הופכים שקרים והטעיות לדרך חיים, וגם הגורמים בפקיסטן הם לא בדיוק מקור שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.

ובכל זאת, הפרשנים האלו תמיד שם, מוכנים להתייצב בפעם המאה ולהסביר לנו את הבלתי ניתן לידיעה. זה קורה למרות שהם כבר הוכיחו – שוב ושוב, במהלך המלחמה ואף הרבה לפניה – כמה הם טועים וכמה התחזיות שלהם לא פוגעות במציאות.

נדמה שבעיניהם, האמת הפכה למכשול מעצבן בדרך לניתוח מוצלח. במקום לעצור, לקחת נשימה ולהודות ביושר בסיסי שפשוט אין להם מושג מה באמת קורה מאחורי הקלעים, הם ממשיכים לייצר מציאות חלופית שנוח לעכל. הם אורזים את הבלגן האזורי המורכב הזה בתוך תבניות פשטניות, הופכים מורכבות למנטרות שחוקות, וממשיכים למכור לנו ביטחון בשעה שאין בו שום אחיזה.