לא משפט, אלא הצגה - חלק ג׳

נקודות נוספות:

 1. האו"ם לא תוקף רק את זהותי האישית כיהודי. על פי הארגון עצמו, יותר מ-100 עובדי או"ם, בעיקר מאונר"א, השתתפו בטבח ה-7 באוקטובר. במילים אחרות, האו"ם תרם לפחות 2% מהכוח שפלש לישראל, טבח באזרחיה, ואנס וחטף אזרחים. מדובר בפעולה צבאית משמעותית נגד ישראל.

 2. ישראל נסוגה מרצועת עזה בספטמבר 2005. עד מאי 2024, לעזה היה גבול אפקטיבי עם מצרים, שמצרים התייחסה אליו כאל נושא ביטחוני עליון בפיקוח ישיר של הנשיא. ישראל ומצרים התעמתו לעיתים קרובות בנושא זה. זה לא מנע מבית הדין הבינלאומי בהאג (ICJ) להניח, ללא כל בסיס, שהגבול הזה היה בשליטה ישראלית.

 3. גופי או"ם רבים, מאונר"א ועד העצרת הכללית, אימצו את טענת אויבי ישראל שכל האזרחים הישראלים הם כוח צבאי ולכן אינם מוגנים על ידי אמנות ז'נבה. ניתן לתאר זאת רק כ"כרטיס חופשי" להרוג ישראלים.

 4. מספר פעולות האו"ם המבוססות על הדים של טרופיות אנטישמיות מוכרות, משליטה גלובלית ועד טענות שיהודים אינם יכולים להיות קורבנות, גדול מכדי להיות צירוף מקרים.

 5. פעולות צבאיות ישראליות מטופלות כבעיה רק במובן שהאו"ם מצפה מישראל לנרמל את רצח אזרחיה שלה. הנקודה הפוליטית מאחורי השקפת האו"ם שזה אינו מקובל היא שישראל היא מדינה יהודית ולכן יש להשמידה.

 6. האו"ם לא מבקר את ישראל לא משום שביקורת כנה היא בלתי אפשרית, אלא משום שביקורת כנה תפגע בתפיסה של ישראל כ"שד". אחרי הכל, אי אפשר לבקר שד.

לא משפט, אלא הצגה - חלק ב'

נקודות נוספות:

 1. מלחמה חוקית אינה בהכרח מלחמה חכמה. אינני מאמין ב"מלחמות טובות", ואיני טוען שפעולה צבאית היא נקייה מוסרית. הנקודה שלי צרה יותר: טענות אי-החוקיות נגד ישראל הן סלקטיביות וחלשות, כי הן מניחות שלישראל לא הייתה דרך לגיטימית להגיב לאיום מתמשך. במציאות, ישראל עוברת דמוניזציה במקום להישפט ברצינות.

 2. נקודת המבט האמריקאית שונה, ואיני טוען שאני מבין אותה במלואה. המדיניות האמריקאית מעוצבת על ידי האינטרסים האסטרטגיים, המסגרת המשפטית וסדרי העדיפויות הביטחוניים שלה, לכן איני רוצה להעמיד פנים שראיית ארה"ב זהה לזו של ישראל.

 3. חילופי משטר מעולם לא היו אחת ממטרות המלחמה, ולישראל אין באמת יכולת לגרום לכך ישירות. תוצאה זו תלויה בעיקר בכוחות בתוך איראן עצמה, לא רק בפעולה צבאית ישראלית.

 4. הטענות הרציניות היחידות נגד המלחמה שראיתי הגיעו מהאוקראינים, וזה אומר משהו חשוב. זה מעיד שההתנגדויות החזקות ביותר לא הגיעו מפרשנות מוסרית מופשטת, אלא ממדינה עם ניסיון ישיר במלחמה, הישרדות, והפער בין שפה משפטית למציאות בשדה הקרב. אחרים נראו מעוניינים יותר ב"סימון מעלות מוסריות" מאשר בתוכן.

לא משפט, אלא הצגה - חלק א"

יחסה של האו"ם כלפי ישראל במלחמה מול איראן נראה פחות כשיקול משפטי נייטרלי, ויותר כהצגה שנועדה להגיע למסקנה שנקבעה מראש.

בניגוד לאופן שבו האו"ם מציג זאת, אין מדובר בעימות חד-פעמי. הסכסוך עם איראן נמשך מאז 1979, והוא הסלים ב-1982 כאשר חיזבאללה הפך למכשיר מרכזי בלוחמת השליחים של איראן.

בשלב האחרון של מלחמה מתמשכת זו, הלחץ הגיע בעיקר דרך הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (PIJ) וקבוצות דומות. אך מכיוון שמנקודת מבטה של איראן הדבר לא היה יעיל במיוחד, לרוב מתייחסים לכך כאל רעשי רקע. ובהתחשב בכך שמטרת המשטר האיראני היא השמדת המדינה היהודית, גם קמפיין זה נכשל מנקודת מבטו.

הנקודה ברורה: האו"ם מדבר כאילו הוא שופט פעולה בודדת ומבודדת, אך התייחסות אליה כאל חלק ממלחמה ארוכת שנים הייתה מחלישה את נרטיב הדמוניזציה. ברגע שההקשר הרחב הזה מושתק, נשלל מישראל מסגרת ההגנה העצמית שבה היא צריכה להישפט, וטענת אי-החוקיות נבנית למעשה מראש.

זו גם הסיבה לכך שאין זה הגיוני לצפות מישראל לבקש רשות מהאו"ם לפני פעולה. האו"ם כבר דחה טענות הגנה עצמית ישראליות פשוטות הרבה יותר, כך שאישור בהקשר מורכב בהרבה מעולם לא היה ריאלי. כל מי שטוען אחרת צריך להיות מסוגל להצביע על דוגמה אמיתית שמוכיחה את ההפך.

השוואה היסטורית שימושית היא "משפט הרופאים" בתקופת סטלין, שם נעשה שימוש בתהליך שנראה משפטי כדי לתמוך במסקנה אנטישמית שכבר הוחלט עליה. בשני המקרים, התהליך נראה רשמי על פני השטח, אך מטרתו האמיתית היא לייצר ולחזק תוצאה שנקבעה מראש.

לכן, עבור אלה הטוענים לאי-חוקיות, יש לי שאלה אחת: כמה גבוה צריך להיות מניין ההרוגים האזרחיים הישראלים לפני שהם יראו בהגנה העצמית של ישראל לגיטימית? או שאולי, רק אולי, אין מספר כזה בכלל?

הפער המוסרי של צרפת

האזנתי היום לשגריר צרפת בישראל בכאן רשת ב'. הוא דיבר בהרחבה על "בהירות מוסרית" וטען שצרפת מייצגת אותה, אך האופן שבו הציג את הדברים סיפר סיפור שונה לחלוטין. הוא הדגיש שוב ושוב את האינטרסים הגלובליים של צרפת ואת מעמדה ב"דרום הגלובלי", והבהיר שסדרי עדיפויות אלו קודמים לשמירה על שותפות אסטרטגית אמיתית עם ישראל.

אחד ההיבטים החושפניים ביותר היה מה שהוא בחר להדגיש ומה שהוא בחר להשמיט. הוא ציין תקיפות נגד נוצרים, אך לא נגד יהודים. קהילות יהודיות פשוט לא הופיעו ברשימת הקורבנות שלו. כשזה הגיע למצב הביטחוני, הוא תיאר את המצב בצפון ישראל ובדרום לבנון כאילו ישראל לא באמת נמצאת תחת מתקפה, תוך שהוא ממזער או מגדיר מחדש את מה שאנשים בשטח חווים כתוקפנות ישירה.

לפי ההיגיון שלו, להתקפות על אזרחים ישראלים ביהודה ושומרון אין השפעה משמעותית על רמת האלימות הכללית, ולכן הדרך ה"מוסרית" היא להמשיך לתמוך ברשות הפלסטינית, באונר"א ובגופים דומים. בפועל, הדבר מסייע לקיים מערכת שמתמרצת טרור ומנרמלת את הרעיון שניתן וצריך לסלק יהודים מאזורים שלמים. זהו טיהור אתני לכל דבר, גם אם צרפת מעדיפה תיאור מעודן יותר.

למען האמת, אני מרחם עליו: כהונתו הייתה כישלון. ממשלתו בחרה להקריב את מערכת היחסים עם ישראל שאותה היה אמור לקדם, והותירה אותו להגן על מדיניות שחותרת תחת השותפות שאותה נשלח לחזק. הפער בין הרטוריקה של בהירות מוסרית וידידות לבין המציאות של בחירותיה של צרפת, מעולם לא היה בולט כל כך.

​להפוך הגנה עצמית לפשע: הסטנדרט הכפול והמסוכן של האו"ם - חלק ב׳

 נקודות נוספות:

1. קיימות דוגמאות היסטוריות רבות לבתי משפט שהיו נגועים בדעות קדומות נגד יהודים, כמו משפטי עלילות הדם, פרשת דרייפוס והליכי אינקוויזיציה שונים. הדוגמה של האדם השחור נבחרה משום שהיא מוכרת יותר לציבור הרחב וקלה יותר לזיהוי עבור רוב הקוראים כאבסורד מוסרי מובהק, אך הלוגיקה העומדת בבסיסה זהה. החוק אינו מוחל באופן שווה, וקבוצה אחת מסומנת לענישה קולקטיבית בעוד שאויביה חומקים מביקורת. ההבדל הממשי היחיד הוא שהדוגמה של האדם השחור הפכה לבלתי קבילה חברתית, בעוד שדעות קדומות דומות נגד יהודים עדיין זוכות לסובלנות נרחבת.

 2. דפוס זה בא לידי ביטוי גם באופני הטיפול של האו"ם באחריותם של מנהיגים אינדיבידואליים. בית הדין הבינלאומי לצדק (ה-ICJ) אינו שופט יחידים, ובכל זאת הרטוריקה סביב ישראל מסמנת לעיתים קרובות את נתניהו כאילו הוא מייצג בגופו את העם היהודי כולו, ומשמשת כדי לדחוף להגשת כתב אישום נגדו בבית הדין הפלילי הבינלאומי (ה-ICC). אין זו ביקורת פוליטית רצינית. זהו היטל (פרוז'קציה) פולחני של אשמה קולקטיבית על דמות אחת, המונע כל דיון אמיתי על מדיניות או אסטרטגיה.

 3. דימוי "היהודי לדוגמה" שיש להענישו – בין אם הוא מגולם בדמותו של נתניהו ובין אם בדמות סמלית אחרת – שואב ישירות ממאות שנים של פנטזיות אנטישמיות. הוא מניח שלעם היהודי כולו יש רצון אחד, אשמה אחת, וכי השמדת דמות מייצגת אחת תסגור איכשהו את החשבון עבור כל השאר. רטוריקה מסוג זה הופכת את הדיון במדיניותה של ישראל לפולחן דתי או מיתי, במקום לדיון פוליטי. במקום לשאול אילו צעדים הם חוקיים, מידתיים ונבונים מבחינה אסטרטגית, היא מייבאת לוגיקה סמלית של הקרבה וענישה קולקטיבית, שאין לה מקום בעיסוק רציני במשפט בינלאומי או בפוליטיקה דמוקרטית.

 4. למותר לציין כי התנהלות זו מסייעת רבות לנתניהו מבחינה פוליטית – דבר שאינו לרוחי. באמצעות יצירת תמונה ברורה של עוינות עולמית כלפי ישראל, שיח זה מחזק את הנרטיב שלו בדבר מצור קיומי. הוא מקל עליו לפטור ביקורת פנימית כנאיביות או כבגידה. מובן מאליו שחלק זה של הסיפור, הסותר ישירות את המטרה המוצהרת של דמוניזציה כלפיו, כמעט ואינו נדון.

 5. מדוע כה רבים נופלים במלכודת של זבל מסית שכזה, הרבה יותר מאשר בביקורת אמיתית על ישראל, מדיניותה או הנהגתה? אינני בטוח, אך בדבר אחד אני בטוח: זה לא קורה בגלל מחסור בסיבות לביקורת אמיתית.

 6. אפילו לפי הסטנדרטים הנמוכים ממילא של האו"ם להאשמת ישראל, הארגון אף לא ניסה להעמיד פנים שיש בידיו ראיות, ובכל זאת הוסיף את ישראל לרשימת הפוגעים המיניים. נראה כי קיימת הנחת יסוד לפיה האשמה נגד ישראל מכשירה את עצמה ללא קשר לעובדות. בפועל, הדבר משמש לטשטוש ההאשמות נגד חמאס בגין פגיעות מיניות – לא רק כלפי החטופים הישראלים, אלא גם כלפי אזרחים פלסטינים. על ידי התמקדות בהאשמה מופרכת נגד ישראל, האו"ם מסיט את תשומת הלב מהמבצעים האמיתיים.

​להפוך הגנה עצמית לפשע: הסטנדרט הכפול והמסוכן של האו"ם - חלק א׳

אלו הטוענים כי האו"ם בסך הכל רוצה שחברותיו יצייתו למשפט הבינלאומי, מותחים את גבולות האמינות באופן דרמטי כאשר הארגון פועל נגד ישראל. האו"ם אינו מסתפק רק באי-מניעת אלימות נגד ישראל; במקרים רבים הוא תומך בה באופן פעיל או מאפשר אותה באמצעות החלטות מוטות, משלחות חקירה חד-צדדיות, סוכנויות התומכות בפועל בפעולות טרור נגד ישראל, וסירוב להתעמת עם מדינות וארגונים המפרים בגלוי את עקרונות היסוד של המשפט הבינלאומי.

הראיות לסטנדרט הכפול והסלקטיבי הזה גלויות לכל עין. אונר"א מנתבת משאבים לחמאס, אשר משתמש שוב ושוב בכספים אלו כדי לבנות מנהרות, לרכוש נשק ולממן מתקפות נגד אזרחים ישראלים. יוניפי"ל מספק כיסוי ומרחב פעולה לחיזבאללה, ומאפשר לו להתבצר לאורך גבולה הצפוני של ישראל ולצבור ארסנל עצום של טילים ורקטות. העצרת הכללית של האו"ם מאפשרת לאיראן, מדינה חברה מן המניין, לאיים בגלוי על השמדת ישראל מעל בימת העצרת.

זוהי הפרה בוטה של אותם הכללים ממש שהאו"ם טוען כי הוא מגן עליהם, ובכל זאת יש מי שעדיין מגן על העמדה הזו. הציפייה היא שישראל תתפרק מנשקה מבחינה מוסרית, פוליטית ולעיתים גם פיזית, בעוד שאויביה מורשים להתחמש מחדש, להתבצר ולאיים ברצח עם בחסות הרטוריקה של האו"ם.

במונחים מוסריים, הדבר שקול לטענה כי אדם שחור בעידן חוקי ג'ים קרואו, שידע כי המון זועם התארגן כדי לבצע בו לינץ' והחליט לקרוע את חבל התלייה שלהם, פעל בצורה בלתי מוסרית ובלתי חוקית. היפוך יוצרות זה הופך את ההגנה העצמית לפשע, בעוד התוקפן נותר חופשי לפעול ללא עונש.

ואף על פי כן, ישנם מי שעדיין מתעקשים שהאו"ם הוא שומר ניטרלי של המשפט הבינלאומי. האם מישהו בעל ידע בסיסי בעובדות הללו באמת מצפה שיתייחסו לטענה זו ברצינות? ככל הנראה, עבור אנשים רבים, התשובה היא כן.

דעות קדומות מימי הביניים באריזה חדשה

מושגים מימי הביניים כמו אשמה קולקטיבית, ששימשו בעבר להצדקת פוגרומים נגד יהודים בשל "עלילות דם" מצוצות מהאצבע, צפו מחדש כיום עם טוויסטים מודרניים ומלוטשים המסתירים את מקורותיהם הרעילים ובמקביל מגבירים את תפוצתם.

כיום, גישה זו רואה בכל ישראלי או יהודי בחו"ל כאחראי למדיניות בעזה - אפילו כזו המומצאת מתוך הנרטיב של המאשים. היא מתייחסת לעם שלם כאל מקשה אחת הראויה לעונש קולקטיבי, תוך התעלמות ממעשים של אינדיבידואלים, מביקורת פנימית או מהקשר.

צווי כנסייה שרפו את התלמוד ומחקו את ההיסטוריה היהודית. ההדים המודרניים לכך כוללים מזעור של השואה על ידי השוואת רצח העם הנאצי לנכבה, או הכחשת קשר בן 3,000 שנה של יהודים ליהודה, תוך המצאת טענות פלסטיניות עתיקות הקודמות לגלות רומא. באופן אירוני, הדבר לרוב מכחיש גם את ההיסטוריה של המאשים עצמו.

שנאה מתקופת מסעי הצלב, שנמכרה אז כ"קנאות דתית טהורה", מתחזה כיום ל"התנגדות אנטי-קולוניאלית" או ל"צדק פרו-פלסטיני". התקפות על בתי כנסת, אלימות בקמפוסים וקריאות לגירוש יהודים מתקבלות כניצחונות מוסריים נגד "הדיכוי הציוני" - מה שמרמז כי כל זוועה נגד יהודים היא מוצדקת, ללא קשר לטענותיו של המאשים.

האיסורים של ימי הביניים על עדות יהודית, בתי כנסת וקולות יהודיים משתקפים כיום בקודים של חופש הביטוי בקמפוסים, בחסימות ברשתות החברתיות ובכללים של "אין כניסה לציונים". אלו מתייגים הגנה עצמית יהודית או הקשר היסטורי כנאום שטנה, ובכך משתיקים את הקורבנות בעודם מגבירים את קולם של המאשימים.

לא מדובר ברעיונות חדשים. אלו הן דעות קדומות ישנות באריזה ויראלית וטרייה, המתפשטות מהר יותר באינטרנט ובאקדמיה - חזרה לעידן ימי הביניים במסווה של קדמה.

יתר על כן, האקטיביזם הפרו-פלסטיני מקביל גם לפטרנליזם של ימי הביניים כלפי ילידים, שבו גורמים חיצוניים מהמערב טוענים כי הם יודעים טוב יותר מהמקומיים מה הם באמת רוצים.

אקטיביסטים וארגונים לא-ממשלתיים מערביים מניחים כי הפלסטינים מעדיפים פרגמטיזם, סיוע כלכלי או הסכמי שלום כמו הסכמי אברהם. במציאות, דרישות מקסימליסטיות כמו "מהנהר ועד לים" פופולריות בהרבה בקרב הפלסטינים. הדבר מהדהד את כוחות הצלבנים והרקונקיסטה שכפו ישועה על המוסלמים באמצעות המרות דת בכפייה, והתייחסו אליהם כאל נחותים וטועים הזקוקים להדרכה של אליטה, על אף התנגדות מקומית.

תפיסת העולם של "האידיאולוגיה כאמת המוחלטת", המצפה מהמציאות להתיישר לפיה, משקפת מילינאריזם (אמונות קץ הימים) בדומה לחזונותיו של יואכים מפיורה על עידן חדש שנקבע בידי שמיים. המחאות הפרו-פלסטיניות משליכות נרטיבים של צדק אוטופי המדחיקים פלסטינים בעלי דעות שונות, מתוך הנחה שהמסגרת שלהם תעצב מחדש את המזרח התיכון – בדומה לבולה האפיפיורית Unam Sanctam (1302) שדרשה כניעה אוניברסלית לדוקטרינה חסינת טעויות.

דינמיקה זו מנכסת את המטרה. אקטיביסטים מרוחקים מחרישים את קולם של תושבי עזה ויהודה ושומרון, ומעתיקים את העדפותיהם שלהם (כמו הגנה על אזרחים על פני לוחמנות מיליטנטית) אל המקומיים. הם טוענים כי הם מדברים בשם הפלסטינים תוך התעלמות מהרצון העצמי שלהם, בדיוק כפי שאירופאים בימי הביניים הניחו עליונות על פני הכופרים.