האופיזיציה מחפשת את השופט (תרתי משמע)

בעקבות #392 גונן אילן - הכנסת - הרשות שנשכחת בשיח הציבורי - על המשמעות:

מצד אחד אני מסכים עם הטענה שהיחס לפוליטיקה דומה לקבוצות כדורגל.

מצד שני, אני לא מסכים עם הסימטריה בין הקואליציה והאופיזיציה. לאופיזיציה אין יכולת לתת נימוקים מסיבה פשוטה - כל ראשיה תמכו ברפורמות הרבה יותר רדיקליות והם מעריכים (כנראה בצדק) שרק לחץ חיצוני ישכנע את הממשלה, לחץ שתלוי באופן ישיר בכך שישקרו בלי בושה ויסרבו לכל דיון כלשהו. המצב בקואליציה גם הוא פשוט - אין את מי לשכנע, הרוב המוחלט של האזרחים משוכנע בנחיצות הרפורמה ואילו את המיעוט העיקש לא רק שיהיה קשה להזיז אלא שהסיכויים לכך אפסיים.

ממשלת הביזה או ביזיון התקשורת?

אין לי הרבה דברים טובים (או רעים) להגיד על התקציב בכללותו - הוא לא מבשר בשורה גדולה - טובה או רעה.

למעשה הבשורה הטובה ביותר בתקציב היא למרבה ההפתעה הכספים הקואליציוניים. במשך השנים מ-1985 שיתף משרד האוצר, בדגש על הייעוץ המשפטי, פעולה עם מאמצי ההסתרה של ממשלות לגבי עלות ההקמה והתפעול שלהן. בעוד שאני חושד ששינוי המדיניות לא נובע מסיבות ענייניות של שקיפות, אלא מהמלחמה שהממשלה הכריזה על הייעוץ המשפטי, הרי התוצאה זהה - הציבור נחשף למידע קריטי שהוסתר במאמץ רב ובשיתוף פעולה מביך של הגורמים המקצועיים והפוליטיים.

למרבה הצער, אי אפשר לברך על המוגמר, המצב הזה היה ידוע לתקשורת לא רק מתקופת הממשלה הקודמת (ראו להלן) אלא גם בממשלות נתניהו האחרונות ולפניהן. אפשר לראות אלפי כתבות על חוסר השקיפות וטענות (מוצדקות ברובן) על כך שהציבור לא נחשף למידע. דבר זה לא מפריע כלל ועיקר לרובה המוחלט של התקשורת להעלים את שינוי המדיניות הזאת מהציבור ולהציג גרפים שמראים את התקציבים הקואליציוניים לאורך השנים, הצגה שבעיקר מציגה את רמת שיתוף הפעולה של הדרג המקצועי עם הפוליטיקאים ולא את נתוני האמת.

היה קשה להימנע מחשיפה לדו״ח של משרד האוצר (אין קישור מכיוון שלא פורסם באופן רשמי) על הנזק שייגרם לכלכלה ולהודעה שיהיה צורך להעלות מסים בעקבות ההסכם. מי שאיננו בעל זיכרון של דג זהב, היה יכול להיזכר בדוח דומה להפתיע שפורסם לפני כשנה, בנושא הגדלות הרמטכ״ל. שלא במפתיע, היה קשה מאוד למצוא אזכור לעובדה שהממשלה הקודמת יצרה התחייבות משפטית (בניגוד לפוליטית כמו הנוכחית) בסדר גודל דומה.

למעשה התברר כי רוב הכספים הקואליציוניים המובטחים, מובטחים בתנאי שיהיה עודף מסים. זהו מצב רגיל למדי בשנים האחרונות, אולם בשל המשבר בהייטק לא ברור האם ייתרחש (הפעם האחרונה בה לא היה עודף כזה הייתה ב-2009 ולא במקרה). בשל כך האפקט הוא העברה של יכולת ההחלטה היכן להשקיע את הכספים העודפים מפקידות האוצר לפוליטיקאים. כמעט למותר לציין שנקודה זו הועלמה כמעט לחלוטין מהדיווחים.

בסיכומו של דבר, אפשר שלא להסכים עם ההחלטה של הממשלה להיכן להעביר כספים נוספים (אני לא מסכים), החלפת שקרי משרד האוצר בשקרי התקשורת אינה מהווה שיפור וצריך להימנע ממנה.

לא, זה לא מתמטיקה

הפרק של עושים משפט: האמת מאחורי פסילת חוקים בבג"צ מתחיל באמירה בלתי נכונה בעליל - אטילה שומפלבי מגיב בצורה לא נעימה לביקורת שאינה משבחת את הפרקים של הפודקסט.

בנושא בתי הכלא הפרטיים לא רק שאין דיון רציני בשאלה המרכזית שהחלטת בג"צ הזאת מציבה - סמכות (על קביעת מדיניות הכליאה) ללא אחריות (על מימושה) אלא שגם נאמר שקר מטופש לחלוטין - החוק החריג בפירוש את החלטות השחרור המוקדם והכנסה לצינוק מסמכות הזכיין - למעשה הפסיקה קבעה שהחרגה זו איננה מספקת - ומשכך השימוש דווקא במקרים הללו כהעברת סמכות שלטונית לגורם פרטי היא פשוט טמטום.

בג"צ אמנם לא פסל לכאורה את חוק איחוד משפחות אולם הוא טורח לרוקן את החוק ממשמעותו. בניגוד לנטען בפרק, בג"צ למעשה לא קיבל את טענת המדינה כי אין לה אפשרות לבצע בדיקה - תחילה דחה אפקטיבית את החלת החוק (שהוא הוראת שעה שמחוקקת כל שנה) על ידי קביעה שכל מי שהחל בהליך יכול להמשיך בו, לאחר מכן טרח לחדש את ההשהיה המעשית הזאת לאחר כל תיקון בחוק, וכאשר בשנים האחרונות לא תוקן החוק, בג"צ דרש מהמדינה להביא נתונים שיבהירו כי החוק לא דרוש מכיוון שאיננו מיושם למעשה (בשל פסיקותיו שלו...). כך שהחוק הזה הוא דוגמה נגדית נהדרת לטענה שהפרק מנסה לטעון - בג"צ לא רואה את החוק כמחייב בשום צורה שהיא והריסון לכאורה בפסילת חוקים הוא אשליה, בג"צ פשוט מעדיף לרוב לא להתעמת ולאיין אותם במקום.

בניגוד לרושם שאפשר לקבל מהתקציר, נושא פסילת החוק לשלילת קצבת הכנסה ממי שהוא בעל רכב נידון בקצרה, תוך התעלמות מביכה מכך שהחוק לביטול נתקע בצנרת בשל פסיקות אחרות של בג"צ, ולפיכך בג"צ "נאלץ" להציל את המצב שתרם רבות להיווצרותו.

את הדיון בנושא גיוס בני הישיבות אפשר לסכם בקצרה - אטילה מציג תפיסה של בוז גמור לאפשרות שהכנסת תקבל הכרעות ערכיות, והטענה שהוא מציג היא שאם הכנסת מקבלת הכרעה שגיוס בני הישיבות יקודם בצורה אחרת מכפייה, בית המשפט העליון חייב להתעלם ממנה. דברים דומים אמורים גם בנושא המסתננים שנידון בחטף.

אם לא די בכל אלו, התזה המרכזית של הפרק היא שמדובר לכאורה במתמטיקה, בג"צ מחבר את כל ההצדקות מצד אחד ואת כל הפגיעות מצד שני ובודק מה גדול ממה. אין שום רמז כלשהו בכל הפרק לכך ששני הצדדים של המשוואה לכאורה נקבעים בצורה ערכית ולכן אין לשופטי בג"צ שום יתרון שהוא על חברי הכנסת בפסיקתם, למעשה בהתחשב בצורה שבה מתנהלים הדיונים בבג"צ (ללא דיוני הוכחות) ספק רב אם יש להם יתרון כלשהו על האדם ברחוב. באופן משעשע למדי, מי שעוקב בקפדנות אחרי הפרק מגלה שאם כבר מדברים על פעולות מתמטיות, השוואה יותר הגיונית היא דווקא לכפל ולחילוק, כשפעמים רבות המספר הנדון הוא אפס ולכן החישוב חסר משמעות.

לסיכום, אני מסכים עם המשפט האחרון של התקציר, מדובר בפרק חובה לכל מי שרוצה להבין על מה הוויכוח סביב השינויים המתוכננים במערכת המשפט. למרבה הצער, הוא (כמו כמעט כל הפרקים של הפודקסט) מאוד משכנע, רק לכיוון ההפוך בדיוק ממה שהמשתתפים בו התכוונו- אם זאת הרמה המרבית שטיעוני המתנגדים מסוגלים להגיע אליה, כנראה שבאמת אין להם שום טיעון רציני והערכתם את הציבור כבור היא השולטת.

מה מקור האובססיה שלי לשמאל?

כידוע, הכרה בבעיה היא חצי הדרך לפתרונה😊 וביתר רצינות - הסיבה היא פשוטה - אני רואה את עצמי חלק ממחנה שמקיא אותי. אני אדם מאוד ליברל (גם כלפי אלו שאני ממש לא תומך בעמדותיהם "החשוכות"), מחזיק בעמדות שמאל מדיני קיצוני מאוד (תומך בממשלה עולמית) ומאמין אדוק בכך שדמוקרטיה היא צורת השלטון הכי פחות גרועה (גם אם היא מעלה לשלטון אנשים שאני לא ממש אוהב).

בעוד שאני מוצא שותפים לא מעטים בשמאל לעמדות הללו, הרי הקשבה למי שמתיימרים להיות המנהיגים של המחנה - הפוליטיים, התקשורתיים והרוחניים - מלמדת אותי כי אני נסבל לכל היותר. הפתיחות לכאורה היא בתנאי משתמע ולעיתים מפורש שתצטרף אלינו ואם לא - נבטל אותך. העמדות המדיניות לא נובעות מאיזשהי אמונה אמיתית אלא מהצטרפות לעדר של השמאל במערב שמתקשה להשתחרר מהקונאליזם (אגב, בניגוד לימין שברובו המשיך הלאה). ובנושא הדמוקרטיה, אפשר לתאר את חמש השנים האחרונות כניסיון לאמץ את השיטות הקלולקות לשלטון בשטחים לתוך תחומי הקו הירוק.

המצב הזה יוצר אצלי פער משמעותי בין הדימוי העצמי שלי כשמאלן לבין האמת העצובה שכנראה אין לי יותר מקום במחנה שרוב חבריי ובני משפחתי נמצאים בו. השאלה שאני שואל את עצמי (ומטיף לה בבלוג הזה) היא לכן די ברורה - האם השמאל ילך בעקבות מנהיגיו ויהפוך את עורו כשם שקרה במפלגה הרפובליקנית בארה"ב במהלך שנות השבעים של המאה הקודמת או שיתעשת ויחליף את מנהיגיו. ככל שעובר הזמן האפשרות הראשונה נראית לי לצערי יותר ויותר ריאלית.

האמריקאים השתגעו?

מאז הפעם האחרונה בה כתבתי על הנושא היה שינוי משמעותי בגישה האמריקאית - האמריקאים החליטו להפיל את נתניהו, תוך שימוש במהפכה המשפטית כתירוץ.

כמו תמיד אצל האמריקאים, קשה להבין את הגישה הזאת, מכיוון שתמיכה פומבית באופיזיציה היא הדרך הטובה ביותר להבטיח את המשך הרפורמה. בעוד שהלחץ מאחורי הקלעים הוא מועיל, הרי שבכל פעם בה האמריקאים התערבו פומבית (פרט למבצע קדש אז איימו במעורבות צבאית) הם השיגו את המטרה ההפוכה.

קשה מאוד, אם לנקוט בלשון עדינה, לקבל את הדאגה האמריקאית לעתיד הדמוקרטיה הישראלית ככנה, בעוד שבמקביל הם מתעלמים מהאירועים בצרפת - מקרון מטיל צו חירום על מנת להעביר רפורמה כלכלית משמעותית, ללא תמיכה משמעותית בציבור ותוך מהומות אלימות בהרבה מאשר ההפגנות בישראל.

לא נראה כי התמיכה הכלכלית האמריקאית במחאה היא משמעותית, אבל הצורך של הממשל לשקר לגביה מעודד במקצת מכיוון שהוא מצביע על התנגדות פנימית בארה"ב.

צעד ענק לאוליגרכיה

אין דרך יפה להגיד את זה - החלטת הכניעה של נתניהו היא צעד ענק לקראת חיסולה הרשמי של הדמוקרטיה במדינת ישראל.

היום התברר סופית שבישראל יש מי ששווים יותר ושווים פחות, ששלטון החוק לא קיים, שהמרדה פומבית היא עניין לגאווה, שהתפרעויות נסלחות אם אתה בצד הפוליטי המתאים, שמותר לגופים ממלכתיים לנקוט יוזמה פוליטית מובהקת אם היא מתאימה לשמאל ושהממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי מתקיימת אך ורק מכיוון שצריך פסאדה של דמוקרטיה.

השמאל אמנם צעק דמוקרטיה אבל בפועל המפגינים השיגו התקדמות רבה לקראת הצעד שראשי המחנה שואפים אליה - חיסול הדמוקרטיה.

כמו לרוב הכישלונות, גם לזה יש הרבה אחראים, אבל במקרה הזה האחראי העיקרי ברור - נתניהו ועליו להסיק מסקנות ולהתפטר.

למה גישת השמאל מטופשת?

הטור של עמית סגל הזכיר לי את אחת הבעיות המרכזיות במחאה הנוכחית. נניח שהולכים על הנרטיב שהשינויים במערכת המשפט הם קדימון לכך שהדתיים ישתלטו על המדינה ושהדבר נובע מכך שהם רוב.

מהי האסטרטגיה הנכונה במקרה הזה? עד כמה שזה נשמע מדהים השאלה הזאת לא נשאלת בכלל. זה לא מקרי כמובן, אלא ממשיך קו בו השמאל בטוח שהדרך הטובה ביותר לשנות את החרדים היא השמצות על גבול האנטישמיות, שהדרך הטובה ביותר להתחבר לערבים היא להעליב אותם וכיוצא באלו.

אחרי הכל, מי שבאמת מאמין בתאוריה הזאת היה אמור לנסות ולדבר עם החרדים ולנסות לשמוט את הקרקע מתחת לשינויים, אבל במקום זאת הם מוכרזים כאויב העיקרי.

בתור מי שלא בדיוק נלהב מהשינויים המוצעים, אני מוצא את עצמי יותר ויותר נדרש לתזכורת עצמית שאין להידרש לתיאוריות קונספירציה כשהנחה של טמטום היא מספיקה. אני מתקשה לדמיין מצב שיועיל יותר לדורשי השינויים במערכת המשפט מאשר התנהגות השמאל הנוכחית, בדגש על הניסיונות הפתטיים להציג את המחאה כלא קשורה לשמאל. למעשה, אפילו במקרה של התקפלות הממשלה, השמאל יוכל במקרה הטוב לקנות שנים בודדות עד שיקבל פגיעה חמורה בהרבה בכוחו.

אני מוצא את המצב הזה עצוב במיוחד מכיוון שהחלטת האסטרטגיה הזאת לא רק שלא נדונה פומבית אלא שרוב ציבור השמאל אפילו לא מודע לה. רובם המוחלט של המפגינים בטוחים באמת ובתמים שהם מגנים על הדמוקרטיה כמו שמספרים להם, האם ההפגנות באמת מסייעות לכך? אסור לשאול.