אחד הפערים הגדולים בין מאשימיה של ישראל לבין רוב הישראלים נוגע לסוגיית הכוונות מול התוצאות. ישראלים נוטים לשפוט פוליטיקה וביטחון לפי מה שקורה בפועל בשטח, ולא לפי מה שגורמים חיצוניים אומרים שהם "התכוונו"; וכאשר השניים מתנגשים, הם מניחים שהמעשים הם אלו שחושפים את הכוונות האמיתיות.
גרועה מכך היא התפיסה הפטרנליסטית לפיה הישראלים מחויבים מוסרית לקבל דרישות של אחרים רק משום שדרישות אלו מוצגות ככאלו שנובעות מ"תום לב". ההתייחסות לישראלים כקטינים מוסריים שעל מצפונים מערביים "חכמים" יותר להנחותם, מהדהדת תחושה ישנה של עליונות תרבותית שנראית קרובה באופן מטריד לחשיבה קולוניאלית.
בעייתית באותה מידה היא ההנחה שכאשר פעילים מערביים "תומכים בפלסטינים", הפלסטינים חווים זאת אוטומטית כסולידריות אלטרואיסטית. במציאות, פלסטינים רבים מפרשים לפחות חלק מפעילות זו ככזו המונעת מעוינות כלפי יהודים, ולכן מצפים שחלק מהקולות הללו יריעו כמעט לכל פעולה שתינקט נגד ישראלים. כאשר פלסטינים מפרשים את המניעים בצורה כזו, פרשנים מערביים נוטים בדרך כלל לבטל את נקודת מבטם כאילו אינה חשובה.
הדינמיקה הזו אינה ייחודית לסכסוך הזה; במאבקים רבים ברחבי העולם, "תומכים" מבחוץ משליכים את הסיפורים האישיים שלהם ומניחים שהם יכולים להכתיב את המציאות באמצעות כוח נרטיבי בלבד. אך כאן, יותר מדי אנשים מתנהגים כאילו ישראל-פלסטין היא המקרה היחיד שבו איתותי מוסריות והסיסמאות שלהם אמיתיים יותר ממה שאנשים על השטח חווים בפועל.
ביסודו של דבר, הסכסוך הזה אינו מחזה מוסר שנועד לאפשר לזרים לצבור נקודות ברשתות החברתיות. זוהי מציאות קשה ומורכבת שבה בני אדם אמיתיים חיים ומתים, הרחק מעבר לנרטיבים הנוחים שרבים מעדיפים להשליך עליה.
שאלת הליבה היא פשוטה: מדוע שמישהו ייחס חשיבות רבה יותר למה שאנשים אומרים שהם מתכוונים, מאשר לתוצאות הממשיות שמעשיהם מייצרים בעולם האמיתי? העובדה שכוונות ותוצאות יכולות להיות מנוגדות לחלוטין מאיימת על הדימוי העצמי של אנשים רבים, ולכן הם נמנעים מלהביט בפער הזה ונסוגים לרפלקס: "זה לא יכול להיות נכון, הרי כוונותינו טובות – איך אתם מעזים להטיל ספק במניעים שלנו".
כאשר מציבים את התוצאות במרכז, השיחה בדרך כלל קורסת, כיוון שאין דרך כנה להצדיק התעלמות מנזק ממשי לטובת נרטיבים עצמיים מחמיאים. בנקודה זו, הבחירה היא בין התמודדות עם הנזק שגורמות "הכוונות הטובות" לבין נטישת הדיון. לעיתים קרובות, מה שצף אז הוא בדיוק מה שהוגדר כ"בלתי נתפס": חלק ניכר ממה שמותג כ"ביקורת על ישראל" מתפקד בפועל כמסכה דקה לאנטישמיות או לגזענות, דבר הניכר בסטנדרטים הכפולים המוחלים אך ורק על המדינה היהודית.
הוגן לומר שישראלים ופלסטינים רבים אכן חיים בתוך תיבות תהודה משלהם; ניפוץ הבועות הללו דורש מאמץ אמיתי. הבעיה העמוקה יותר היא העליונות המוסרית המשתמעת מצד גורמים חיצוניים, כאילו המרחק מהסכסוך הופך את המבקרים אוטומטית לחכמים יותר או לפחות מוטים. בסכסוך הזה במיוחד, גורמים חיצוניים אינם חסינים מפני תיבות תהודה ונקודות עיוורות; השילוב של מרחק, אידאולוגיה וזעם סלקטיבי הופך לעיתים קרובות את הבעיה לגרועה יותר, ולא לטובה יותר.
