כפי שכתבתי לא פעם, הבעיה המרכזית בנושא הזה היא אכן פוליטיקה. במחשבים יש
מונח שנקרא GIGO - זבל נכנס, זבל יוצא. אין לסטטיסטיקאים מידע אמין היום
מכיוון שהפלסטינים לכל הדעות מזייפים את הנתונים (הוויכוח הוא רק על גודל
הזיוף, לא על קיומו) כך שהעניין בהחלט הוא הימור (אני לא שולל לגמרי את
האפשרות שהמספר של הפלסטינים אפילו גדול יותר - הוא פשוט לא אמין).
לדעתי, בנקודה מסוימת צריך להפנים שלנתונים אין ערך וצריך להשתמש בשיטה אחרת. למרבה הצער, סטטיסטיקאים רציניים לא אוהבים להכריז שהנוהל שהסתמכו עליו הוא בבל"ת ולכן הם לא עושים זאת (הם לא שונים בכך מכל בעל מקצוע אחר). אני לא מכיר עבודה שהתעלמה לחלוטין מנתוני הלמ"ס הפלסטיני וניסתה לבצע הערכה בשיטות אחרות
ההסברים המקובלים הם שהנתונים אמינים חוץ מאלו שלא, כך שבאופן מקרי לחלוטין החריגות הן לכיוון אחד, אפשר להיכנס לדיון על כל אחת מההנחות הנלקחות כמובנות מאליהן אבל נראה לי שעצם מספרן הגדול מדגים בדיוק את הנקודה שלי - הנתונים הבסיסיים הם זבל ולכן כל התבססות עליהן היא בעייתית. אציין רק שהמפקד של 1997 סבל מהטיה לא מבוטלת ולכן איננו בסיס אמין אפילו לפי הפלסטינים. אפשר לנקות נתונים עד לגבול מסוים, הנתונים הדמוגרפיים של הפלסטינים עברו אותו כבר ממזמן - מכיוון שברור בעליל שהמגמות שונות, למעשה, מי שבודק את מערכת החינוך ב-1997 רואה קפיצה כלפי מעלה - הפלסטינים ראו והאשימו את ישראל בהפרעות למפקד (אגב, האשמות שלא ברור כמה הן מופרכות). כל הדיון הדמוגרפי בנושא מתמקד במגמות, כך שלמעשה מבצעים הנחת המבוקש - מניחים מגמה, בודקים את הנתונים שהפלסטינים מפרסמים ואם הם תואמים אזי מניחים שהם נכונים.
הקפיצה ב-1997 כמובן לא הייתה פתאום, מדובר בשני גורמים ידועים שהשפיעו על מספר הילדים - הגירה של צעירים (אנשי "צבא השחרור הפלסטיני") ועלייה ברמת האופטימיות של האוכלוסייה (כמעט למותר לציין שהמגמה לא האריכה ימים - האינתיפאדה השנייה חיסלה אותה). אני אחפש את הדיווח, אני שמעתי אותו מאבי שהיה במערכת החינוך הישראלית. הדיון הזה בברירת המחדל של אותן מגמות, אלא כמה המגמות השתנו. זה מאוד לא סביר שאין לאירועים השפעה - קשה לדעת אם צוק איתן למשל הביא ליותר ילדים או פחות - ההיסטוריה מלמדת ששתי האפשרויות פתוחות. למעשה הנתונים הפלסטיניים חלקים מדי, זה מחשיד אותם אוטומטית כמזויפים.
המגמות תלויות כמובן בהשפעה לאורך זמן, למלחמת יום כיפור הייתה השפעה למשל.
העובדה שהנתונים לא מושפעים מהתפתחויות (אפילו באופן מינימלי) מהווה ראיה
חזקה למדי שהם מזויפים, החיים פשוט לא מסתדרים כל כך טוב עם קו המגמה.
ההנחה שהילודה בעזה לא מושפעת מהרס חוזר ונשנה מצריכה לכל הפחות בדיקה ולכך
הנתונים בלתי מספיקים, מה שהופך אותם לבלתי רלוונטיים.
כמות העוזבים את עזה מאז ההתנתקות היא בלתי ידועה לחלוטין - חמאס טוען שעזבו פחות ממספר המתים הידועים מהם (טבעו בדרך לאירופה); אין מידע אמין כלשהו על לידות בעזה (המספרים בצוק איתן למשל היו אבסורדיים) וגם המספרים בגדה לא ממש מדויקים; אף אחד לא ממש עוקב אחרי העוזבים מאז הקמת הרשות הפלסטינית.
אני יכול להמשיך את הרשימה הלאה והלאה - הנקודה היא פשוטה - אין מידע שאפשר לסמוך עליו וכל הניסיונות להסביר שהבעיות בנתונים הקיימים הן רק X או Y הם מופרכים מעיקרם. כמעט למותר לציין שהדברים נכונים לא רק לדמוגרפיה אלא לכל הנתונים הסטטיסטיים של הרשות. למעשה, העובדה שהם מצליחים לפרסם נתונים מפורטים להפליא במצב שבו השליטה שלהם היא (לעדותם שלהם) בדיחה, מעוררת חשד יותר מאשר אמון.
אם הרש"פ הייתה טוענת שיש שיעורי שגיאה של 20% אולי הייתי מתייחס אליהם יותר ברצינות. בנושא הדמוגרפי ברור לכל שהנתונים הפלסטינים מנופחים, עם זאת חשוב להדגיש שהם מנופחים יחסית למה שהם יודעים. סביר, אבל הרבה פחות ודאי, כי הם אכן מנופחים יחסית למציאות.
יש לציין כי המצב לא שונה בהרבה מדינות בעולם, החריגה היחידה פה היא מסיבות פוליטיות - הנתונים הפלסטינים נתפסים כאמינים בעוד נתוני קולומביה (40% מהשטח בידי המורדים) לא נתפסים ככאלו. אין מאחורי העניין שום היגיון פנימי אלא פוליטי.
לגבי הטענות שהקהילה המקצועית הייתה צריכה להקים קול צעקה. הלוואי שהייתי מאמין
שמדובר בשמאלנות, מדובר בעניין בסיסי הרבה יותר - הודאה בבורות היא אף פעם
לא פופולרית. קשה למצוא קהילה מקצועית שמכבדת את עצמה שתתנדב להודות שהמידע
שלה עלוב, בוודאי בנושא שנתפס כחשוב במיוחד. התגובה לאלו שמעזים
לחרוג מהשורה בנושא מסבירה היטב את הזהירות של הרוב.