עם זאת אכן מודה שטענות ההגנה על הפצ"רית המתפטרת הצליחו להדהים אותי. מי שמוטרד מהאפשרות שחיילי צה"ל לא ייענשו על פשעי מלחמה היה צריך להתייצב ראשון בתור מי שמזועזע מהשקרים של הפצ"רית. הרמייה שהודתה בה פירושה שכל חקירה כזאת זוהמה ושהחיילים ישוחררו. במקום זאת מי שחוגג הוא מי שסבור שלא היו מקרים כאלו (טעות, הסיפור הזה יגדיל את הלחץ על ישראל) ואילו הבוכים הם אלו שסבורים שהבעיה היא בכך שלא שיקרה מספיק (קרי ייתכן עוד שיועמדו חיילים לדין).
אני לא נמנה על מי שסבור שמטרה צודקת פירושה שכל החיילים צודקים. ברור לי שאילו היו מקרים משמעותיים של פשעי מלחמה מצד צה"ל, ארגוני זכויות האדם לא היו צריכים להשתמש באופן בלעדי בשקרים, אבל עדיין זה לא שולל את האפשרות שיש כאלו. בעיני העובדה שהממונה על אכיפת החוק בנושא התגלתה כרמאית גדולה היא יותר ממטרידה.
