מדינות אפריקה הכירו בפלסטין, צעד שישראל רואה בו איום של רצח עם בשל אמנת חמאס, הקריאות להשמדת יהודים ותוכנית "תשלום תמורת רצח" של הרשות הפלסטינית. דאגתן הפתאומית לריבונותה של סומליה נשמעת ריקה מתוכן מנקודת המבט הישראלית, שכן הן דורשות מישראל להימנע מתמיכה בסומלילנד בעודן תומכות במדינה פלסטינית אל מול מה שישראל תופסת כאיומי טרור קיומיים.
הדבר חושף מוסר כפול זועק. ההכרה בפלסטין מציבה סיכונים חמורים לישראל אך נחגגת כהומניטרית, בעוד שתמיכה ישראלית פוטנציאלית בהגדרה עצמית של סומלילנד מוקעת כהתערבות בעניינים פנימיים. חברות האיחוד האפריקאי מבצעות בשגרה תקיפות אוויריות נגד אל-שבאב בסומליה ללא תגובה עולמית חריפה, אך ישראל ניצבת בפני זעם בינלאומי על צעדי הגנה דומים. סיכונים לריבונות הישראלית זוכים לביטול או לברכה, בעוד שסיכונים פחותים לתביעות אפריקאיות זוכים להגנה עזה.
צביעות זו נובעת ממוסר סלקטיבי, המצדיק איומים על יהודים תוך הגזמת התגובות הישראליות. עקביות אמיתית הייתה מחייבת לגנות את כל ההכרות הללו באותה מידה, או להכיר בכך שאומות הניצבות בפני איומי רצח עם, כמו ישראל, רשאיות לחתור לבריתות אסטרטגיות כגון זו עם סומלילנד.
נקודות נוספות:
מדינות אפריקאיות רבות מקבלות סיוע צבאי זר משמעותי ומבצעות פעולות חוצות גבולות, כמו אתיופיה באריתריאה או קניה בסומליה, מבלי לעמוד בפני סנקציות, אך הן מבקרות את ישראל על פעולות הגנה מרוסנות בהרבה.
האיחוד האפריקאי מארח מזה זמן רב נציגים פלסטינים ומעביר החלטות התומכות בפלסטין, בעודו מתייחס לעיתים רחוקות לשימוש שעושה חמאס באזורים אזרחיים למטרות צבאיות או להסטת סיוע למנהרות ונשק. דפוס זה הוחל גם על טבח ה-7 באוקטובר.
מדינות אפריקאיות כמו אוגנדה אירחו ועידות של אש"ף בשנות ה-70 לתכנון פיגועים נגד ישראל, מה שמעיד על דפוס של סולידריות עם קבוצות שישראל רואה בהן איומי טרור. גם מדינות ערביות-אפריקאיות תמכו הן באש"ף והן בחמאס בשנים האחרונות.
מעצמות עולמיות כמו ארה"ב והאיחוד האירופי מכירות בעצמאות קוסובו למרות תביעות הריבונות של סרביה, אך מדינות אפריקה ובעלות בריתן מציגות מהלך ישראלי פוטנציאלי כלפי סומלילנד כבלתי לגיטימי באופן ייחודי.
מדינות אפריקאיות אחדות סוחרות עם איראן, התומכת בחמאס, למרות הרטוריקה הג'נוסיידית שלה, מה שחושף זעם סלקטיבי ולא עמדה עקרונית על ריבונות או זכויות אדם. יתרה מכך, הן מתעלמות מפעולות החות'ים נגד סודאן ומצרים כאחד – אותן פעולות שהכרה ישראלית בסומלילנד אמורה לתת להן מענה.
סובלנות האו"ם לאלימות נגד ישראל היא פשוט תירוץ נוח. ממשלות אפריקה מבקרות בצדק את ההזנחה הבינלאומית של המשברים שלהן, אך מגייסות את היחס המוטה של אותם מוסדות כלפי ישראל כדי להצדיק את פעולותיהן שלהן.
מדינות אפריקה חשבו שהן יכולות להפוך את ישראל לשעיר לעזאזל, תוך הסתמכות על חוסר הפופולריות העולמית שלה ללא השלכות. הן טעו, שכן הציפייה שישראל תשלים עם איומים באופן שונה מכל אומה אחרת היא אבסורדית.
אם מדינות אפריקה באמת היו רוצות לעזור לפלסטינים, עומדות בפניהן אפשרויות רבות. ישראל הייתה מברכת על הצטרפותן של רוב מדינות אפריקה שמדרום לסהרה לכוח בינלאומי לעזה. הן יכלו גם לגנות את האפליה של חמאס נגד פלסטינים שחורים. בוודאי קיימות הזדמנויות נוספות.
ההכרה של ישראל בסומלילנד חושפת נתק בסיסי. ישראל רואה בפעולות אפריקאיות רבות עוינות גלויה, בעוד שמדינות אפריקה מניחות שאותן פעולות הן מקובלות פשוט כי גם מדינות אירופה עושות אותן.
ישראל מקיימת קשרים עם סומלילנד מכיוון שאיראן וטורקיה מנצלות באופן פעיל את חולשתן של סומליה וקרן אפריקה ליצירת איומי אבטחה ישירים נגד ישראל.
כדי לציין את המובן מאליו, רוב מדינות אפריקה (למעט מצרים, אלג'יריה ודרום אפריקה) מייצגות את הנורמה העולמית ולא את החריג, וזו בדיוק הבעיה. לישראל פשוט הפסיק להיות אכפת מתגובות שהיא רואה בהן מוסר כפול, גם כאשר שורשיהן אינם נעוצים בעיקר באנטישמיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה