כינוס פתרון שתי המדינות בניו יורק מתוכנן בזמנים פוגעניים

התוכנית לקיום ועידת פתרון שתי המדינות בניו יורק ב-22 בספטמבר, שעות לפני ראש השנה היהודי, אומרת הכל על המטרה האמיתית שלה. תיזמון האירוע בזמן שרבים מהיהודים הדתיים אינם מסוגלים להשתתף, וישראל מודרת ממנו, אינו מקרי; זו מהלך מכוון של מארגנים כמו צרפת וסעודיה. זה לא עניין של שלום אמיתי; זו שימוש ציני בטקטיקה עתיקת יומין של ניצול הזהות היהודית למטרות פוליטיות.

הוועידה למעשה מעניקה פרס לחמאס על ידי התעלמות מהכחשת הלגיטימיות של היהדות, הבטחת תרומה לרשות הפלסטינית להמשך מימון מדיניות "תשלום על רצח", ודחיפה להכרה במדינה פלסטינית כתגמול על ניסיון הג'נוסייד של חמאס. היא טוענת להביא תקווה לפלסטינים, אבל בפועל התקווה היא להשמדת ישראל ולרצח עם של יהודים, אמת ברורה שרוב האנשים בוחרים להתעלם ממנה.

בינתיים, מדינות רבות במערב נתפסו לפנטזיה, הן מאמינות כי הקריאה לאנטי-קיצוניות או התקווה שרשות הפלסטינית מתונה תפתור את הסכסוך בן העשורים. זה פחות עניין של שלום ויותר הצגה פוליטית, על חשבון הטרגדיה של ישראלים ופלסטינים כאחד.

אני מודע לכך שהוועידה הייתה אמורה להיערך בתחילה בתקופת האבל לפני תשעה באב,ואז נדחתה לימים שלפני ראש השנה, שני מועדים שמפגינים חוסר כבוד בוטה ללוח השנה היהודי ומרמזים לניצול ציני של רגישויות יהודיות. הם יכלו לקיים את הוועידה לאחר החגים, במיוחד כשהראש ממשלה הישראלי יהיה בניו יורק, אך התזמון שנבחר נראה מכוון להדיר את ישראל ולהשמש לאג'נדות פוליטיות תחת מעטה שיחות שלום. צרפת נמנעה לקיים את הוועידה בערב יום כיפור, בשל מעמדו המיוחד באו"ם שמגן על שמירת החגים היהודיים, ובמקום זאת בחרה בערב ראש השנה, זמן פחות פוגעני אך עדיין בעייתי, מה שמראה ניסיון למזער קונפליקט גלוי, אך עם זאת התזמון נשאר לא מכבד בעליל.

הסיוע האחרון של ספרד בגובה 150 מיליון דולר לעזה, שמוצג כתמיכה הומניטרית, למעשה מסייע לכסות עלויות הקשורות למתקפות חמאס ב-7 באוקטובר. קשה להאמין שהמשך תמיכה בצד אחד, תוך ידיעה שזה מבעיר את האלימות, הוא באמת הדרך לשלום; זה לא בהכרח דבר רע במכוון אלא בורות עקשנית שמאמינה שהכוונות הטובות יסדרו הכל.

למרות ההנחות המקובלות, גם הפלסטינים וגם הישראלים אינם טיפשים להאמין לתירוצים המגוחכים שספרד, צרפת ואחרות נותנים להחלטותיהם. לכן הם רואים מדינות אלו כתומכות חמאס; ואם זו לא הייתה הכוונה, הגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים ולהתמודד עם המציאות.

אם מדינות אלו באמת רוצות להראות לפחות התנגדות לחמאס ולא ניסיון לחזקו, הן היו מפגינות זאת בברכה על תקיפת ישראל את הנהגת חמאס בדוחה. בפועל, השאלה היחידה היא אם יסלחו לישראל בגלוי או יתעלמו מהתקיפה. בעוד שהן טוענות להתנגדות לחמאס, בפועל הן עושות כל שביכולתן לתמוך בו; השאלה היחידה שנותרה היא האם הן עושות זאת בכוונה או שלא.

האירופאים החליטו להיתקע בגיל 3?

אין שום הגיון בפעילות הספרדית ובדומות לה מהצד של זכויות האדם. הפעולות הללו למעשה אומרות לחמאס שככל שיבצע יותר פשעי מלחמה (יגייס יותר ילדים, ישתמש יותר במגנים אנושיים, יפר יותר את הניטרליות של בתי חולים וכו׳) הוא יקבל ממנה יותר תמיכה. רואים את זה לא רק בתאוריה אלא גם בתגובות של חמאס בפועל (כשספרד הכירה במדינה פלסטינית - חמאס פרש מהשיחות על הפסקת אש לדוגמה). אני מודע לכך שמדובר בקשר נסיבתי, אבל אחרי הפעם החמישית בה מדינה כלשהי מכירה במדינה פלסטינית וחמאס פורש, אני חושב שאפשר לקבוע שיש קשר די ברור. זאת כמובן לא הסיבה היחידה, אבל מי שרוצה להוכיח הפוך - מוזמן להסביר את התזמון המשונה הזה.

עכשיו, אפשר כמובן להעמיד פנים כמו שהממשלה הספרדית עושה, שהתגובה של הפלסטינים כלל לא התרחשה ואז מגיעים לתשובות שאפשר לקבל באינטרנט. אבל זאת לא פעולה רציונלית, לפי תורת המשחקים התוצאה היא חשובה, במקרה הזה ממשלת ספרד מעמידה פנים שהיא שונה לחלוטין מזו שקורית בפועל.

לי נראה שצרפת, ספרד ומדינות דומות תקועות בסוג של הכחשה לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הן השקיעו זמן רב בפתרון שתי המדינות מאז אוסלו, תוך אמונה שזה הפתרון הברור, אך כל הראיות מראות שהגישה הזו נכשלה שוב ושוב, המשא ומתן קרס, האלימות עלתה, והמציאות בשטח הפכה את הרעיון לבלתי ישים בפועל. במקום לקבל זאת, ממשלות אלו ממשיכות להיאחז בנוסחה שנכשלה, מסרבות להכיר בכך שההשקעה הארוכה שלהן לא הביאה שלום אלא תרמה לפירוק וסבל מתמשכים. זה כמובן מנגנון הגנה פסיכולוגי, להיאחז בנרטיב מנחם במקום להתמודד עם אמת לא נוחה.

האמונה העקשנית שלהן כי דחיפה קטנה תביא בסופו של דבר למימוש פתרון שתי המדינות בחודשים הקרובים נתפסת כפנטזיה טהורה על ידי ישראלים ופלסטינים, שני הצדדים רואים בציפייה זו ניתוק מהמציאות. הבעיה המרכזית אינה באופן שבו האיחוד האירופי עצמו מנסח את המיקוד שלו במה שהוא רואה כהפרות הישראליות,אלא באופן שבו גם הישראלים וגם הפלסטינים תופסים את המיקוד הזה. בעיניהם, הדגש של האיחוד האירופי נראה כתמיכה חד-צדדית בהפרות הפלסטיניות, מה שהופך את פעולות האיחוד האירופי לבלתי יעילות ביחס למטרותיו המוצהרות של שלום ויציבות. למשל האמון החוזר של האיחוד האירופי בהבטחות של הרשות הפלסטינית לסיים את תוכנית "תשלום עבור רצח", מעל 20 התחייבויות עד כה בלי שום שינוי אמיתי, הופך את העניין לבדיחה הן בעיני הישראלים והן בעיני הפלסטינים. בעוד שאבו מאזן חתם בתחילת 2025 על צו לשינוי ולהפסקת תשלומים חלקית, המערכת המרכזית ממשיכה ברובה בצורות חדשות, ורבים מהמשפחות עדיין מקבלות קצבאות. מעגל ההבטחות הריקות הזה פוגע קשות באמינות האיחוד האירופי ובתפקידו כמגשר הוגן בסכסוך.

אף על פי שייתכן שאין כרגע דרך ברורה טובה יותר, הכחשה היא בהחלט דרך מזיקה. הצעד הראשון הקריטי לקראת כל התקדמות אמיתית הוא להכיר במציאות הקשה בשטח, כמה שהאמת הזו לא נוחה. העובדה שרבות מהמדינות האירופיות ממשיכות לסרב להכיר בכך משמעותה שהתרומות שלהן הן, למרבה הצער, שליליות, מאריכות את הסכסוך במקום לסייע בפתרונו. כלומר למרות עשורים של השקעה בפתרון שתי המדינות, המצב רק מחמיר, והשחקנים המרכזיים נמנעים מלהתמודד עם הכישלון באופן ישיר. ללא חשבון נפש, שינוי משמעותי נשאר מחוץ להישג יד.

זאת אגב הבעיה המרכזית שלנו בנושא - אנחנו מתמודדים עם פעולה ברמה של ילד בן 3 שהחליט שהרצפה היא תחנת חלל ולכן היא בעיניו באמת תחנת חלל. בעיני זה די מדהים שמדינות שמתהדרות בפעולה לוגית למטרות הומינטריות התדרדרו חזרה לילדות כי לא מסתדר להן כמו שהן רוצות.

כשביקורת על ממשלת ישראל חוצה את הגבול לאנטישמיות

אני נתקל שוב ושוב בנימוקים הטוענים שרבות מההאשמות על אנטישמיות כלפי ממשלת ישראל הנוכחית אינן אנטישמיות כלל, ושהממשלה פשוט מטילה אותן להסרת לגיטימיות מביקורת מוצדקת. כאדם שאינו תומך נלהב של הממשלה הנוכחית, יהיה לי הרבה יותר קל לקבל את הגישה הזו, אך היא שגויה באופן יסודי.

הרעיון שאפליה מסורתית, כמו אנטישמיות בהקשר הישראלי, הופכת למתקבלת על הדעת אם היא מכוונת לממשלה (בפרט דמוקרטית) הוא מגוחך. כאשר ההאשמות כוללות טענות שהממשלה רצחה פלסטינים כדי להשיג שליטה עולמית, הורתה לצבאה להרוג תינוקות "למען כיף", וטענות נוספות המהוות סטריאוטיפים אנטישמיים עתיקים, בעוד שכל שאר סוגי הביקורת מתעלמים מהם, רק טיפש יאמין שזה במקרה.

אכן, המצב הזה מסייע לממשלה הנוכחית לצבור תמיכה, כי הדרך היעילה ביותר לפוליטיקאי להוכיח את צדקת דרכו היא כאשר הוא באמת צודק. אין צורך לומר שהאשמת יהודים שלא מסכימים להתעלם מהאשמות המבוססות על אנטישמיות, במיוחד כשהמטרה היא "במקרה" ממשלת המדינה היהודית היחידה, מהווה בעצמה אימוץ של סטריאוטיפ אנטישמי מימי הביניים.

נקודות נוספות:

1. אני מודע לכך שחלק מההאשמות הרגילות נגד ישראל הן התאמות של רטוריקה אנטי-מערבית. עם זאת, זה לא פותר את הבעיה הבסיסית: הקשר בין רטוריקה אנטי-מערבית לאנטישמיות הוא מורכב, אך רבים מהסיסמאות האלו הועתקו מטיעונים אנטישמיים של הנאצים ומברית המועצות, ולכן הם עדיין טענות אנטישמיות במסווה.

2. חשוב להבהיר שקיום האשמות אנטישמיות נגד הממשלה הישראלית לא מבטל את קיומה של ביקורת לגיטימית. זו הסיבה שאני לא מאמין שמדובר במקרה שקיים רוב של האשמות אנטישמיות, יש שפע ביקורות אחרות לגיטימיות שמתעלמים מהן.

3. אני בטוח שרבים שמשתמשים בהאשמות אנטישמיות מאמינים שביקורתם לגיטימית, אך בפועל הם נשענים על תעמולה אנטישמית, בין אם הם מודעים לכך או לא. ההכרה בכך יכולה לשפר מאד את הדיון, וכך לפחות הביקורת תתמקד בפעולות ממשיות של ישראל – דבר נדיר כיום.

5. הטענה "זו לא אנטישמיות אם זה פוגע רק בחלק מהיהודים" היא טריק עתיק לשם פיצול והפחתת חומרת האנטישמיות האמיתית. ההיסטוריה מראה שאנטישמיות ייחדה לעיתים קבוצות או מדינות יהודיות, אך עדיין עוררה שנאה נגד היהודים בכלל. ניסיון להציג אנטישמיות כביקורת על ממשלת ישראל בלבד ממשיך את הדפוס של הפחתת השנאה האמיתית והתעלמות מהסכנות האנטישמיות.

נתוני האוכלוסיה בעזה

הנתונים על האוכלוסייה ברצועת עזה אינם מהימנים כבר שנים, עוד מתקופת הרשות הפלסטינית בשנות ה-90, כשגם ב-1996 המספרים לא היו יציבים. המלחמה מקשה עוד יותר על איסוף מידע, אך רוב הזמן זו לא אחריות ישראל, למעט תקופה קצרה ב-1996 שבה הופסק איסוף המידע. מעבר לכך, מספרי האוכלוסייה והקורבנות מנוצלים ומופעלים פוליטית פעמים רבות על ידי מקורות פלסטיניים עצמם, כמו הטענה השנויות במחלוקת של חמאס שעזה היא המקום עם הכי הרבה אנשים בעולם שמלאו להם 100 ויותר.

התקשורת הבינלאומית כמעט ולא מפקפקת בטענות אלו. באופן אירוני, הנתונים על עזה עוברים בדיקה פחות מדוקדקת מאשר נתונים מדמוקרטיה כמו אוקראינה, אף על פי שחמאס מפעיל מניפולציות בגלוי וללא כמעט התנגדות חיצונית. ההיעדר של בדיקות חיצוניות בלתי תלולות למספרים האלה מראה עד כמה הם מוטלים בספק; אילו צדדים אמינים ועצמאיים היו מאמינים בהם באמת, כבר היו מנסים לאמת או להפריך אותם. הקבלה הזו מונעת יותר מפוליטיקה ופחות מעובדות.

אני נוטה יותר להאמין לנתונים של בן ציון מקלס - https://t.me/BenTzionM/5914

הכחשת סוכנות וסטנדרט כפול

כל מי שמעקב אחרי תגובות התקשורת הבינלאומית לסכסוך הישראלי-פלסטיני יבחין בהשמטה בולטת: הרעיון שהפלסטינים, ככל אדם אחר, הם בעלי יכולת פעולה ואחריות למעשיהם. העלאת הנושא הזה נתפסת לעיתים כהכפשה בשיחות מנומסות, ולכן הדיון לרוב מתעלם לחלוטין מכל רעיון של אחריות פלסטינית.

בינתיים, כל פעולה שישראל מבצעת נבדקת ללא הפסקה ומואשמת, בעוד שהקהילה הבינלאומית מתאמצת לטשטש את העובדה שלצד אחד בקונפליקט יש סוכנות ואנושיות אמיתית. זה מצדיק סטנדרט כפול בוטה ומיקוד עז בסכסוך הזה, בעוד משברים חמורים יותר בעולם אינם זוכים לתשומת לב.

לצערנו, הגזענות הזאת בנויה על ציפיות נמוכות ומוצגת כמוסריות, אך למעשה היא תערובת רעילה של אנטישמיות וגזענות שמעטים מתמודדים איתה. בעולם הפוסט-מודרני שלנו, המוסר עצמו לעיתים נדחה כתוצר של נראטיב בלבד, מה שמקל עוד יותר על הפצת סטריאוטיפים אנטישמיים והנחות שגויות (כמו תיאור הצד הלא-יהודי כנאיבי או חסר אונים).

---

כמה נקודות נוספות בתרגום לעברית:

1. זה לא אומר שביקורת או לחץ על ישראל הם בהכרח לא במקום. אבל כשזה קורה, צריך גם לקחת בחשבון איך הפלסטינים יפרשו את זה – דבר שברוב המקרים לא נדון. מוזר שזה כאילו הפלסטינים לא נחשבים לשחקנים אמיתיים במצב, וזה די מטורף כשחושבים על זה.

2. אם מקשיבים לתקשורת הבינלאומית, נדמה שחמאס ויתר על מטרותיו האלימות וישראל תוקפת אותו בצורה לא מוצדקת. במקביל, הפלסטינים מוצגים כקורבניים לחלוטין, כמבקשי שלום שנבלמים רק על ידי "הדבר הרע" שנקרא ישראל. החלק המוזר הוא שכל אי הסכמה פלסטינית עם הסיפור הזה זוכה להתעלמות מוחלטת, כאילו הדעות שלהם על חמאס או על שלום לא חשובות בכלל – וזה אבסורדי בהתחשב במציאות בשטח.

3. התעלמות מפעולות הפלסטינים וטיפול בהם כחסרי משמעות לא מביאים לשלום; להפך, זה מחמיר את המצב. רבים מהפלסטינים רואים בזה אור ירוק להמשך אלימות, מתוך אמונה שהקהילה הבינלאומית תתמוך בהם בכל מצב – דבר שמאריך את הסכסוך ולא פותר אותו.

4. אם מדינה מכירה בפלסטין, מה שבאמת חשוב הוא כיצד הפלסטינים עצמם מפרשים את ההכרה הזו. האכזבה העמוקה מתגובת ישראל אינה תירוץ טוב להפגנת מוסר ריקה.

5. הקהילה הבינלאומית מתייחסת לעיתים לממשל הפלסטיני כניסוי. בעוד שהרעיון נשמע טוב בתיאוריה, התוצאות האמיתיות – כמו חוסר הרצון של ההנהגה הפלסטינית בשליטה הזו – מתעלמים מהן או מייחסות אותן לכל דבר חוץ מהפלסטינים עצמם.

6. הקהילה הבינלאומית כמעט ולא מכירה בכך שגם הפלסטינים יכולים לשקר. חמאס נתפס לעיתים קרובות כאמין לחלוטין, התעמולה שלו מתקבלת בלי לערער, אפילו כשהיא מופרכת. למשל, במהלך קמפיין הרעב הנתונים שובצו כך שיתאימו לנרטיב במקום להידחות. בינתיים, תפקיד חמאס בחסימת סיוע וענישת הפלסטינים שמתנגדים אליו מתעלמים לחלוטין, והמפקדים האחראים זוכים להערכה בינלאומית כלוחמים ופעילים.

7. בישראל לעיתים מאשימים את אלו שמסרבים לקבל את התמונה המוטה הזו, ובו זמנית, בנאיביות ההפוכה, מאשימים אותם בגזענות בעצמם. על פי התקשורת הבינלאומית, להתייחס לקריאות הפלסטיניות להשמדת עם ואיומים סיכון היא גזענות.

אם תרצה שאעזור גם לנסח את זה בצורה רשמית יותר או תמציתית – תגיד לי!

אני לא מאמין בעם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב

אולם למרבה הצער זאת הגישה המקובלת, הן בימין והן בשמאל. התפיסה בימין היא שאנחנו בעלי כוח בלתי מוגבל למעשה ואילו בשמאל ההנחה הלא פחות מגוחכת היא שאם נעשה משהו הכל יסתדר. שתי התפיסות הללו הגם שלכאורה הן שונות לחלוטין, הן מובילות לאותה תוצאה - אנחנו ורק אנחנו קובעים את המצב. זה כמובן מגוחך - העולם ובמיוחד הפלסטינים מגיבים למציאות וכשזה לא קורה (למשל שמדינות המערב מתעלמות מהתגובה הפלסטינית להכרזות על הכרה במדינה פלסטינית) אנחנו מגחכים עליהם ובצדק. העובדה שחלק כל כך גדול מהציבור, במיוחד בשמאל אך גם בימין מאמין בתיאוריה כזאת מופרכת היא מדהימה למדי.

הזירה התקשורתית במלחמת עזה - חלק ב׳

התקשורת הבינלאומית כלל אינה מבצעת בדיקת עובדות וחוזרת על תעמולת חמאס. לדוגמה, לקחתי דו"ח של האו"ם מ-15 באוגוסט 2025 והשוויתי אותו עם מידע זמין לציבור, וגיליתי פערים שרוב כלי התקשורת ״מפספסים״:

⦁  משרד האו"ם לנציב העליון לזכויות האדם (OHCHR) בשטחים הפלסטיניים דיווח כי אנשיו תיעדו 11 תקיפות של צה"ל על מאבטחי שיירות סיוע בצפון ובמרכז עזה מאז תחילת אוגוסט 2025 — מספר נמוך בהרבה מהתקיפות של משטרת חמאס, לפי דיווחי חמאס עצמם.

⦁  על פי הדיווח הישראלי, התקיפות הללו גרמו למותם של 46 פלסטינים, רובם מאבטחי שיירות. עם זאת, מסמכי חמאס מראים כי חמאס הטיל עונש מוות על מספר גדול יותר של עבריינים, מה שמצביע שאם המספר נכון, צה"ל אינו התוקף העיקרי.

⦁  בין 27 במאי ל-13 באוגוסט 2025 דווח על לפחות 1,760 מקרי מוות של פלסטינים שניסו לקבל סיוע. הנתונים הללו מגיעים מחמאס, שטוען שרבים ניצלו לרעה את מסלולי הסיוע, ולכן רק כ-12% מהסיוע מגיע ליעדים.

⦁  מתוך מספר זה, 994 מתו בקרבת נקודות חלוקת הקרן ההומניטרית לעזה (GHF) ו-766 במסלולי שיירות הסיוע, כלומר לפחות 720 פלסטינים נהרגו בידי פלסטינים אחרים.

⦁  OHCHR טען שרוב "הפשעים" הללו בוצעו על ידי כוחות צה"ל, טענה שאינה מתיישבת עם שאר המידע.

⦁  אף שהמשרד הכיר בקיומם של קבוצות מזוינות נוספות באזורים אלה, הוא טען שאין בידיו ראיות המעידות על מעורבותן בהרג. במילים אחרות, לפי האו"ם, הקבוצות המזוינות שהתקיפו שיירות לא גרמו נזק.

ובכל זאת, אותם כלי תקשורת מאשימים את חוסר "הגישה החופשית" לעזה בכך שהם אינם מדווחים בנאמנות, טענה שבברור אינה מתקבלת על הדעת.

דרך אגב, הייתי מסכם את הדו"ח הזה במשפט אחד: גזענות של אנשים עם ציפיות נמוכות כלפי הפלסטינים. כמו הרבה סוכנויות של האו"ם, OHCHR מסרבת להכיר בסוכנות או באחריות של הפלסטינים, ומניח שהם כל כך נחותים ששום דבר ממה שקורה להם לא נובע מהמעשים שלהם.

זה עצוב כי המצב בעזה באמת חמור, אבל האו"ם מעדיף להאשים את ישראל על פני מתן עזרה אמיתית לתושבים שם.