הניסוי הגדול של אונר"א: שימור הפלסטינים כתלויים נצחיים

לפי הדיווחים של עצמה, אונר"א, שמזוהה בעקביות בדוחות האו"ם כסוכנות המושחתת ביותר במערכת האומות המאוחדות, מבזבזת לכאורה יותר ממחצית מתקציבה על כלום. במשך 77 השנים האחרונות, אונר"א פעלה באופן פעיל כדי להבטיח שלפלסטינים לא תהיה מדינה. היא עושה זאת באמצעות חינוך ירוד, עידוד לאלימות כמטרה עיקרית, הגנה על כל סוגי השוד, פגיעה ביוזמה הפלסטינית, והפצת המסר שפלסטינים לא צריכים לעבוד. מדינה פלסטינית היא הסיוט של אונר"א – כי היא תהפוך אותה למיותרת. לכן, רוב הכסף שלא נגנב על ידי פקידיה מושקע בפרויקטים שמנציחים את התלות הזו.

אונר"א ותומכיה דוחים את רעיון הישות הפלסטינית העצמאית, ורואים בכל יכולת אמיתית של הפלסטינים לנהל את עצמם כהזיה מוחלטת. הם מניחים שהפלסטינים חייבים להישאר תלויים לנצח בטיפול חיצוני, לא מסוגלים לנהל מרפאות, כשמצב חירום הוא מצבם הטבעי, וכדומה. בפועל, פלסטינים מצליחים לדאוג לעצמם במקומות כמו ישראל וירדן – עובדה שאונר"א ותומכיה מתעלמים ממנה לחלוטין. "הישגה הגדול" של אונר"א הוא השארת הפלסטינים בתנאים מחפירים במשך 77 שנה, ואף לגרום להם להודות על כך. בהתאם לערכיה, אונר"א רואה גם היא את הפלסטינים כ"נחותים", שאינם מסוגלים להתבגר. אונר"א תמיד מאשימה אחרים במאמציה הזדוניים להעמיק את סבל הפלסטינים.

רעיון העצמאות אף פעם לא נשקל – זה קשה מדי עבורם. במקום זאת, אונר"א ותומכיה מעדיפים להמשיך לדבר על הצורך במדינה פלסטינית, תוך כדי שהם תומכים במכשול הגדול ביותר לכך. הם מגבים סוכנות שתחדל מלהתקיים אם מצב הפלסטינים באמת ישתפר, וכל זה תוך העמדת פנים שהם דואגים להם. הגישה הזו מגוחכת ועלובה. אם באמת אכפת להם מהפלסטינים, לתמוך באלה שמרוויחים מהעמקת סבלם זה רחוק מלהיות רעיון טוב.

---

נקודות נוספות:

1. ההנחה הבסיסית של אונר"א קובעת שהפלסטינים אינם מסוגלים להסתדר בעצמם אחרי 77 שנה, ולכן נדרשת סוכנות מיוחדת של האו"ם. טענה זו מתעלמת מאוכלוסיות רבות בעולם (מאפריקה ועד סוריה) שהתמודדו עם תנאים קשים בהרבה – והצליחו להשתקם ללא יצירת תלות נצחית.

2. אונר"א בפועל חוסמת את הזרמת הסיוע. הדבר ניכר בתלונותיה הפומביות על משלוחי סיוע שיועדו לה. זהו מהלך מכוון שנועד להנציח את התלות הפלסטינית – ולמעשה מהווה טיעון נגדה, לא לטובתה.

3. אונר"א מיישמת את האפרטהייד נגד "פלסטינים שחורים" שמכתיב חמאס, ותומכת באפליה נגד פלסטינים במדינות ערב (ובעיקר בלבנון) בכך שהיא עוזרת להנציח את מעמדם המודר. ברור שמעשיה אינם תואמים ערכים של תרבות מתקדמת.

4. אונר"א היא בפירוש "בעד מצור". היא ניסתה שוב ושוב להסתיר מצורים, כמו המצור של משטר אסד על מחנה אל-ירמוכ, אותו ראתה כהזדמנות. זהו קו מדיניות ארוך שנים: ממצרים בעזה בשנות ה-50, דרך ספטמבר השחור בירדן בשנות ה-70, שחקנים שונים בלבנון בשנות ה-80, ועד הרשות הפלסטינית על מחנה ג'נין בשנה שעברה. אונר"א, כך נראה, אוהבת מצורים.

להבהיר, המידע שמוצג בפוסט הזה מבוסס על פרטים שנמצאים באתר של אונר"א. אמנם צריך קצת מאמץ כדי למצוא את הפרטים הספציפיים האלה, אבל הם בהחלט זמינים שם.

---

בחרתי לא לשים קישורים ישירים משתי סיבות עיקריות:

1. לדעתי חשוב שכל אחד יהיה זהיר לפני שהוא לוחץ על קישורים חיצוניים.

2. אני מניח שכל קישור שאספק ייתפס כמשוחד, ואני בעצמי הייתי מתעלם מקישורים כאלה מסיבה זו.

לכן, אני מאוד ממליץ שתעשו מחקר עצמאי ותבדקו בעצמכם את המידע הזה, במקום להסתמך רק על מה שאני אומר.

האלגוריתם הפופולרי להאשמות אנטישמיות נגד ישראל

האלגוריתם הפופולרי ביותר ליצירת האשמות אנטישמיות נגד ישראל פועל כך:

1.  מצא תיאוריה אנטישמית קיימת, רצוי ישנה מספיק כדי לצאת מתחום הגדרת העבודה לאנטישמיות, לדוגמה, הרעיון שהיהודים הם שורש כל המוות בעולם.

2.  התאם תיאוריה זאת קלות כדי להאשים את ישראל. בהמשך לדוגמה הקודמת, זה יהפוך לטענה שישראל אחראית למקרי מוות טבעיים ברצועת עזה.

3.  התלונן בקולניות כאשר ישראלים, בתורם, מאשימים אותך באנטישמיות.

4.  שבח את הצלחתך: גילית כיצד להשתמש באנטישמיות ובמקביל להציג את עצמך כגיבור מוסרי.

5.  חזור על הפעולה.

באופן מדהים, תהליך זה ממש מהווה את הבסיס לאופן שבו רוב האנשים ברחבי העולם תופסים את הסכסוך הנוכחי. רוב האנשים אינם עוקבים במודע אחר צעדים אלה בעצמם, אך חוסר תשומת הלב הביקורתית שלהם מביא אותם להאמין שהאשמות כאלה אינן קשורות כלל לאנטישמיות באמת.

חשוב להכיר בכך שלא כל ההאשמות בנוגע לפעילות ישראל הן אנטישמיות; חלקן עשויות לנבוע מגזענות של ציפיות נמוכות, ומעטות אף מנסות בכנות להיות מציאותיות. עם זאת, סוג ההאשמה המתואר באלגוריתם זה הוא הנפוץ ביותר נגד ישראל, והאנטישמיות נותרת הסיבה העיקרית לקבלתה הנרחבת ברחבי העולם.

---

זו אינה רק נקודה תיאורטית; באופן ספציפי, התפיסה שלפיה לא אירעו התקפי לב קטלניים ברצועת עזה מאז המלחמה הנוכחית שיזם חמאס (טענה שמקורה בחמאס) הפכה לכאורה לידע נפוץ. באופן מדהים, מידע זה, הנשען על טענת חמאס, לא זכה לכאורה לערעור משמעותי מצד הקהילה הבינלאומית הרחבה, כאשר ספקנות הושמעה אך ורק על ידי גורמים פרו-ישראליים.

"אמור לי במה אתה מאשים את היהודים, ואומר לך במה אתה אשם"

"אמור לי במה אתה מאשים את היהודים, ואומר לך במה אתה אשם" - וסילי גרוסמן, חיים וגורל

תגובתה של הקהילה הבינלאומית לפעולותיה של ישראל ממחישה באופן מושלם את ההבחנה המצמררת של גרוסמן. נהיה מקובל באופן מזעזע לדרוש שחמאס יתוגמל על מעשיו, אפילו על השימוש בבתי חולים לצרכי לחימה, מעשה שחמאס עצמו מתגאה בו בגלוי. הרעיון המעוות שלפיו ניתן להשיג שלום באמצעות תגמול על כל פשע מלחמה שחמאס מבצע נגד עמו, מחטיפות ועד הרג מכוון של מבקשי סיוע, הוכרז כעת כ"צד הנכון של ההיסטוריה".

כל זה מתרחש פשוט משום שחמאס מאשים את ישראל בפשעיו, וכך מסיט מעצמו את האשמה. איני מצליח להבין כיצד עידוד מלחמה ממושכת והריעו לפשעי מלחמה נתעבים הפך לצורת ביטוי נפוצה של צדקנות ברחבי המערב.

למה הגישה הזו הפכה לכל כך פופולרית? מדובר בשילוב מכוער של אנטישמיות (שמתמקדת הפעם במדינה היהודית ולא ביהודים כפרטים), גזענות (סירוב לראות בפלסטינים בני אדם שנושאים באחריות למעשיהם), ואיתותי מוסריות (שהיא למעשה צורה קיצונית של אנוכיות), התוצאות במציאות פשוט הפכו לבלתי רלוונטיות.

אבל לתוצאות האמיתיות יש משמעות. הן משמעותיות לפלסטינים (למרות שלמי אכפת?) ולישראלים (שכיף לראות אותם סובלים), ולכן התעלמות מהן היא הרסנית באמת.

--

אני מודע לכך שרוב תושבי המערב אינם מבינים לגמרי את התהליך הזה; הם באמת מאמינים שהם נאבקים למען זכויות אדם, אך לא טורחים לשאול את השאלה הבסיסית: מהי התוצאה בפועל? גם התקשורת הבינלאומית וגם הפוליטיקאים שלהם אינם מספקים להם תשובות, וארגונים בינלאומיים גרועים אף יותר — הם מתייחסים לחמאס כאל מקור מוסמך שאין להטיל בו ספק מאז ההפיכה שביצע ב-2007.

מה דעתי על ״עם כלביא״

מאז יום שישי הקודם, אזעקות וריצות מבוהלות למקלטים שוב תופסות חלק משמעותי מחיי. המלחמה המתמשכת הזו, שהחלה בטבח בכ-1,200 ישראלים ואחרים בידי חמאס, בעלי בריתו ואזרחיו ב-7 באוקטובר 2023, מעולם לא פסקה באמת, גם לא במהלך הפסקות האש. מצבי האישי יציב יחסית: אני יכול לעבוד מרחוק וללמוד מרחוק באוניברסיטה, ואין לי ילדים לטפל בהם. ובכל זאת, רבים אחרים, כולל בני משפחה שלי, נמצאים במצב קשה בהרבה. ואיני יכול אפילו להתחיל לתאר את מצבם של אלו שאיבדו את יקיריהם או שפשוט איבדו את ביתם לטילים ולמל"טים.

המלחמה בין ישראל לאיראן לא התחילה ביום שישי הקודם; היא החלה בשנת 1982, כאשר משמרות המהפכה האיסלאמית ייסדו את חיזבאללה במיוחד כדי להילחם בישראל. הקהילה הבינלאומית עשתה מעט מאוד כדי לרסן את שלטון איראן. מדאיג לגלות שחלקים מהקהילה הזו, לפחות ברמה הפומבית, אף מאשימים את ישראל על כך שהיא מסרבת להתאבד כמדינה. עבור רבים מדי, ניסיונות לרצוח יהודים אינם נחשבים לסיבה מוצדקת להגנה עצמית, אלא דווקא כהזדמנות להאשים את היהודים באלימות.

כבר לא מפתיע אותי שארגוני זכויות האדם שותקים לחלוטין מול האימוץ הרשמי של אסטרטגיית טרור מצד משמרות המהפכה, שמטרתה המכוונת היא רצח אזרחים, ובאותה נשימה עושים הכול כדי להאשים את ישראל בדיוק באותו הדבר. הם עברו מזמן את הנקודה שבה ניתן היה לשאול שאלות על מניעיהם; הנכונות שלהם להתעלם מכל ראיה סותרת ולאמץ בשמחה נרטיבים אנטי-ישראלים, ולעיתים אף אנטישמיים, כבר מוכרת לכל מי שטורח לעצור לחשוב. המלחמה הנוכחית מייצגת הסלמה משמעותית — השלמת המעבר מביקורת כנה על מדיניות ישראלית לתמיכה פעילה בגורמים התומכים ברצח עם במסווה של הגנה על זכויות אדם.

---

כעת טוענים משמרות המהפכה שישראל משתמשת כביכול בבתי חולים לצרכים צבאיים, בניסיון להצדיק את התקיפה על המרכז הרפואי סורוקה. מיותר לציין שהם מאמצים את גישת חמאס, שניסתה להציג את אותה טענה שגויה. המשטר האיראני הנוכחי גם הולך בעקבות בעלת בריתו רוסיה, המצדיקה תקיפות על בתי חולים בהתבסס על מעשיה שלה.

כמעט במקביל, מסגד בחיפה הותקף על ידי הדיקטטורה האיראנית, ונפצעו בו מספר מנהיגים דתיים מוסלמים. איראן ובעלות בריתה כבר הראו בעבר את רצונן לתקוף מסגדים, במיוחד את מסגד אל-אקצא, כדי להאשים את ישראל בכך שאינה מספקת אבטחה מספקת. אין לי ספק שאלו שנוהגים להאשים את ישראל בתקיפות על מקומות קדושים, מסגדים וכנסיות, ימשיכו לשתוק. אחרי הכול, מבחינתם, תקיפה של איראן על ישראל נחשבת למעשה ראוי, וגם אם לא-יהודים נפגעים, עצם התקיפה נגד המדינה היהודית מצדיקה הכול.

הצהרות פסיביות, פעולות אגרסיביות, וחשש גרעיני

מילדותי אני שומע על שאיפתה של איראן להשמיד את ישראל. הנהגתם אולי משתמשת בלשון סביל, באומרה "ישראל תושמד", אך פעולותיה של איראן רחוקות מלהיות פסיביות. הם מממנים, מגבים, מקדמים, מספקים ומחנכים באופן פעיל את אויבי ישראל, כשהם חותרים ליצור "טבעת אש" סביב המדינה.

איני יכול לומר אם איראן אכן תשתמש בנשק גרעיני, אך אני זוכר את העימות האחרון בין הודו לפקיסטן. העולם אולי תפס זאת כמלחמה קטנה משום שלשני הצדדים היו יכולות גרעיניות. סכסוך בקנה מידה כזה, עם זאת, יהרוס לחלוטין את ישראל. בהינתן המצב הנוכחי, ישראל פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה שאויב יהיה חמוש בנשק גרעיני.

למדתי פרסית משום שאני אוהב את התרבות האיראנית, ואני מאמין שהדיקטטורה הנוכחית אינה מה שאנשיה ראויים לו; הם ראויים להרבה יותר טוב. אני יכול רק לקוות שהמשטר הזה ייפול בקרוב.

סנקציות, מוסר כפול והשלכות בלתי צפויות

הסנקציות האחרונות שהוטלו על בן-גביר וסמוטריץ' על ידי בריטניה, אוסטרליה, נורווגיה וניו זילנד, לכאורה בשל "הצהרות מפלצתיות" בנוגע לסיוע הומניטרי, נתפסות באופן נרחב כהתגלמות של מוסר כפול וכמעשה של איתותי על מוסריות מזויפת. תפיסה זו נובעת מכך שאותן מדינות אינן נוקטות פעולה דומה נגד קריאות מפורשות לרצח עם של היהודים בישראל מצד איראן והרשות הפלסטינית; במקום זאת, הן מקדמות ומממנות באופן פעיל את הרשות הפלסטינית, ובכך מתגמלות למעשה את הנהגתה על רטוריקה כזו.

אף על פי שאני אישית לא מסכים עם הצהרותיהם של בן-גביר וסמוטריץ', אני טוען שכאשר מדינות זרות מציגות באופן בולט מצג שווא של הסיבות האמיתיות שלהן להטלת סנקציות, הדבר מעלה בטעות את הפופולריות של האישים הרלוונטיים בישראל – תופעה הנצפית בהקשרים דומים בעולם. לחץ חיצוני בלתי מוצדק, במיוחד כאשר הנימוקים הרשמיים שלו נראים מסולפים, נוטה להביא לתוצאה הפוכה בכך שהוא הופך דמויות ממוקדות לפופולריות יותר, וזה בדיוק מה שאירע כאן.

ההשפעה של פעולות אלו ברורה הן לישראלים והן לפלסטינים, אם כי הפרשנויות שלהם שונות באופן משמעותי – פלסטינים רואים בכך במידה רבה פעילות חסרת משמעות, בעוד שישראלים רבים תופסים זאת כמעשה אנטישמי. הדבר מעלה שאלה חשובה: מה באמת מניע מדינות אלו? האם זו תוצאה מכוונת הנובעת מגורמים כמו אנטישמיות, גזענות או אינטרסים כלכליים? או שמא זו תוצאה של אי-הבנה מהותית, אולי בשל נרטיבים סלקטיביים או מתן עדיפות לאיתותי מוסריות על פני המציאות? למרות אי-הסכמתי עם הפרספקטיבה הפלסטינית, אני מוצא את עקביותה עם תוצאות בלתי ניתנות להכחשה הגיונית יותר מאשר הנימוקים הרשמיים האבסורדיים המוצעים על ידי מדינות אלו.

בסופו של דבר, ללא קשר לסיבות או לכוונות, התוצאה ברורה ועקבית – פעולות אלו מעודדות סכסוך ובמקביל מעמידות פנים שהן מדכאות אותו.

---

אני רואה בהחלטת צרפת להסתיר את כלי הנשק ההתקפיים של אלביט בתערוכה הצבאית שלה, חלק ממאמץ חסר היגיון להציל את שלטון חמאס בכל מחיר. צעד זה מקריב את האינטרסים ארוכי הטווח של צרפת, שכן תמיכה בחמאס – שלוחה של האחים המוסלמים – היא צעד התאבדותי הדוחף צרפת למלחמת אזרחים בין הימין הקיצוני לברית האדומה-ירוקה.

מנקודת מבטי, צרפת, כמו רבות ממדינות המערב, רוחשת כה מעט כבוד לפלסטינים עד שהיא לא טורחת לשקול כיצד הפלסטינים עצמם מפרשים את פעולותיהן "המוסריות". ארגונים פלסטיניים, לעומת זאת, רואים בבירור צעדים כאלה כהצלחה יוצאת דופן לאסטרטגיית מקסימום הנפגעים האזרחיים של חמאס. בסופו של דבר, נראה כי איתות מוסרי הוא המטרה היחידה, עם התייחסות מועטה לשאלה אם התוצאה בפועל סותרת לחלוטין את יעדיהם המוצהרים.

ביקורת ישראלית על גישת המערב לסכסוך בעזה

איני אוהב את המלחמה בעזה, אך כישראלי, עליי להתמקד בהשגת שלום. איני יכול להרשות לעצמי להיסחף אחר האיתותים המוסריים לכאורה שהפכו כה פופולריים במערב.

בניגוד לחלק גדול מהקהילה הבינלאומית, פלסטינים אינם מושג מופשט עבורי. איני יכול לקבל את ההנחה המרכזית של הקהילה הבינלאומית: שפלסטינים הם תת-אדם, ולכן אינם נושאים באף אחריות למעשיהם, אינם נדרשים לתת דין וחשבון על הזוועות שמבצעת הנהגתם, וגרוע מכך, חסרי סוכנות כלשהי. תפיסה זו היא המובילה לרעיון האבסורדי שתגמול על מעשיהם הרעים הוא הדרך לשלום.

פעולות הקהילה הבינלאומית, שנראות כאילו נועדו להאריך את המלחמה, ניתנות להבנה בשתי דרכים בלבד: או שזה מה שהם באמת רוצים, או שהם מעדיפים את תחושותיהם הטובות על פני חייהם של פלסטינים וישראלים כאחד, ופשוט לא אכפת להם. זו הסיבה שהאשמת ישראל ברצח עם היא כה פופולרית – היא מאפשרת לגשר על הפער בין המטרות המוצהרות לבין התוצאות בפועל, על ידי העמדת פנים שלצד אחד – הפלסטינים – יש אפס חשיבות בעיצוב המצב.

---

נקודות נוספות:

1.  נטען לעיתים קרובות שמדיניות מסוימת אינה מכוונת לתגמל את זוועות חמאס. עם זאת, אם גם פלסטינים וגם ישראלים מסכימים שמדיניות מסוימת אכן מתגמלת את פשעי המלחמה של חמאס, אז זה בדיוק מה שהיא עושה – ללא קשר לכוונות, למחשבות או להצדקות של תומכיה. התוצאה, ולא הכוונה, היא זו שקובעת את המציאות.

2. זו אינה הפעם הראשונה שאנו רואים דפוס זה. כל סיבוב עימות מתמשך, מסלים ומחמיר. ובכל זאת, למרות ההשלכות הברורות והמסיתות הללו, פעילויות מסוג זה ממשיכות להיות מתויגות כ"קידום שלום". הגם שברור שיש להן תוצאה הפוכה ישירה, המרחיקה אותנו משלום אמיתי.

3.  לא כל הפלסטינים מרוצים מהמדיניות הנוכחית. למרות טענותיו לתמיכה בדמוקרטיה, המערב תומך באופן פעיל בדיכוי הפלסטינים על ידי דיקטטורת חמאס. הדבר נעשה באמצעות התעלמות מוחלטת מפעולות חמאס נגד נתיניו והצגתו, באופן בלתי נתפס, כמשטר טוב. מצב זה מחמיר עוד יותר בשל מימון דיקטטורת הרשות הפלסטינית, אשר ממוסגרת באופן פרדוקסלי כסמל של זכויות אדם. אני סבור שמאז המלחמה הקרה, לא הייתה תמיכה כה בוטה בדיקטטורות בשם ערכי המערב.

4.   אין לי פתרון לסכסוך, אך לאחר למעלה מ-30 שנים של ניסיונות, אני חושב שברור שהאסטרטגיה הנוכחית אינה עובדת. תשלום עבור טרור נגד ישראל, מימון חינוך למען רצח עם, קידום דיקטטורות והתייחסות לפלסטינים כחסרי אחריות למעשיהם – אינם הדרך להשיג שלום. ובכל זאת, המערב משוכנע שזו הדרך הטובה ביותר ואינו מבין כיצד ישראל מעזה להתנגד.

---

לא אכתוב פוסט על גרטה וחבריה. אילו רצו באמת לפרוץ את המצור, היו מפליגים לרפיח המצרית, מגיעים לגבול בין מצרים לרצועת עזה ודורשים מממשלת מצרים לפתוח את הגבול לפליטים על פי החוק הבינלאומי. מנקודת מבטם, לאפשרות זו שתי בעיות: דרישות מערבים אינן פופולריות, שכן ערבים נחשבים ל"ילידים" במערב, וגרוע מכך, זה היה עלול אפילו לעזור לפלסטינים בטעות.