יצחק עמית מעוניין בשינוי משטר שקט

התלונה של נשיא בית המשפט העליון כי הוא לא מצליח להידבר עם הממשלה היא אחד משיאי חוסר המודעות העצמית שנתקלתי בה.

על מה הוא רוצה בדיוק להידבר? על ההחלטה שלו להכתיר את עצמו בניגוד לחוק? על ההתעקשות של בית המשפט להשאיר יועצת משפטית שמנסה במכווו לבטל את יכולת הממשלה למשול? על הקביעה שלו שהממשלה הנוכחית אינה זכאית למנות או לפטר אף פקיד? על הבוז הגמור לסמכות הכנסת עד כדי ביטול חוק יסוד?

אני מנסה להבין איזה עמק שווה הוא מצפה למצוא, האם הממשלה אמורה להסכים שבית המשפט העליון יכול לצפצף עליה באופן לא גלוי? כי זאת נקודת האמצע הנוכחית בין הבוז המוחלט והגלוי של עמית וחבריו לבחירתו של העם לבין המצב בו המדינה אמורה להימצא.

ישראל, אפריקה ומבחן הריבונות

מדינות אפריקה הכירו בפלסטין, צעד שישראל רואה בו איום של רצח עם בשל אמנת חמאס, הקריאות להשמדת יהודים ותוכנית "תשלום תמורת רצח" של הרשות הפלסטינית. דאגתן הפתאומית לריבונותה של סומליה נשמעת ריקה מתוכן מנקודת המבט הישראלית, שכן הן דורשות מישראל להימנע מתמיכה בסומלילנד בעודן תומכות במדינה פלסטינית אל מול מה שישראל תופסת כאיומי טרור קיומיים.

הדבר חושף מוסר כפול זועק. ההכרה בפלסטין מציבה סיכונים חמורים לישראל אך נחגגת כהומניטרית, בעוד שתמיכה ישראלית פוטנציאלית בהגדרה עצמית של סומלילנד מוקעת כהתערבות בעניינים פנימיים. חברות האיחוד האפריקאי מבצעות בשגרה תקיפות אוויריות נגד אל-שבאב בסומליה ללא תגובה עולמית חריפה, אך ישראל ניצבת בפני זעם בינלאומי על צעדי הגנה דומים. סיכונים לריבונות הישראלית זוכים לביטול או לברכה, בעוד שסיכונים פחותים לתביעות אפריקאיות זוכים להגנה עזה.

צביעות זו נובעת ממוסר סלקטיבי, המצדיק איומים על יהודים תוך הגזמת התגובות הישראליות. עקביות אמיתית הייתה מחייבת לגנות את כל ההכרות הללו באותה מידה, או להכיר בכך שאומות הניצבות בפני איומי רצח עם, כמו ישראל, רשאיות לחתור לבריתות אסטרטגיות כגון זו עם סומלילנד.

---

נקודות נוספות:

1. מדינות אפריקאיות רבות מקבלות סיוע צבאי זר משמעותי ומבצעות פעולות חוצות גבולות, כמו אתיופיה באריתריאה או קניה בסומליה, מבלי לעמוד בפני סנקציות, אך הן מבקרות את ישראל על פעולות הגנה מרוסנות בהרבה.

2. האיחוד האפריקאי מארח מזה זמן רב נציגים פלסטינים ומעביר החלטות התומכות בפלסטין, בעודו מתייחס לעיתים רחוקות לשימוש שעושה חמאס באזורים אזרחיים למטרות צבאיות או להסטת סיוע למנהרות ונשק. דפוס זה הוחל גם על טבח ה-7 באוקטובר.

3. מדינות אפריקאיות כמו אוגנדה אירחו ועידות של אש"ף בשנות ה-70 לתכנון פיגועים נגד ישראל, מה שמעיד על דפוס של סולידריות עם קבוצות שישראל רואה בהן איומי טרור. גם מדינות ערביות-אפריקאיות תמכו הן באש"ף והן בחמאס בשנים האחרונות.

4. מעצמות עולמיות כמו ארה"ב והאיחוד האירופי מכירות בעצמאות קוסובו למרות תביעות הריבונות של סרביה, אך מדינות אפריקה ובעלות בריתן מציגות מהלך ישראלי פוטנציאלי כלפי סומלילנד כבלתי לגיטימי באופן ייחודי.

5. מדינות אפריקאיות אחדות סוחרות עם איראן, התומכת בחמאס, למרות הרטוריקה הג'נוסיידית שלה, מה שחושף זעם סלקטיבי ולא עמדה עקרונית על ריבונות או זכויות אדם. יתרה מכך, הן מתעלמות מפעולות החות'ים נגד סודאן ומצרים כאחד – אותן פעולות שהכרה ישראלית בסומלילנד אמורה לתת להן מענה.

6. סובלנות האו"ם לאלימות נגד ישראל היא פשוט תירוץ נוח. ממשלות אפריקה מבקרות בצדק את ההזנחה הבינלאומית של המשברים שלהן, אך מגייסות את היחס המוטה של אותם מוסדות כלפי ישראל כדי להצדיק את פעולותיהן שלהן.

7. מדינות אפריקה חשבו שהן יכולות להפוך את ישראל לשעיר לעזאזל, תוך הסתמכות על חוסר הפופולריות העולמית שלה ללא השלכות. הן טעו, שכן הציפייה שישראל תשלים עם איומים באופן שונה מכל אומה אחרת היא אבסורדית.

8. אם מדינות אפריקה באמת היו רוצות לעזור לפלסטינים, עומדות בפניהן אפשרויות רבות. ישראל הייתה מברכת על הצטרפותן של רוב מדינות אפריקה שמדרום לסהרה לכוח בינלאומי לעזה. הן יכלו גם לגנות את האפליה של חמאס נגד פלסטינים שחורים. בוודאי קיימות הזדמנויות נוספות.

9. ההכרה של ישראל בסומלילנד חושפת נתק בסיסי. ישראל רואה בפעולות אפריקאיות רבות עוינות גלויה, בעוד שמדינות אפריקה מניחות שאותן פעולות הן מקובלות פשוט כי גם מדינות אירופה עושות אותן.

10. ישראל מקיימת קשרים עם סומלילנד מכיוון שאיראן וטורקיה מנצלות באופן פעיל את חולשתן של סומליה וקרן אפריקה ליצירת איומי אבטחה ישירים נגד ישראל.

11. כדי לציין את המובן מאליו, רוב מדינות אפריקה (למעט מצרים, אלג'יריה ודרום אפריקה) מייצגות את הנורמה העולמית ולא את החריג, וזו בדיוק הבעיה. לישראל פשוט הפסיק להיות אכפת מתגובות שהיא רואה בהן מוסר כפול, גם כאשר שורשיהן אינם נעוצים בעיקר באנטישמיות.

היועצת המשפטית לממשלה לא מכירה בדמוקרטיה

אין דרך אחרת לתאר את המצב הנוכחי, גלי בהרב-מיארה, פשוט לא סבורה שהממשלה לגיטימית מכיוון שהיא לא מסכימה עם דעותיה. בעיני מיארה, יצחק בן אהרון צדק, צריך להחליף את העם שהעז בחוצפתו הרבה לבחור בכנסת שהיועהמ״שית רואה בה בלתי מתקבלת על הדעת. היא משקיעה את מירב מרצה לא בהתמודדות עם הפשע המשתולל בחברה הערבית (שהפרקליטות ממש לא משקיעה בחלקה בנושא) או בעינויי הדין של ההחלטות שנתקעו בפרקליטות אלא בניסיון נואש להחליף את השלטון בצורה לא דמוקרטית בעליל. מי שקורא את המסמכים שהיא והמשנים שלה מוציאים מובך קשות, גם כשאני מסכים עם המטרה, הטענה שמדובר בטיעונים משפטיים בעיקרם היא פנזטיה. המטרות המרכזיות של היועהמ״שית הן לתקוע טריז בין המפלגות בקואליציה ועד שהדבר יצליח פשוט לשתק לחלוטין את הממשלה. העובדה שהיא עושה את זה לכאורה בשם שלטון החוק ולמען הדמוקרטיה היא לא יותר מבדיחה - זה ניסיון להחליף את שלטון החוק בשלטון של צווי השליטה ולהפוך את הבחירות לטקס בלבד כמו בכל דיקטטורה מצויה בימינו.

מה שאני הרבה יותר מתקשה להבין זה למה כל כך הרבה אנשים בשמאל חושבים שזה מצב רצוי. מה הם מצפים שיקרה? שהציבור ישתכנע שחיסול הדמוקרטיה בישראל הוא רעיון מופלא? שהציבור הימני יסכים שאם נשיא בית המשפט העליון תומך במאמציה זה הופך אותם אוטומטית לרצויים? בתור מיעוט, שאני אגב שייך לו, המאמץ לחיסול הדמוקרטיה שמיארה מובילה הוא גול עצמי וטמטום גמור, הדבר היחידי שהיא משיגה היא העלאת הסיכוי שאכן תהיה פה דיקטטורה ימנית.

וונצואלה וסומילילנד

המתקפה האמריקאית בוונצואלה ב-3 בינואר 2026, שכללה תקיפות אוויריות וחטיפת מדורו, מדגישה את חזרתה של מלחמה קרה גושית שמסכנת מדינות כמו ישראל. ההכרה הישראלית בסומילילנד בדצמבר 2025 קשורה לכך כחלק מחזית אסטרטגית משותפת, אך מגבירה מתחים גלובליים.

האירועים מחלקים את העולם לגושים: ארה"ב נגד רוסיה וסין, שתומכות במדורו ובסומליה. וונצואלה גינתה את ההכרה בסומילילנד כ"תוקפנות קולוניאלית", ומקשרת זאת להפרעות ריבונות.

ישראל מכירה בסומילילנד ראשונה כדי לבנות השפעה במזרח אפריקה, נגד חות'ים ואיראן. ארה"ב מגנה על המהלך, אך זה יוצר חזית משותפת מול תורכיה וסומליה, ומצמצם תמרון ישראלי.

זהו המשך ישיר לבעיה המרכזית שלנו בעזה, התערבות חיצונית גוברת של גורמים איראניים ופרוקסיים דרך צירים כמו וונצואלה, ששימשו כצינורות כספים ונשק לחמאס ולג'יהאד האסלאמי. חטיפת מדורו על ידי ארה"ב חושפת את הפגיעות של רשת זו ומאיימת להחמיר את הלחץ בעזה, שם התערבות כזו כבר האריכה את הסכסוך ומערערת כל ניסיון לייצוב. במקביל, קשה לדעת איך ההסלמה הגלובלית תשפיע על ההפגנות באיראן, שמתפשטות כעת בעוצמה נגד המשטר בגלל אינפלציה, משבר כלכלי ודיכוי פוליטי.

הקשר להכרה בסומילילנד מוסיף שכבה נוספת: המהלך הישראלי, שנתמך על ידי ארה"ב, נתפס באיראן ובציר ההתנגדות כ"תוקפנות קולוניאלית" שמקרבת את המזרח התיכון לאפריקה, ומחזק את הנרטיב הגושי של מלחמה קרה. אם ההפגנות באיראן ידוכאו, המשטר עלול להסיט תשומת לב דרך התקפות עקיפות בעזה או בים סוף; אם יתמוטטו, זה עשוי לפתוח חלון הזדמנויות אסטרטגי לישראל, אך עם סיכון להתפרעויות כאוטיות שישפיעו על כל האזור. בסופו של דבר, אי הוודאות הזו היא בדיוק מה שהופך את מלחמה הקרה הזו למסוכנת במיוחד עבורנו.

הנרקסיזם מכה שנית

אחד הדברים העצובים בקריאה של "פרו פלסטינים" היא שהאנשים הללו מרוכזים בעצמם לחלוטין. זה נשמע מוזר בהתחשב בכך שהאנשים הללו פועלים למען מטרה הגדולה מהם, אבל כל שיחה של יותר ממשפט או שניים מסתכמת באחד מהשניים, או בצרחות היסטוריות שישראל היא מקור הרוע בעולם או בהאשמה למה אני לא מבין שמניעים שלהם טהורים ולא מהלל אותם על תמיכתם במאמצי חמאס (שהם כמובן בטוחים שאינם עוזרים לחמאס). השאלה מה התוצאות של הפעילות נדחית בבוז, אחרי הכל, הם טוענים שאם הם התכוונו לטוב, הרי לא ייתכן שטעו, גישה נקריסיסטית המתעלמת מקיומם של אחרים, למשל חמאס, שחושבים אחרת.

כמעט למותר לציין שזה לא מאפיין הכרחי של תמיכה בפלסטינים, למעשה האנשים הללו בעיקר מרמים את עצמם כשהם טוענים לתמיכה כזאת. זאת כמובן הסיבה למה הם שונאים, אפילו יותר מאשר את ישראל, את המעטים שהפלסטינים באמת מעניינים אותם. הגם שהאחרונים מחזיקים לעתים בעמדות לא חיוביות לרוב כלפי ישראל, הם לפחות בעלי השקפה כלשהי שלא מתבטאת רק בהתפעלות עצמית אינסופית.

למה שנאה היא כל כך בעייתית? התקציב כמשל

אני האזנתי לאחד ביום על התקציב ובעוד אני ממש לא מתלהב בלשון המעטה מהתקציב, הפרק הצליח להרגיז אותי. הכתבים פשוט התרכזו במה שמבטא את שנאתם לממשלה, למשל הם התעלמו מכך שהרוב המוחלט של הכספים הקואליציוניים הוא בתקציב של המשרד לביטחון לאומי ולכן הציגו את העלייה פעמיים. באופן מביך, הדיון החשוב ביותר, על תחזית הצמיחה, פשוט נעלם, אליבא דאחד ביום מתברר שסוכניות הדירוג לא מתעניינות בו.

סוף סוף הבנתי למה הונגריה כל כך מרתקת את השמאל

האזנתי לפרק של חוץ לארץ (של הארץ) על הונגריה וסוף סוף נפל לי האסימון. העיתון שונא שנאת מוות את משטרו של אורבן מכיוון שאורבן מראה שהשיטות בהן השמאל נאחז בקרנות המזבח לא רשומות על שמו של השמאל. התיאור של הונגריה מתאים מאוד למצב בישראל בזמן ממשלת בנט-לפיד, תקשורת מגויסת, בתי משפט צייתנים, ניסיונות להגביל גורמי חוץ לא רצויים ועוד. הונגריה משקפת את פסגת השאיפות של כתבי העיתון למעט בעיה קטנה, השליט איננו מהצד הנכון ולכן ראוי רק לשטנה. התיאור של המצב בהונגריה לא היה מדויק, אבל כידוע, זה פחות חשוב, החשוב הוא איך רואים זאת. על מנת להסיר ספק, אינני נמנה על מעריצי אורבן בשלטון המעטה, עוד הוכחה לכך שהעובדה שמשקרים על מישהו לא הופך אותו לקדוש.