כל מי שמעקב אחרי תגובות התקשורת הבינלאומית לסכסוך הישראלי-פלסטיני יבחין בהשמטה בולטת: הרעיון שהפלסטינים, ככל אדם אחר, הם בעלי יכולת פעולה ואחריות למעשיהם. העלאת הנושא הזה נתפסת לעיתים כהכפשה בשיחות מנומסות, ולכן הדיון לרוב מתעלם לחלוטין מכל רעיון של אחריות פלסטינית.
בינתיים, כל פעולה שישראל מבצעת נבדקת ללא הפסקה ומואשמת, בעוד שהקהילה הבינלאומית מתאמצת לטשטש את העובדה שלצד אחד בקונפליקט יש סוכנות ואנושיות אמיתית. זה מצדיק סטנדרט כפול בוטה ומיקוד עז בסכסוך הזה, בעוד משברים חמורים יותר בעולם אינם זוכים לתשומת לב.
לצערנו, הגזענות הזאת בנויה על ציפיות נמוכות ומוצגת כמוסריות, אך למעשה היא תערובת רעילה של אנטישמיות וגזענות שמעטים מתמודדים איתה. בעולם הפוסט-מודרני שלנו, המוסר עצמו לעיתים נדחה כתוצר של נראטיב בלבד, מה שמקל עוד יותר על הפצת סטריאוטיפים אנטישמיים והנחות שגויות (כמו תיאור הצד הלא-יהודי כנאיבי או חסר אונים).
---
כמה נקודות נוספות בתרגום לעברית:
1. זה לא אומר שביקורת או לחץ על ישראל הם בהכרח לא במקום. אבל כשזה קורה, צריך גם לקחת בחשבון איך הפלסטינים יפרשו את זה – דבר שברוב המקרים לא נדון. מוזר שזה כאילו הפלסטינים לא נחשבים לשחקנים אמיתיים במצב, וזה די מטורף כשחושבים על זה.
2. אם מקשיבים לתקשורת הבינלאומית, נדמה שחמאס ויתר על מטרותיו האלימות וישראל תוקפת אותו בצורה לא מוצדקת. במקביל, הפלסטינים מוצגים כקורבניים לחלוטין, כמבקשי שלום שנבלמים רק על ידי "הדבר הרע" שנקרא ישראל. החלק המוזר הוא שכל אי הסכמה פלסטינית עם הסיפור הזה זוכה להתעלמות מוחלטת, כאילו הדעות שלהם על חמאס או על שלום לא חשובות בכלל – וזה אבסורדי בהתחשב במציאות בשטח.
3. התעלמות מפעולות הפלסטינים וטיפול בהם כחסרי משמעות לא מביאים לשלום; להפך, זה מחמיר את המצב. רבים מהפלסטינים רואים בזה אור ירוק להמשך אלימות, מתוך אמונה שהקהילה הבינלאומית תתמוך בהם בכל מצב – דבר שמאריך את הסכסוך ולא פותר אותו.
4. אם מדינה מכירה בפלסטין, מה שבאמת חשוב הוא כיצד הפלסטינים עצמם מפרשים את ההכרה הזו. האכזבה העמוקה מתגובת ישראל אינה תירוץ טוב להפגנת מוסר ריקה.
5. הקהילה הבינלאומית מתייחסת לעיתים לממשל הפלסטיני כניסוי. בעוד שהרעיון נשמע טוב בתיאוריה, התוצאות האמיתיות – כמו חוסר הרצון של ההנהגה הפלסטינית בשליטה הזו – מתעלמים מהן או מייחסות אותן לכל דבר חוץ מהפלסטינים עצמם.
6. הקהילה הבינלאומית כמעט ולא מכירה בכך שגם הפלסטינים יכולים לשקר. חמאס נתפס לעיתים קרובות כאמין לחלוטין, התעמולה שלו מתקבלת בלי לערער, אפילו כשהיא מופרכת. למשל, במהלך קמפיין הרעב הנתונים שובצו כך שיתאימו לנרטיב במקום להידחות. בינתיים, תפקיד חמאס בחסימת סיוע וענישת הפלסטינים שמתנגדים אליו מתעלמים לחלוטין, והמפקדים האחראים זוכים להערכה בינלאומית כלוחמים ופעילים.
7. בישראל לעיתים מאשימים את אלו שמסרבים לקבל את התמונה המוטה הזו, ובו זמנית, בנאיביות ההפוכה, מאשימים אותם בגזענות בעצמם. על פי התקשורת הבינלאומית, להתייחס לקריאות הפלסטיניות להשמדת עם ואיומים סיכון היא גזענות.
אם תרצה שאעזור גם לנסח את זה בצורה רשמית יותר או תמציתית – תגיד לי!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה