אין שום הגיון בפעילות הספרדית ובדומות לה מהצד של זכויות האדם. הפעולות הללו למעשה אומרות לחמאס שככל שיבצע יותר פשעי מלחמה (יגייס יותר ילדים, ישתמש יותר במגנים אנושיים, יפר יותר את הניטרליות של בתי חולים וכו׳) הוא יקבל ממנה יותר תמיכה. רואים את זה לא רק בתאוריה אלא גם בתגובות של חמאס בפועל (כשספרד הכירה במדינה פלסטינית - חמאס פרש מהשיחות על הפסקת אש לדוגמה). אני מודע לכך שמדובר בקשר נסיבתי, אבל אחרי הפעם החמישית בה מדינה כלשהי מכירה במדינה פלסטינית וחמאס פורש, אני חושב שאפשר לקבוע שיש קשר די ברור. זאת כמובן לא הסיבה היחידה, אבל מי שרוצה להוכיח הפוך - מוזמן להסביר את התזמון המשונה הזה.
עכשיו, אפשר כמובן להעמיד פנים כמו שהממשלה הספרדית עושה, שהתגובה של הפלסטינים כלל לא התרחשה ואז מגיעים לתשובות שאפשר לקבל באינטרנט. אבל זאת לא פעולה רציונלית, לפי תורת המשחקים התוצאה היא חשובה, במקרה הזה ממשלת ספרד מעמידה פנים שהיא שונה לחלוטין מזו שקורית בפועל.
לי נראה שצרפת, ספרד ומדינות דומות תקועות בסוג של הכחשה לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הן השקיעו זמן רב בפתרון שתי המדינות מאז אוסלו, תוך אמונה שזה הפתרון הברור, אך כל הראיות מראות שהגישה הזו נכשלה שוב ושוב, המשא ומתן קרס, האלימות עלתה, והמציאות בשטח הפכה את הרעיון לבלתי ישים בפועל. במקום לקבל זאת, ממשלות אלו ממשיכות להיאחז בנוסחה שנכשלה, מסרבות להכיר בכך שההשקעה הארוכה שלהן לא הביאה שלום אלא תרמה לפירוק וסבל מתמשכים. זה כמובן מנגנון הגנה פסיכולוגי, להיאחז בנרטיב מנחם במקום להתמודד עם אמת לא נוחה.
האמונה העקשנית שלהן כי דחיפה קטנה תביא בסופו של דבר למימוש פתרון שתי המדינות בחודשים הקרובים נתפסת כפנטזיה טהורה על ידי ישראלים ופלסטינים, שני הצדדים רואים בציפייה זו ניתוק מהמציאות. הבעיה המרכזית אינה באופן שבו האיחוד האירופי עצמו מנסח את המיקוד שלו במה שהוא רואה כהפרות הישראליות, אלא באופן שבו גם הישראלים וגם הפלסטינים תופסים את המיקוד הזה. בעיניהם, הדגש של האיחוד האירופי נראה כתמיכה חד-צדדית בהפרות הפלסטיניות, מה שהופך את פעולות האיחוד האירופי לבלתי יעילות ביחס למטרותיו המוצהרות של שלום ויציבות. למשל האמון החוזר של האיחוד האירופי בהבטחות של הרשות הפלסטינית לסיים את תוכנית "תשלום עבור רצח", מעל 20 התחייבויות עד כה בלי שום שינוי אמיתי, הופך את העניין לבדיחה הן בעיני הישראלים והן בעיני הפלסטינים. בעוד שאבו מאזן חתם בתחילת 2025 על צו לשינוי ולהפסקת תשלומים חלקית, המערכת המרכזית ממשיכה ברובה בצורות חדשות, ורבים מהמשפחות עדיין מקבלות קצבאות. מעגל ההבטחות הריקות הזה פוגע קשות באמינות האיחוד האירופי ובתפקידו כמגשר הוגן בסכסוך.
אף על פי שייתכן שאין כרגע דרך ברורה טובה יותר, הכחשה היא בהחלט דרך מזיקה. הצעד הראשון הקריטי לקראת כל התקדמות אמיתית הוא להכיר במציאות הקשה בשטח, כמה שהאמת הזו לא נוחה. העובדה שרבות מהמדינות האירופיות ממשיכות לסרב להכיר בכך משמעותה שהתרומות שלהן הן, למרבה הצער, שליליות, מאריכות את הסכסוך במקום לסייע בפתרונו. כלומר למרות עשורים של השקעה בפתרון שתי המדינות, המצב רק מחמיר, והשחקנים המרכזיים נמנעים מלהתמודד עם הכישלון באופן ישיר. ללא חשבון נפש, שינוי משמעותי נשאר מחוץ להישג יד.
זאת אגב הבעיה המרכזית שלנו בנושא - אנחנו מתמודדים עם פעולה ברמה של ילד בן 3 שהחליט שהרצפה היא תחנת חלל ולכן היא בעיניו באמת תחנת חלל. בעיני זה די מדהים שמדינות שמתהדרות בפעולה לוגית למטרות הומינטריות התדרדרו חזרה לילדות כי לא מסתדר להן כמו שהן רוצות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה