למה (לא) ניתן לפתור מהר את הקונפילקט עם הפלסטינים

אחת הסיבות המרכזיות לניצחונו של החמאס בעזה היה הרצון הישראלי לחזק את אבו מאזן, הם הציגו אותו כמשת"פ וההוכחות שהן הביאו הן ההסכמה שלו למגבלות שישראל דרשה.

 

המחשבה שאנחנו באמת יכולים לשנות משהו אצלם מאוד מוזרה לי. מי היה מוכן שהחמאס יתערבו לנו במערכת הפוליטית? כל פעם שמישהו מדבר על לשכנע את הפלסטינים הוא עושה ההפך. יש רעיונות אופרטיביים - סבבה, דיבורים בכיוון עושים רק נזק.

 

ההיסטוריה מוכיחה שהאנשים הפשוטים הם לא בובות. באופן מעצבן למדי הם מתנהגים בהתאם למה שהם רואים כאינטרס שלהם ולא בהתאם להנחות שלנו. אין שום סיבה להניח שהפלסטינים חריגים בנושא.

כשמדברים על הפלסטינים צריך להסתכל על העניין מנקודת המבט שלהם ולא מזו שלנו. כמו כל קבוצה אנושית מוכרת הם פועלים לפי מה שהם רואים כאינטרס שלהם ואם רוצים להניע אותם יש לפעול בהתאם. האינטרס של הפלסטינים - כמו שהם רואים אותו, לא בהכרח כפי שאני רואה אותו - הוא לסלק את ישראל ולהעיף מפה את כל היהודים. מכיוון שזהו אינטרס הגיוני, זה ייתן להם שטח גדול יותר ומעמד מכובד יותר, והם רואים בכך אפשרות ראלית, בעזרת אחיהם הערבים, קשה מאוד לשנות את דעתם.

 

הצד שלהם רוצה, כמו כל בן אדם נורמלי, כבוד, חופש, רכוש ושלום כשזה הסדר שלהם, לאו דווקא שלי. ישראל פוגעת בכל השלושה הראשונים ולכן המטרה שלהם היא בעיקרה החזרת הדברים הללו. לרוע המזל אנחנו יכולים להציע להם במקרה הטוב את שני האחרונים - זאת מכיוון שעצם קיומנו הוא פגיעה בכבודם ואילו החופש תלוי כיום בעיקר בהם. גם השלישי הוא בעייתי מכיוון שבהנחה שהם ישתלטו על ישראל הם יזכו בהרבה יותר רכוש ממה שאנחנו מסוגלים לתת להם. כמובן שהם יבזבזו אותו, אבל זה כבר עניין שהם, כמו רוב בני האדם, מתעלמים ממנו.
 

לעומת זאת, סדר העדיפויות בישראל שם את השלום במקום הראשון ואת הכבוד באחרון, זה נובע מהמצב בו אנחנו נמצאים - מלחמה שבאופן עקרוני אין לנו סיכוי לנצח בה - לפלסטינים אין את הבעיה הזאת.

 

מכיוון שאין שום סימן לתזוזה בכיוון בצד הפלסטיני בעשרים השנים האחרונות, השמאל יכול לצעוק עד מחר שזה מה שהוא רוצה, הם פשוט לא מעוניינים. כלומר, צריך להסתכל על העניין מהזווית הפלסטינית ולראות כיצד מניעים אותם לחשוב שזה אינטרס שלהם להגיע לשלום.

ההשוואה לתוצאות מלחמת העולם השנייה היא שגוייה - לא נעים להגיד, אבל החינוך מחדש של יפן וגרמניה היה די חסר השפעה. מה שכן השפיע זה ההבנה שלהם שהם צריכים את ארה"ב מכיוון שיש להם אויב גדול יותר (ברה"מ). כמובן, שבמהלך השנים העניין הפך לאידאולוגיה, אבל חוסר היכולת להשיג את המטרות בכוח הייתה הבסיס לשינוי.

 

אין לי פתרון לבעיה הזאת בטווח הבינוני, בטווח הארוך למין האנושי כולו יש שתי אפשרויות - או שנהיה תלויים אחד בשני או שנהיה תלויים אחד ליד השני, הבעיות הגלובליות יעלימו, בנועם או באלימות, זה עדיין לא ברור, את הבעיות הלוקליות.
 

עד שזה יקרה (לפי ההערכה שלי 30-40 שנים) אנחנו נאלץ להסתדר עם מה שיש - מלחמה שלמעשה לא משנה כלום לטווח ארוך. רוצים לפתור קודם - אהלן וסהלן, אבל צריך להתייחס לפלסטינים בתור גורם אנושי, לא בתור שלוחה של הרצונות שלנו. כל עוד מתחמקים מההכרה הזאת, אין טעם לדון, כי אין לי טיעונים שלא מסתמכים על ההנחה הזאת.