המעמד המשפטי של השטחים ומה הפלסטינים רוצים

השטח של רצועת עזה, כמו גם יהודה ושומרון לא נחשב כבוש לפי שום אמנה בינלאומית מכיוון שהוא לא נכבש משום מדינה (עזה) או ממדינה שוויתרה עליו (יהודה ושומרון).

 

המעמד המשפטי של השטחים איננו ברור, מדובר בלקונה של החוק הבינלאומי. אתם מוזמנים לקרוא את אמנת ז'נבה הרביעית (האמנה הרלוונטית) בעצמכם. לגבי חלק מהדברים, כמו העתירות לבג"ץ, ישראל החילה את הסעיפים ההומניטריים של האמנה באופן וולונטרי - אל תשאלו אותי מהם הסעיפים, זה הרבה פחות ברור. לפיכך שימוש במונח כיבוש שהוא מונח משפטי בעל משמעויות מוגדרות הוא פשוט לא נכון.

 

לפיכך הבחירה להציב את העמדה של השמאל כמשפטית, היא מוטעית לדעתי. לעצם העניין, המצב בשטחים איננו פשוט כלל ועיקר. אני שלא מאמין במבנה המדינתי של העולם כך אני שמתקשה לראות את ההתלהבות ממדינה פלסטינית.

 

הפלסטינים לא מעוניינים בשתי מדינות לשני עמים, או בספוח "השטחים" וזכויות אזרחיות שוות, ולכן השמאל משחק עם עצמו בנדמה לי. השמאל מניח שזאת בחירה שלנו, אבל שתי האפשרויות דורשות שיתוף פעולה פלסטיני, והם מעוניינים להעיף אותנו מכאן (והאמת, די בצדק).

הם לא רוצים מדינה מכיוון שזה יחייב אותם לדאוג לעצמם (והם יקבלו הרבה פחות כסף). הם לא רוצים להיות אזרחים ואם נציע להם, הם יסרבו (מרצונם או לא, זה פחות חשוב) כמו במזרח ירושלים ובגולן. הם צורחים את האמירות הללו מכל הגגות, אבל רוב השמאל פשוט לא מקשיב להם. האם יש לשמאל תכנית אופרטיבית איך לשכנע אותם לעשות אחת מהשתיים או שסתם מוציאים קיטור על ראש הממשלה (לא שזה לא מגיע לו).

 

לגבי ביבי - אני לא נמנה על מעריציו אבל לא ברור לי למה חושבים שזה תלוי רק בנו. עם מי הוא יחתום הסכם שלום? עם מי שמפחד ללכת לחצי מהשטח שלו. בתור מי שדעותיו קשות לקטלוג, אני מאמין קטן בו.

מה שהשתנה לגבי מצרים זאת הגישה המצרית. אני ממליץ על הספר "1973 - הדרך למלחמה" של יגאל קיפניס שאף על פי שמנסה להוכיח את אשמת ישראל שיניתי את דעתי בנושא בעקבותיו. אכן אם הפלסטינים יחליטו שהם מעוניינים יש סיכוי טוב שהדבר אכן יתרחש. אם ומתי יתרחש השינוי - כמו שמצוטט (באופן לא מדויק) - הנבואה ניתנה לטיפשים. הספר הנ"ל מומלץ לקריאה בעיקר מכיוון שהוא מכיל מסמכים של מה באמת נאמר למצרים (ושונה משמעותית ממה שנאמר לציבור הישראלי).