לגבי המארגנים - צריך לשים לב שלמרות הדיבורים על דו קיום, המאמץ הנדרש
הוא בעיקרו חד צדדי, האירוע מתקיים פעם אחת בשנה ולא פעמיים כפי שהיה אפשר
לצפות. אפשר לנסות לתרץ את העניין עד מחר, אבל העובדה שהדרישות מהפלסטינים
קטנות באופן שאיננו ניתן להכחשה מביאה לכישלון. לא רק שרוב הישראלים רואים
בכך התכחשות לצדקתם אלא גם הפלסטינים רואים בכך אי קבלתם כשווים. היה אפשר לצפות לאירוע דומה ביום השהיד הפלסטיני כי האירוע היה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והצעד הראשון לקראת שלום היא הכרה באחר כשווה, זה פספוס.
לגבי זהבה גלאון -
העניין קל בהרבה. קריאת הפוסטים שלה מביאה למסקנה שהיא מתנדנדת בין גישה
לאומנית כלפי הפלסטינים לבין גישה גזענית כלפיהם. הדיבורים על אומץ פה
מזכירים ולא במקרה את הגישה כלפי ילד קטן שמעז להגיע לבית הספר לאחר
שהתעללו בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה