הכישלון בהחלטת מועצת הביטחון הוא כישלון אישי של נתניהו, הוא התעקש על מדיניות שכשלה. בניגוד להרבה מהסיפורים המופרכים על נתניהו, במקרה הזה מדובר אכן בכישלון. כל התירוצים של נתניהו הם לא רלוונטיים מכיוון שהוא עצמו טען שאינם רלוונטיים.
הכישלון הוא כישלון המדיניות של שיתוף פעולה מדינה עם מדינות אחרות מארה"ב שנתניהו הטיף לו שוב ושוב בעשור האחרון. כשהיינו צריכים אותן, הן הצביעו נגדנו ברובן, ובוודאי בארבע הקריטיות - צרפת, בריטניה, רוסיה וסין. יש לציין נתניהו טען שוב ושוב שזאת הדרך והוא נוחל בה הצלחה - לפי ההגדרה שלו עצמו, מדובר בכישלון ברור.
יש רק בעיה אחת עם הטיעון שלא מדובר בכישלון משמעותי, נתניהו הציג את העניין כמטרה עליונה. העניין היה הטיעון שלו להסכם עם תושבי עמונה, לחוק ההסדרה, לשיחות עם המחנה הציוני ועוד לרשימה ארוכה מאוד של דברים. אם זה לא חשוב - ראש הממשלה נכשל בהצגה חסרת שחר, אם זה חשוב - ראש הממשלה נכשל במניעת אירוע קריטי. אפשר בהחלט להתווכח על השאלה איזו משתי האפשרויות נכונה, אבל בשני המקרים מדובר בכישלון באותה מידה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה