הארץ העלים ביקור ממלכתי שלם בדרום אמריקה (המציאו שהסתגר בבית בימים הללו), לא היה גם ב-ynet מסיבות דומות ועדיין יש המאמינים לכל מילה שהם כותבים.
יש לציין כי הפשיזם זכה למוניטין שלו בעיקר מכיוון שאין "עקרונות פשיסטיים" כך שהטענה האחרונה שקולה לאמירה ש"ההתחזקות הימנית נוראה בעיניי ולכן אכנה אותה בשמות". רוצים לבקר? יש על מה. אבל הצורך לקלל מישהו רק כי הוא חושב אחרת ממך הוא ילדותי ולצערי בעיקר מצביע על בריחה מהתמודדות.
לגבי הנוסטלגיה, אני זוכר היטב את סוף שנות התשעים, לפי הכותרות בהארץ ממזמן היינו ב"סיפורה של שפחה" וקצת אחרי זה היינו צריכים לנגב חומוס בדמשק. המדינה אכן השתנתה, חלק מהשינויים טובים, חלק פחות טובים, דבר אחד לא השתנה - חוסר האמינות של התקשורת. ההסתמכות עליה כתורה למשה בסיני והאמון המופתי בכל פיפס שנכתב בה מרגיז אותי באותה מידה.
אגב, אני מנסה להיזכר באחד מהח"כים שטען שהמדינה מעל הכל ובין היהודים אני מתקשה להיזכר (הערבים הסבירו ככה את תמיכתם בבאשר, כאשר הכוונה היא כמובן למדינה הפלסטינית). למעשה גם שקד טרחה להבהיר כמה וכמה פעמים שהמדינה היא לא מעל הכל, זה מה שהיווה את העילה (הרשמית לפחות) לפרידתה מהליכוד. האחרון שדיבר ככה היה לדעתי אלון אבל זה היה ממזמן.
יש אנשים שבטוחים שהכל מתדרדר לכיוון החרד"לי. אני מסתכל כמה חנויות פתוחות בשבת היו כשעברתי למרכז וכמה יש היום, על מה מתלוננים ההורים החילוניים שהם מדברים על הדתה וכדומה. המסקנה שלי היא הפוכה בדיוק, המדינה עוברת תהליך מתון של חילון. נכון, הדתיים לא מתחבאים מתחת לשטיח כמו פעם, אבל זכרוני אוטובוס השבת הראשון של מר"צ, היום הם נאלצים לסגור את זה בגבעתיים כי בלי הפרבוקציה אין ביקוש. מבחינה לאומית, המדינה שמאלנית דרסטית מ-1997, כשהליכוד נמצא במיקום של מר"צ דאז. הסיפורים של הדתה דומים במידה רבה לסיפורי הכאת ילדים - מה שהיה סטנדרט שלשום, הפך לבלתי מקובל אתמול, בלתי מוסרי היום ופשיסטי מחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה