סיכום (זמני?) של (אי-)פעילות האופיזיציה משמאל

לדעתי הכנסת תתחזק בעקבות החלפת הממשלה, מכיוון שאלו שמעוניינים בהחלשתה נכנסו לממשלה ויתקשו להמשיך בכך, וכפי שציינתי בעבר החולשה נבעה מבחירה מודעת של השמאל.

השאלה האם הם מעוניינים בהחלשתה או שמדובר פשוט בפרלמנטרים גרועים קשה להכרעה כי זה תלוי אחד בשני, כך שקשה לקבוע את הסיבה הראשונית. אבל הגורם הדומיננטי כיום הוא אידאולוגי ולו מהשפה ולחוץ.

ההאשמות כלפי הימין לגבי הפעלת המשמעת הקואליציונית לעתים תכופות, התעלמות משאילתות והדרה מוועדות משמעותיות, נכונות אבל גם השמאל הפעיל את אותן שיטות, ובכל זאת הימין הצליח לעשות לא מעט בכנסת - כך שלצערי אין סתירה. למעשה אני מסכים עם הטענות בנושא הפעילות של הקואליציה אבל אני לא מסכים עם הטענה שהיא צריכה לפעול במקום האופוזיציה שמעדיפה לבכות ולא לפעול.

אבל בעוד שקל להאשים את הממשלה, בפועל בכלל לא ניסו לאתגר אותה. התפיסה כאילו האופוזיציה היא אפס נובעת בראש ובראשונה מההערכה העצמית שלה ומחוסר הרצון לנצל את האפשרויות. רמת הפעילות של האופוזיציה, נגזרה מחוסר רצון מינימלי להפעיל את הכלים הפרלמנטריים, תוך האשמת הממשלה בכך שהיא מסכלת דברים שכלל לא נוסו.

ישנה אפשרות די פשוטה להשפיע, לנסות ולגייס חברים למרות המשמעת הקואליציונית (החלשה למדי בפועל), אם היה ניסיון אחד כזה, אני לא שמעתי עליו. צריך להתייחס לטענות על משמעת קואליציונית כמו שהיו באמת - תירוץ לאי עשייה בטענה ש"לא יעזור אז יש לנו פטור" ו"איך אתם מצפים מאתנו להתאמץ". הלכה למעשה, הקואליציה לא שיתקה את הכנסת מסיבה פשוטה - לא היה את מה.
 

מאגר החקיקה הלאומי מדבר על תוצאות - כמה מהצעות החוק הפרטיות בכלל קודמו על ידי מציעיהן מעבר להצהרה בתקשורת? 1%? 2%? כשלוקחים בחשבון את הפקטור הזה מבינים שהפער הוא קטן עד לא קיים. ואגב, רוב ההצעות הפרטיות שעברו התחילו בקואליציה, גם אם טכנית היוזם נרשם מהאופוזיציה. חוק הפונדקאות הוא דוגמה מצוינת - חלקים בקואליציה חיפשו את האופוזיציה ולא להפך, כך שגם הדוגמה הזאת היא נגדית.

החוק הנורווגי הקטין משמעותית את התלות של הכנסת בממשלה. מכיוון שמחזק את הכנסת מכיוון שהוא מגדיל משמעותית את מספר חברי הכנסת שניתן לגייס למטרות האופוזיציה. כמובן שבמצב בו האופוזיציה לא עושה כלום, אין לו שום השפעה כזאת.

 

תפקיד הפיקוח הוא משהו שהאופוזיציה צריכה להוביל - זה אחד משני התפקידים החשובים שלה (לצד הצגת חלופה). כשהיא לא מנסה בכלל, שום מדיניות ממשלתית לא תעזור. היחידים שכן ניסו לפקח על הממשלה היו מהקואליציה אבל הם נדחקו החוצה, במידה רבה מכיוון שמי שהיה אמור לעזור להם העדיף לבכות שקשה לו והשאיר אותם לבד. למותר לציין כי הפיקוח על הממשלה חל גם על הקואליציה, רק באופן טבעי מי שמובילה אותה (או לפחות אמורה להוביל אותה) היא האופוזיציה שחושבת אחרת מהממשלה (אחרת לא הייתה כזאת) - כאשר היא בוחרת לא לעשות כן, חברי הקואליציה לא מצליחים לעשות הרבה.
 

לגבי ועדות הכנסת, אני ממליץ לצפות בסרטון של דב חנין מדבר בוועדה על תחבורה ציבורית, בעוד חבריו לאופוזיציה צורחים עליו איך הוא מעז לחשוב שניתן לשנות משהו דרך הכנסת. חשוב לציין כי העובדה שלקואליציה יש רוב ברוב הוועדות היא אכן בעיה, אבל גם לאופוזיציה יש אפשרויות לעקוף אותה, למשל לדרוש לכנס את הוועדה על נושא מסוים. כמה פעמים האופוזיציה עשתה את זה בעשור האחרון? אפשר לספור על כף יד אחת וזה לא מקרי. גם את הצעדים האחרים (אפשר לערער בוועדת הכנסת על החלטות יושב ראש הוועדה) האופוזיציה לא טרחה לבצע.

 

שאשא ביטון פעלה לפיקוח על הממשלה (אגב, בצורה מזעזעת) ומה התמיכה שקיבלה מהאופוזיציה בעניין? אפס גמור. זאת הסיבה המרכזית למה הצליחה לצמצם את סמכויות ועדת הקורונה - האופוזיציה לא טרחה אפילו להציג חלופה ולכן הממשלה העמידה את חברי הקואליציה בין הבחירה להשאיר את הממשלה ללא פיקוח בכלל (שזאת הייתה אפקטיבית הצעת האופוזיציה), לבין הצעת הצמצום. גם במקרה הזה, הצמצום של הפיקוח של הכנסת נתמך באופן מאוד משמעותי על ידי האופוזיציה שבחרה לבכות על חוסר הפיקוח במקום לנסות ולבצע אותו.

 

שאשא ביטון בחרה להמציא טיעונים לגבי חו"ל שלא היו ולא נבראו (למשל שבגרמניה המצב מצוין). אפשר להתווכח על התועלת בתמיכה שהיא קיבלה מהתקשורת (שלמעשה הזיקה למשימה בסופו של דבר) אבל האופוזיציה לא תרמה דבר לעניין.

גם במקרים אחרים הסיפור דומה - האופוזיציה התלוננה על חוסר פיקוח, מישהו בקואליציה פעל להגברתו והאופוזיציה, במקום לתמוך בו, בחרה במודע לא לעשות דבר (פרט לצרחות בתקשורת). למשל כששטיינץ' בזמן שהיה יושב ראש ועדת חוץ וביטחון מתח ביקורת על הממשלה לגבי זרוע הים, האופוזיציה התעלמה - יש עוד כמה דוגמאות, אבל נראה שזאת הבולטת בהן.

 

בנושא השאילתות - ספירת מספר השאילתות לא מועיל בכלל לבחינה, מאותה סיבה למה ספירת הצעות חוק לא מועילה - מה נעשה כאשר כן התקבלה תשובה? ב-99% מהמקרים פשוט כלום. הגשת שאילתה כשלעצמה איננה מועילה במיוחד, מה שמועיל הוא שהיא גורמת לפעולה. אז כן, בחלק מהמקרים ההגשה עוזרת לדחוף את הממשלה, בחלק קטן מהמקרים התקשורת מפיצה את המידע, אבל ברוב המכריע צריך לפעול בעקבות התוצאות וזה לא נעשה מכיוון שפיקוח על הממשלה בכלל לא היה המטרה.

 

הטענות שהאופוזיציה עשתה את כל מה שיכלה אינן נכונות - היא בחרה באופן בוטה לא לעשות דבר ולהחליש במתכוון את הכנסת על ידי פנייה אוטומטית לבית המשפט העליון. וכן  פנייה לבית המשפט העליון במקום ניסיון לקדם את האג'נדה בכנסת היא החלשה שלה מכיוון שהוא הופך לערכאת ערעור על החלטת הכנסת. כאשר עושים זאת באופן תדיר בכל פעם שהחלטת הכנסת לא מוצאת חן בעיניך (וזאת הגישה בה השמאל נקט בעשור האחרון) מדובר בחתירה תחת הסמכות של הכנסת בצורה הפשוטה ביותר - והדוגמה של איראן מדגימה זאת יפה.