בלי אופוזיציה רצינית אין דמוקרטיה, בחירה באפשרות היחידה איננה בחירה ואם הציבור לא יודע מה הממשלה עושה אזי אין לו שום דרך להעריך אותה. לכן תפקידיה המרכזיים של האופוזיציה הם הצבת אלטרנטיבה ופיקוח על פעולות הממשלה וחשיפתן.
למרבה הפלא, האופוזיציה משמאל סבורה משום מה שתפקידה היחיד הוא לצרוח שהממשלה מחורבנת. הפעם האחרונה בה השמאל* הציג אלטרנטיבה הייתה לפני 20 שנים בדיוק, גם הפיקוח והחשיפה לא קיימים בלקסיקון (זה מפריע לפקידים).
הדרך הפשוטה ביותר לראות את העניין היא בהשוואת רמת הפיקוח על הממשלה. מ-2000 ואילך (כנראה עוד קודם) רמת הפיקוח איננה תלויה בכמה חברי כנסת יש באופוזיציה או כמה מפלגות הם מייצגים, אלא בשאלה כמה מחברי האופוזיציה מגדירים את עצמם כימניים. ככל שיש יותר מאלו, כך הממשלה נדרשת ליותר הסברים וליותר מאבקים.
בשנים האחרונות גם הצבת אלטרנטיבה הפכה למרבה התימהון לעניין ימני בלבד, כאשר לוחצים ח"כ מהשמאל בנושא הוא יצביע על התוכנית של בנט או של ליברמן, הרעיון שבשביל זה משלמים לו משכורת כלל איננו מוכר לו.
התוצאה היא שאלו המתלוננים כי הממשלה דורסת את הכנסת הם למעשה החתרנים הגדולים ביותר תחת מעמדה של האחרונה. בכל פעם שהבכיינות והצרחות לא עוזרים הם מעדיפים ליילל בבג"צ במקום לנסות ולשכנע ח"כים מהימין. התוצאה היא צפויה, אם הפתרון הוא בג"צ במקום כנסת, אז לא צריך את הכנסת פרט לטענות שהממשלה לכאורה פוגעת בה.
*הערבים מציגים עקרונית אלטרנטיבה ולכן לא מוזכרים פה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה