כידוע, הכרה בבעיה היא חצי הדרך לפתרונה😊 וביתר רצינות - הסיבה היא פשוטה - אני רואה את עצמי חלק ממחנה שמקיא אותי. אני אדם מאוד ליברל (גם כלפי אלו שאני ממש לא תומך בעמדותיהם "החשוכות"), מחזיק בעמדות שמאל מדיני קיצוני מאוד (תומך בממשלה עולמית) ומאמין אדוק בכך שדמוקרטיה היא צורת השלטון הכי פחות גרועה (גם אם היא מעלה לשלטון אנשים שאני לא ממש אוהב).
בעוד שאני מוצא שותפים לא מעטים בשמאל לעמדות הללו, הרי הקשבה למי שמתיימרים להיות המנהיגים של המחנה - הפוליטיים, התקשורתיים והרוחניים - מלמדת אותי כי אני נסבל לכל היותר. הפתיחות לכאורה היא בתנאי משתמע ולעיתים מפורש שתצטרף אלינו ואם לא - נבטל אותך. העמדות המדיניות לא נובעות מאיזשהי אמונה אמיתית אלא מהצטרפות לעדר של השמאל במערב שמתקשה להשתחרר מהקונאליזם (אגב, בניגוד לימין שברובו המשיך הלאה). ובנושא הדמוקרטיה, אפשר לתאר את חמש השנים האחרונות כניסיון לאמץ את השיטות הקלולקות לשלטון בשטחים לתוך תחומי הקו הירוק.
המצב הזה יוצר אצלי פער משמעותי בין הדימוי העצמי שלי כשמאלן לבין האמת העצובה שכנראה אין לי יותר מקום במחנה שרוב חבריי ובני משפחתי נמצאים בו. השאלה שאני שואל את עצמי (ומטיף לה בבלוג הזה) היא לכן די ברורה - האם השמאל ילך בעקבות מנהיגיו ויהפוך את עורו כשם שקרה במפלגה הרפובליקנית בארה"ב במהלך שנות השבעים של המאה הקודמת או שיתעשת ויחליף את מנהיגיו. ככל שעובר הזמן האפשרות הראשונה נראית לי לצערי יותר ויותר ריאלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה