פסק הדין (אם בכלל אפשר לקרוא כך לתוצר) לגבי ביטולה החלקי של עילת הסבירות התבסס על ההנחה שיותר מחצי אזרחי ישראל הם אויב מסוכן מהנייה. השופטת לשעבר ברון כתבה את זה באופן המפורש ביותר בפסק הדין והביעה את צערה שאי אפשר לנקוט נגדם צעדים דומים.
הצורך של גורמים בשמאל לטעון שפסק דין כזה, כנגד רפורמה מדוללת באופן קיצוני לעומת מה שהאזרחים הצביעו עבורו, הוא הזמנה לדו שיח חוקתי צריך להיחשב להטעיה.
פסק הדין מהווה הצהרה בוטה וצוהלת שבית המשפט העליון לא סבור שהכנסת היא ברת שיח כלל ואין לייחס שום משמעות להצבעת האזרחים. פסק הדין הזה, שהתקבל לאחר לחץ קיצוני, בסד זמנים חסר כל היגיון פנימי ותוך שימוש לרעה בסמכות, הוא התגשמות כל הטענות כלפי ביטול עילת הסבירות, אולם בית המשפט לא חושב את עצמו ככפוף בצורה כלשהי למרות חיצונית ולכן הרשה לעצמו לעשות זאת.
מה שאני בשום פנים ואופן לא מסוגל להבין הוא הצורך הדחוף של בית המשפט להשאיר את הימין בשלטון. ההנחה המטורפת שהיכרות עם ספרים תאפשר לבית המשפט לבצע קסם ולהחליף את העם היא באמת מעבר ליכולת ההבנה שלי. אילו היה סיכוי שבית המשפט העליון ישמור על כוחו בשנים הקרובות פסק הדין פשוט מבטיח את ההפך הגמור, ולא חשוב איך המלחמה תסתיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה