באיחור של 4 חודשים האזנתי להפודקאסט של דניאל דושי: 93# - אמיר חצרוני. הבעיה האמיתית איננה אמיר חצרוני שידוע כליצן (הגם שלי יש ספקות בהגדרה הזאת) אלא בכך שהוא פשוט חוזר על האמונות של חלק גדול מהעולם.
אני לא מסכים עם הטענה המרכזית שלו - שאם כל העולם (אגב, ממש לא כל העולם, רק חלק מהעולם המערבי) אומר משהו אז זה אומר שהדבר נכון. חצרוני הקדיש חלק ניכר מהפרק (וגם מהפרק הקודם ששמעתי אתו) להפרכת הטענה שמדובר באנטישמיות. האמת היא עגומה יותר - הטענות של חצרוני הן גזעניות בעיקרן. העובדה שהעולם המערבי הוא גזעני לא צריכה להפתיע איש והתוצאה העגומה היא שיש להם (ובעקבותיהם גם לגורמי המשפט העולמיים) ציפיות בלתי ריאליות מישראל.
חצרוני חוזר, באמונה שלמה, על הטענה שהפלסטינים ינשקו את רגלינו אם אנחנו נציע להם משהו מסוים, זאת אמונה שהיא מיסטית בעיקרה וגרועה מכך, היא מוגבלת רק לאחרים. חצרוני מנסה לשכנע את הישראלים בהיגיון ומזועזע מכך שהם (לדעתו) לא הגיוניים, לעומת זאת הוא בטוח לחלוטין שהפלסטינים ניתנים לשינוי מיסטי מיידי ובלתי הפיך בהינתן הלחש (אופס, הצעה) הנכון.
העניין לצערי היא שחצרוני גויס כמתרגם לבית המשפט הבינלאומי הפלילי בהאג מכיוון שזאת אמונת הבסיס שעומדת בבסיס התביעה נגד ישראל - שהפלסטינים נחותים לחלוטין ולכן כל כישלון מוטל בלעדית על ישראל (גם אם משמיעים, כמוהו, כמה ניסיונות כיבוס פתטיים לעמדה הזאת). מצד שני, הציפיות מישראל הן שאף לא מעורב ייפגע, שישראל תצליח להשמיד רק את תשתיות הטרור וכדומה - ציפיות שלא מועמדות בכלל לכל מדינה אחרת - כאשר העניין הוא שמכיוון שהפלסטינים הם נחותים, ישראל מסוגלת לעקוף כל ניסיון, לבצע כל דבר שנדרש כאילו האויב לא קיים בכלל. בהנחות הללו, אין שום קושי לבסס פשעי מלחמה של ישראל, אחרי הכל, כל כישלון הוא בהכרח לא מידתי מכיוון שהוא גדול מאפס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה