כבר לא מוקדם לדבר על התגובה לתוכנית טראמפ

תוכניתו של טראמפ להעביר את תושבי עזה היא סוגיה מורכבת הדורשת בחינה מעמיקה של פרטים מסוימים שעדיין אינם חשופים במלואם לציבור. עם זאת, מה שמדאיג במיוחד הוא התגובה הגלובלית, שנראית כמונעת מאנטישמיות יותר מאשר מדאגה הומניטרית.

התגובה הבינלאומית חושפנית, אפילו העברה מרצון לאזורים בטוחים יותר זכתה לגינויים נרחבים. אפשרות זו, שמטרתה לאפשר לפלסטינים למצוא מקלט, נתפסת כבלתי נסבלת – לכאורה משום שהיא עלולה להקטין את תפקידם של הפלסטינים ככלי משחק בסכסוך רחב יותר נגד יהודים. הטענה כי הצעת מקלט לפלסטינים שקולה לרצח עם משקפת סדר יום מטריד.

מצב זה מדגים סטנדרט כפול מדאיג, בעוד שחיפוש אחר ביטחון בזמן עימות נחשב לזכות בסיסית לכל אדם אחר בעולם, ארגוני זכויות אדם ומדינות רבות מתנגדים בתוקף לאפשרות זו עבור פלסטינים. חלקם אף חברו לקבוצות שונאות זרים במטרה למנוע העברות כאלה, דבר החושף את סדר העדיפויות האמיתי שלהם.

הצביעות נעשית ברורה עוד יותר כשבוחנים מוסדות שמממנים במשך שנים את אונר"א כדי לשמר את חלום "זכות השיבה", אך במקביל מתעקשים שהפלסטינים יישארו במקומם. הסתירה הזו חושפת את מטרתם האמיתית - שימוש בפלסטינים ככלי במאבק אנטי-יהודי, כאשר התמיכה בדיקטטורה לוחמנית נתפסת כמחיר המלחמה הזאת.

ההתנגדות התקיפה להעברה מרצון נראית כניסיון לכפות את רצונם של המתנגדים על תושבי עזה עצמם, שחלקם עשויים לבחור אחרת אילו תינתן להם האפשרות. נראה כי ישנו פחד מכך שהסכמה פלסטינית לאפשרויות העברה תערער את החזות ההומניטרית ותחשוף את המניעים האנטישמיים המניעים תגובות אלה.

נקודות נוספות:

1. הצלחתה של כל תוכנית העברה תלויה בסופו של דבר בבחירות ובפעולות של הפלסטינים עצמם. ללא נתונים ברורים לגבי התפלגות הדעות בקרב הפלסטינים, מוקדם להסיק מסקנות על עמדתם הקולקטיבית בנושא זה. מאחר שאין לי די ידע בנושא, השמטתי אותו מהדיון המרכזי.

2. הפערים בתגובות של ארגונים כמו אמנסטי אינטרנשיונל כלפי מבקשי מקלט פלסטינים לעומת מבקשי מקלט במצבים אחרים (כגון פליטים סודנים) הם בולטים. אף על פי שארגונים אלה עשויים לנסות להצדיק את עמדותיהם, הדמיון בין תגובותיהם לבין עמדות מפלגות ימין קיצוני (כמו ה-NPD ואפילו ה-AfD) עלול לחזק מטרות פוליטיות רחבות יותר, במיוחד במדינות כמו גרמניה.

3. עמדת ישראל ביחס לתוכנית זו סותרת ישירות האשמות אנטישמיות נפוצות. בפרט:

   • העברת השליטה בעזה לפיקוח אמריקני מערערת את הנרטיב לפיו ישראל היא פרויקט קולוניאליסטי שמטרתו התרחבות טריטוריאלית.
   • המאמצים לצמצום פגיעות אזרחיות באזורי לחימה סותרים את עלילת הדם האנטישמית המאשימה את ישראל בכך שהיא מחפשת להגדיל את מספר ההרוגים הפלסטינים במכוון.

4. בעוד שמדינות ערב ממשיכות להעלות טענות בנוגע לטיהור אתני, נראה כי חלק גדול מהקהילה הבינלאומית מהסס להשתמש בטענה זו. ההיסוס נובע, ככל הנראה, מהחשש שהדבר יחשוף את המניעים האנטישמיים של האשמות קודמות ברצח עם, שהועלו במשך יותר משנה ללא ביסוס.

5. יש שיטענו שאני מפרש לא נכון את הדאגה הכנה של הקהילה הבינלאומית כלפי אזרחים פלסטינים. עם זאת, שתי תצפיות עיקריות מעלות ספק בנושא הזה:

   • מאז חמאס פתחה במלחמה, לא הופעל עליה לחץ בינלאומי משמעותי להפסיק להשתמש באזרחים כמגן אנושי או להפסיק להחרים משאבים מהאוכלוסייה. למעשה ככל שהשתמשה בהן בתוך עזה, טקטיקות אלה רק חיזקו את מעמד חמאס בזירה הבינלאומית.
   • גם אם ישנם אנשים בעלי כוונות טובות המונעים משיקולים הומניטריים, השקפה זו אינה משותפת לאלה שנפגעים ישירות. הן הציבור הישראלי והן הציבור הפלסטיני רואים את התגובה הבינלאומית כהכשר דה-פקטו לאסטרטגיית המגן האנושי של חמאס (כמובן, עמדתם בנוגע לכך שונה).