האם המלחמה הנוכחית בין ישראל לחמאס טובה? אם התשובה שלך היא כן, אפשר לעצור פה וללחוץ על ניתוק. מלחמה היא תמיד מעשה הרסני; במיטבה, היא האופציה הפחות גרועה כשכל השאר הם גרועות יותר.
זו הסיבה שהתגברות התמיכה המערבית בהארכת הסכסוך הזה מטרידה אותי עמוקות. אני מודע לקריאות לסיים את המלחמה, אבל יש הסתייגות משמעותית: הקריאות כמעט כולן מופנות לישראל, אף על פי שחמאס הוא המרוויח הברור מהמשך העימות. הרעיון שארגון טרור צריך לקבל פרס על פשעי המלחמה שלו, כשהדבר מוצג כעמדה מוסרית, מעולם לא מפסיק להדהים אותי.
הטענות על גישה מוגבלת למידע היו חלשות מלכתחילה. בין אוקטובר 2023 למאי 2024, התקשורת הבינלאומית יכלה תאורטית להיכנס לרצועת עזה דרך מצרים. אולם פרט לאל-ג’זירה, אף כלי תקשורת מרכזי אחר לא ניסה אפילו להיכנס. הם הבינו למה: הדירוג של חופש העיתונות בעזה לפני המלחמה היה דומה לזה של צפון קוריאה, כלומר כל עיתונאי מוכר בשטח היה למעשה סוכן של שלטון חמאס, מה שמנע מהתקשורת הבינלאומית לפעול בחופשיות. עם זאת, זה לא עצר אותם מלייחס לישראל את האשמה על חסימת הגישה. ישראל, אגב, מאפשרת כניסה (מאז אוגוסט 2024), אך הדבר אינו מפורסם דיו ודורש מהעיתונאים לחתום על ויתור על תביעות. כמעט שנה לאחר שהתאפשרה האפשרות הזו, אף אחד מלבד כמה בלוגרים עצמאיים לא ניצל אותה.
בחודשים האחרונים המצב התדרדר אף יותר. חמאס מנסה להפריע בפעילות הסיוע ההומניטרי של GHF, ורואה בו איום לשליטתו. כתוצאה מכך, משטרת חמאס פוגעת ורוצחת פלסטינים המחפשים סיוע. הגם שהאירועים צולמו ופורסמו בכלי תקשורת בינלאומיים, וניתן היה להפריך בקלות את טענות חמאס בעזרת גאולוקציה, הם מוצגים כאילו מדובר בפעולות יזומות של ישראל, כחלק ממדיניות זדונית מכוונת. מעבר להחייאה המדאיגה של סטריאוטיפ אנטישמי ימי ביניימי נוסף (יהודים שמפתים חפים מפשע למותם באמצעות הבטחת מתנות) בתקשורת הבינלאומית, אין אפילו מאמץ להציג ניסיון לאימות המידע. גם כאשר מתקבלת התנצלות, כמו במקרה של ה-BBC שהתנצל כמה פעמים, אין היסוס לאמץ מיידית את הגרסה הבאה של תעמולת חמאס.
---
בדרך כלל, אינני משתף קישורים כאן כי קל למצוא את המידע ואני מעדיף שאנשים יוודאו בעצמם. אך במקרה זה מדובר ביוצא מן הכלל: בג״צ פסק שיש לאפשר לעיתונאים להיכנס, ואילו הממשלה, אף שהיא טכנית מצייתת, כמעט ואינה מפרסמת או הופכת את המידע לזמין, במיוחד כיוון שרוב התקשורת הבינלאומית אינה קוראת עברית, ואפילו שם הדבר הוזכר רק בקצרה.
העיתונאים הבינלאומיים שתבעו את הממשלה בבית המשפט וזכו (רק אחרי שישראל השתלטה על מעבר רפיח) כנראה מודעים לכך, ולכן לא פנו שוב לבית המשפט. אחרים כנראה כלל אינם יודעים. בעוד רבים מנסים דרכים אחרות כגון תלונות בבית הדין הפלילי הבינלאומי, הפגנות או לחץ דיפלומטי, אף אחד לא ניסה את הדרך החוקית הישירה הזו בשנה האחרונה, ויש לכך סיבה טובה.
מי שחושב חושב שהממשלה הישראלית מעדיפה את המצב הנוכחי, צודק. אך זה גם מראה כמה מעט אכפת לאלו שמתיימרים לדאוג לחופש העיתונות בעזה - גם הם מוכנים להשאיר את הדברים כפי שהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה