בסכסוך הישראלי-ערבי, שני הצדדים מאשימים זה את זה בהצבת איומים קיומיים, אך האיכות והאופי של הראיות שלהם שונים באופן משמעותי. פלסטינים וערבים משליכים לעיתים קרובות את כוונות ההשמדה שלהם – כגון היעד של "מהנהר ועד הים" למחיקת ישראל – על היהודים. השלכה זו מוגברת על ידי אנטישמיות ארוכת שנים המעוגנת בדימויים מ"הפרוטוקולים של זקני ציון", המציגים את היהודים כמי שמנהלים כיבוש עולמי סודי.
הטענות של ישראל מגובות בהוכחות קונקרטיות וניתנות לאימות. אמנות חמאס קוראות במפורש להשמדת המדינה היהודית. מסמכים שנלכדו חושפים אסטרטגיות מפורטות של "ציר ההתנגדות" (איראן-חיזבאללה-חות'ים) להשמדה רב-זירתית, כולל תוכניות לירי של מעל 10,000 רקטות ופלישות המתוזמנות לחגי ישראל. מתקפת ה-7 באוקטובר, שבה נרצחו 1,200 בני אדם, שימשה כשלב הראשון של תוכנית זו. באופן דומה, ועידת חרטום של הליגה הערבית ב-1967, על "שלושת הלאווים" שלה, דחתה במפורש שלום, הכרה או משא ומתן עם ישראל, ואותתה על עוינות מבצעית ברורה ולא על רטוריקה מעורפלת בלבד.
הערבים מדגישים טענות מקומיות לגיטימיות, כולל 700,000 מתיישבים ביהודה ושומרון המפצלים את הטריטוריה הפלסטינית, הגדרות קרקע בשנת 2026 בשטח C המהוות שליטה בפועל, והסגר על עזה לצד עקירת תושבים. עם זאת, להאשמות הרחבות יותר בדבר כיבוש של "ישראל הגדולה" המשתרעת מהנילוס ועד הפרת אין כל בסיס במדיניות מדינתית או בדוקטרינה צבאית ישראלית. טענות אלו נשענות על הצהרות של שרי ימין קיצוני שוליים, מפות תנ"כיות מזדמנות וחששות מדרון חלקלק לעבר התרחבות. נרטיבים כאלה מתעלמים מהיתכנות בסיסית: 16 מיליון התושבים היהודים הפוטנציאליים של ישראל ברחבי העולם לא יוכלו לעולם לאכלס שטח הגדול פי עשרה, גם תחת התרחישים הכי פחות סבירים. היעדר זה של בחינה לוגיסטית חושף השלכה של השאיפות המקסימליסטיות שלהם עצמם על מדינה קטנה.
האנטישמיות מעצימה את העיוות. "הפרוטוקולים של זקני ציון", קונספירציה מפוברקת על שליטה יהודית בעולם, נותרים נפוצים בתקשורת האזורית, בספרי הלימוד ובשיח, וממסגרים מחדש צעדי ביטחון ישראליים צנועים כראיה לאימפריאליזם מטפיזי המאיים על המזרח התיכון כולו.
חוסר איזון ראייתי זה מזין סכסוך אינסופי. ישראל מצביעה על תוכניות מתועדות להשמדתה, כאשר 90 אחוז מהישראלים חוששים מהכחדה. הערבים מפרשים את ההתנחלויות כמבוא למחיקתם שלהם, כאשר 70 אחוז רואים בישראל איום קיומי. שני הצדדים שותפים לחששות אמיתיים, אך צד אחד מספק מדריכים מבצעיים בעוד הצד השני מסתמך על השלכה, מיתוסים אנטישמיים והנחות שלא נבחנו. שלום אמת דורש משניהם להפגין כוונות שלום באמצעות מעשים ולא באמצעות תעמולה.
נקודות נוספות:
1. הסרבנות הערבית מוועדת פיל ב-1937 ועד קמפ דיוויד בשנת 2000 מראה שהמקסימליזם שלהם עולה על הגבולות הגמישים של ישראל.
2. הנורמליזציה השקטה של איחוד האמירויות וסעודיה חושפת את החששות מ"ישראל הגדולה" כהייפ מיליטנטי, ולא כמדיניות מדינתית.
3. האיסלאמיסטים מנצלים את דימויי הפרוטוקולים, וממזגים מאבקים מקומיים לתוך גיוס לג'יהאד נגד "הסדר העולמי הציוני".
4. יציאת ישראל מעזה ב-2005 והנסיגה מסיני סותרות את רעיון ההתרחבות, אך הערבים מכנים זאת תכסיסים אסטרטגיים.
5. עסקאות הטכנולוגיה והאנרגיה של המפרץ עם ישראל מערערות את שיח הקונספירציה, ומצביעות על פרגמטיזם של האליטות במקום פאניקה.
6. חוסר הרצון של יהדות התפוצות להגירה המוניתמהורס כל מיתוס דמוגרפי של כיבוש.
7. לערבים אין מסמכי ג'נוסייד ישראליים שנלכדו; במקום זאת הם ממחזרים זיופים סובייטיים.
8. איראן והאחים המוסלמים דוחפים לאימפריאליזם פומבי (ייצוא המהפכה, ח'ליפות); טורקיה לוטשת עיניים לתחייה עות'מאנית, ובכל זאת רק ישראל נבחנת בזכוכית מגדלת.
9. ישראל ממוסגרת או כאימפריה בלתי מנוצחת או כקורבן נידון לכיליון, ללא שום מרחב לאמצע.
10. הטענות נגד ישראל מדלגות על מניעים (מה הרווח בעזה?) ומניחות ניסים כמו אפס התקפי לב בעזה, תוך העדפת הנרטיב על פני ההיגיון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה