המצב בעזה הוא משבר הומניטרי חמור שנוצר ממלחמה שיזם חמאס, ארגון שזוכה לתמיכה פלסטינית ניכרת וחותר במפורש לרצח עם נגד ישראל. הנהגת חמאס ממשיכה לאיים בהתקפות דומות בעתיד, מה שיוצר חששות ביטחוניים מתמשכים המסבכים כל נתיב לפתרון.
התגובה הבינלאומית חושפת סתירות מהותיות שעלולות להיות הרסניות. הקהילה העולמית דורשת מישראל לנהל מלחמה ובו בזמן לשאת באחריות מלאה להגנה על אזרחים פלסטינים — בלתי אפשרי מבחינה מבצעית, ויוצר ציפיות לא ריאליות וסיכונים מוסריים. גישה זו נראית כמתגמלת את אסטרטגיית חמאס של שימוש בנפגעים אזרחיים כמנוף פוליטי, מה שעלול לתמרץ את אותה טקטיקה שמנציחה את מעגל האלימות.
מנהיגים פלסטינים ממשיכים להקריב את רווחת האוכלוסייה שלהם למען רווח פוליטי, אך השיח הבינלאומי מתייחס לעיתים קרובות לפלסטינים כחסרי יכולת בחירה או אחריות מוסרית למעשיהם ולהנהגתם. גישה מתנשאת זו לא רק שוללת אוטונומיה פלסטינית, אלא עלולה בטעות לחזק דפוסים הרסניים. בינתיים, תגובות בינלאומיות מסוימות מהדהדות נושאים אנטישמיים מטרידים על כוח והשפעה יהודיים, ומרמזות שישראל צריכה להימדד בסטנדרטים שאינם מיושמים על אומות אחרות בנסיבות דומות.
תיאור המצב בתקשורת מחמיר בעיות אלו בכך שהוא מציג הן ישראלים והן פלסטינים כשחקנים תמימים חסרי הבנה של מצבם, הזקוקים להכוונה והתערבות בינלאומית. מסגור זה ממקם משקיפים חיצוניים כבוררים מוסריים, תוך ערעור של היכולת והאחריות המקומיות. נראה כי המסלול הנוכחי נועד לעודד הסלמה מהירה במקום פתרונות ברי קיימא, ופועל על בסיס הנחות המתייחסות לאלימות אנטי-ישראלית כזכות פלסטינית טבעית, במקום לבחון את הדינמיקה הפוליטית המורכבת המנציחה סכסוך זה.
---
זו אינה רק נקודה תיאורטית. הצעת ההחלטה האחרונה במועצת הביטחון של האו"ם, שאותה חסמה ארה"ב, עוררה תגובות משמעותיות בקרב הפלסטינים. הרשות הפלסטינית היללה אותה כהישג גדול במלחמתם המתמשכת. חמאס, מצדו, הצהיר כי ההצעה אישרה את אסטרטגיית הקרבת כמה שיותר פלסטינים.
אף על פי כן, הקהילה הבינלאומית פשוט התעלמה מההשפעה המסיתה הברורה של הצעה שנועדה לכאורה להביא להפסקת אש. במקום זאת, היא בחרה להאשים את ארה"ב וישראל. מה עושים הפלסטינים? למי אכפת?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה