חופש הביטוי לאן?

 

בבחירות 2006 הגיע חופש הביטוי לשפל עמוק - כאשר חופש הביטוי, גם של ממלא מקום ראש הממשלה, נדחק לקרן זווית למען המטרה הפוליטית הנעלה. אולמרט נאם על תוכנית ההתכנסות אבל היה צורך בזכוכית מגדלת בשביל למצוא את הדיווחים בעניין בעיתונות. כמעט למותר לציין שהאופוזיציה לא זכתה אפילו לכך.

מאז חל שיפור דרמטי, למרות מלחמה עיקשת של השמאל למנוע התקדמות תוך הפצת היסטריה המונית מכוונת, חופש הביטוי התרחב ממיעוט זניח שהדיר גם את מרבית השמאל לכמחצית מהאוכלוסייה בישראל - מצב טוב בהרבה אבל עדיין רחוק מלהשביע רצון. למרבה הצער העלייה נתמכה על ידי גורמים שאינם מעוניינים בחופש ביטוי אלא בסתימת פיות. למעשה נלחם הימין ב-11 השנים האחרונות על חופש הביטוי שלו והתרחבותו הניכרת גם בגזרות אחרות היוותה מבחינתו תוצאת לוואי ולאו דווקא רצויה בהכרח.

בעוד שבגזרות מסוימות, כמו באומנות, נראה שההתקדמות הזאת עדיין לא מיצתה את עצמה, הרי בעיתונות כבר ניתן לראות את הסוף של המצב האנומלי שבו השאיפה לסתימת פיות של היריב גורמת דווקא לפתיחות גוברת. מצב זה מהווה הזדמנות קריטית ופספוסה יביא לתוצאות הרסניות למדי (אגב, אני צופה דווקא התהפכות מוחלטת של המגמה ולא המשכה). השאלה היא אם אחרי מאבק היסטרי למען שמירת הזכות לסתום פיות האחר יש בכלל מי שמעוניין בה.