יום שבת, 1 בספטמבר 2018

חופש הביטוי בסכנה – האמנם?

זה הפוסט הראשון בסדרה שנועדה להסביר למה למרות דעותיי בשמאל הרדיקלי אני מוצא את עצמי לרוב תומך בימין. אפשר לתמצת את הסדרה בארבע מילים: "כי השמאלנים הם מתחזים". מסיבות מובנות, אני לא אטרח לסייג כל אמירה ואמירה, אתם מוזמנים להתייחס לכל אמירה כזאת כמתייחסת לרוב השמאל, חריגים, לא בהכרח זניחים, יש לכל הקביעות. באופן דומה, אני אמנע מהתייחסות למצב בימין שאיננו בהכרח טוב יותר.

מאז חזר נתניהו לשלטון אפשר לשמוע שוב ושוב טענות על התנכלות של הימין לחופש הביטוי, את הטענות אפשר לחלק בגדול לשתיים – ייחוס תכניות זדוניות לימין בלי שום מאמץ להראות קשר למציאות והתייחסות לדרישת הימין לחלוקה מאוזנת יותר כאל גנבה. לכן את מקור הטענות אין לחפש בפעולות הממשיות של הימין אלא במקומות אחרים.
 
רוב העיתונאים מהזרם המרכזי מתגעגעים לתחילת שנות האלפיים בהן החלוקה הייתה 50% לשמאל המתון, 40% לשמאל הקיצוני והשאר הסתפקו בשאריות. בעוד קבוצות מסוימות, למשל ערבים, אפשר לפטור בטענה שלא רצו להשתלב, הרי קשה לטעון דבר דומה כלפי הימין, בוודאי החילוני. דבר זה מציב אתגר קשה כלפי כל מי שרואה את עצמו כליברל ורוב הנ"ל רואים את עצמם כליברלים. אם החלוקה הייתה מעוותת, פירוש הדבר שההצהרות הרמות על פתיחות ואובייקטיביות היו שקריות ולמעשה הפעילות המקצועית כולה התבססה על אמירות חסרות ערך.
 
התוצאה, שלא במפתיע, היא ניסיון לתרץ את ההסתגרות בטענה שהאחר הוא גזען, שקרן, מדיר, הומופוב, פשיסט וכיוצ"ב. מכאן לא רחוקה הדרך מלטעון כי כל ניסיון לשינוי המצב הוא בגדר סתימת פיות של היחידים שמותר להם להתבטא כי הם מחזיקים בדעות הנכונות. כמעט למותר לציין שייחוס פשיזם לכל מי שלא מסכים אתך איננו שונה במהותו מייחוס בגידה לכל מי שלא מסכים אתך - שניהם נועדו לגמד את האחר ולמנוע ממנו להשפיע.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הוויכוח על ועדות הכנסת

למה אני חושב (למרבה הצער) שהאופוזיציה צודקת בהתעקשותה בנושא ועדות הכנסת: הממשלה החדשה נדרשה להגיב לבג"צ בנושא פונדקאות הלהט"ב לאחר...