אפשר בעיקרון לחלק לשלוש קבוצות עיקריות (לפי הגודל):
הרוב
רובם המוחלט של המפגינים הם כאלו שבאמת חוששים לעתיד הדמוקרטיה במדינת ישראל. גם אם אפשר להגיד כמה דברים פחות חיוביים על הנושא (בעיקר עכשיו באים?) - הרי החששות שלהם אינם מופרכים בכלל - שינוי בסדר גודל כזה הוא עניין מסוכן בעליל. כמעט למותר לציין שההפגנות בהחלט עוזרות מהבחינה שהן מבהירות לממשלה כי יש לא מעט מתנגדים ולכן מקטינות את הסיכוי להגזמות (שהן לפי הידע ההיסטורי הסכנה העיקרית במצב הזה).
האנרכיסטים
אין הרבה מה לומר על הקבוצה הזאת שלכעצמה, יש אנכריסטים המסתפחים לכל קבוצת מפגינים גדולה דיה. הבעיה המרכזית אתם במקרה הזה הינה שבמקום להתמודד עם הקקות הללו הם זוכים להגנת ה"הנהגה" ולניסיונות העלמה מצד התקשורת.
"הנהגה"
קשה להגיד שלהפגנות יש הנהגה רצינית, בוודאי לא כזאת שתואמת את רצון רוב המפגינים. מי שמקשיב לנאומים בהפגנות מגלה עובדה מדהימה - הם מאמינים בהיתכנותה של קונספירציה - כלומר בהפיכת מדינת ישראל לדיקטטורה בנוסח איראן שבה הבירוקרטיה שולטת. גם אם ישנו גיוון מסוים בנאומים, מדובר בנאומים שהם אנטי ליברליים ואנטי דמוקרטיים במובהק, דבר שמתבטא גם באירועים כמו הבהרה למפגינים הערביים שלא להגיע.
מסקנה
המסקנה שלי מדכאת - הצלחה של ההפגנות במצב הנוכחי לא תביא לתוצאות שרובם המוחלט של המפגינים מעוניין בהם אלא לנפילת הממשלה ולהשתלטות מהירה של אוליגרכיה. כישלון של ההפגנות יכול לשכנע את הממשלה שאין התנגדות רצינית ולהביא, בהסתברות לא מבוטלת, לתוצאה דומה בטווח רחוק מעט יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה