אני לא רואה בעיה עם שיפוט מוסרי באופן כללי. זו דרך טבעית לנווט בין טוב לרע בקונפליקטים כאלה, למרות שיש לה פגמים משמעותיים. אבל זה מחזיק מים רק אם זה מבוסס על עובדות מוצקות, לא על הנחות או סיפורים חד-צדדיים. לרוע המזל, הקהילה הבינלאומית "הפילה את הכדור" מההתחלה בכך שלא הכירה בצורך הדחוף לאמת מידע שמגיע מעזה. ללא זה, עמדות מוסריות הופכות לריקות מתוכן, לזעם רגעי ותיאטרלי – כמו בניית בית על חול שמתפורר תחת בדיקה קפדנית.
התקשורת המערבית וארגוני זכויות אדם פועלים על פי אקסיומה שאינה מוטלת בספק: הטענות של חמאס הן תורה מסיני, בעוד הטענות של ישראל נדחות כשקרים או כ"ספין", ומאותגרות רק אם הראיות מוכיחות אחרת באופן מוחץ. "בדיקת עובדות" של תעמולת חמאס היא בעיקר הצגה; היא מוכרזת במאמרי מערכת אך לעיתים רחוקות מובילה לתיקונים בזמן אמת או לספקנות. אני לא זוכר טענה משמעותית אחת של חמאס, ממספרי נפגעים ועד סיפורי זוועות, שלא הדהדה ללא סייגים בכלי תקשורת כמו CNN, ה-BBC, או על ידי ארגונים כמו אמנסטי ו-Human Rights Watch. זה מעצב את דעת הקהל, מלבה מחאות ומניע מדיניות המבוססת על מידע שלא נבדק. התירוץ שלהם הוא לעיתים קרובות שישראל חוסמת גישה לעזה – מה שהיה יכול להיתפס ברצינות לו היה מוביל להיסוס בדיווח, אבל זה לא. הם מציינים זאת כבעיה מרכזית כשהם מאשימים את ישראל, אך זה נעלם כשזה נוח לקידום הנרטיב.
הטענות הישראליות, אם הן מסוקרות בכלל, נתקלות בספק כבד או בדחייה מוחלטת, ולעיתים קרובות מתוייגות כ"הסברה" גם כשהן מגובות בראיות כמו סרטונים או הקלטות. מוסר כפול זה מעוות את השיח העולמי והופך שיפוט מוסרי מאוזן לבלתי אפשרי. זהו הנורמה, לא החריג: הנתונים המנופחים של חמאס מטופלים כעובדה עד שהם מופרכים (אם בכלל), בעוד הראיות הנגדיות של ישראל נקברות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה