יום שני, 29 ביוני 2026

בין ריבונות לאשליה

הסכם המסגרת העדכני ליחסי ישראל-לבנון ממחישה כיצד פלסטינים מטופלים לעיתים קרובות יותר כסמל פוליטי מאשר כבני אדם בעלי צרכים ממשיים. גישה זו מותירה את הדיון ברמת הססמאות, בעוד שהשאלה המורכבת יותר של משילות נותרת מוזנחת.

הדפוס הרחב הזה מסייע להסביר את עמדת הרשות הפלסטינית בנוגע לעזה. היא מגנה את המלחמה של ישראל, אך עדיין תלויה בישראל כדי להחליש את חמאס לפני שתוכל לשוב לשלוט פוליטית. כך, הרשות הפלסטינית רוצה בתוצאה מבלי לבצע את העבודה הקשה בעצמה. הדבר יוצר סתירה פנימית: הרשות מגנה את ישראל על "רצח עם", ובאותה עת מצפה שהלחץ הצבאי של ישראל ייצור את התנאים לחזרתה לשלטון. היא נהנית פוליטית מתהליך שהיא אינה מובילה.

לכן הרשות הפלסטינית מבקשת לאחוז במוסר גבוה מבלי לקחת על עצמה את הסיכונים הכרוכים בהתעמתות עם חמאס. היא תובעת סמכות, אך מותירה את האכיפה לאויב.

הבדל חשוב נוסף טמון באופן שבו כל צד מתנהל מול ארגונים חמושים בתחומו. הרשות נמנעת לעיתים קרובות מגינוי פומבי של חמאס אלא אם אין לה ברירה, בעוד שממשלת לבנון מתנערת בגלוי מחיזבאללה. ממשלת לבנון שונה לפחות במובן אחד: היא מאשימה בפומבי את חיזבאללה ומציגה את ההסכם כפרויקט מדינתי. היא אולי חלשה, אך היא עדיין תובעת לעצמה אחריות ותפקיד ביישום.

הבעיה העמוקה יותר רחבה עוד יותר. אנשים תומכים במדינה פלסטינית באופן עקרוני, אך לעיתים קרובות מצפים שישראל תישא בנטל, בזמן שאחרים נמנעים מאחריויות של ריבונות ממשית. זה יוצר פנטזיה פוליטית במקום מדינה בת-קיימא. בפועל, פנטזיה זו מתייחסת למדינה כאל סיסמה ולא כאל פרויקט של ממשל. היא מדמיינת לגיטימיות ללא אכיפה, סמכות ללא כוח, ואחריות ללא מעשה – וכל זאת תוך דרישה שישראל תפעל לפיה.

החלק המפתיע אינו נוגע לפלסטינים עצמם; בכנות, אנשים רבים היו פועלים באופן דומה לו יכלו. המדהים הוא כיצד התנהגות זו מנורמלת על ידי הקהילה הבינלאומית, שנראית מוכנה לסלוח על כמעט הכול כל עוד האשמה מוטלת על ישראל. במקרים מסוימים, זה גולש לשפה ולהיגיון המהדהדים מוטיבים אנטישמיים, בעיקר הנטייה להאשים את היהודים בכל דבר.

לכן ההשוואה ללבנון חשובה. גם אם לבנון חלשה, היא עדיין ממסגרת את הנושא כעניין של סמכות מדינתית ואחריות רשמית. הרשות הפלסטינית, לעומת זאת, נראית כמי שממתינה שאחרים יפתרו את הבעיה, בעוד היא ממשיכה לתבוע את הקרדיט הפוליטי.

 ---

נקודות נוספות:

  1. הדוגמה הלבנונית מראה כיצד מדינה פלסטינית אמורה להיראות בתיאוריה: מדינה חלשה אך מתפקדת חלקית, שעדיין תובעת אחריות על שטחה ועל הסדר הפוליטי בה. הבעיה היא שההנהגה הפלסטינית מבקשת את התוצאה מבלי לבנות את התשתית לקראתה.

  2. כאן טמונה חשיבותה של אונר"א. לבנון, אף על פי שלא פתחה במלחמה ועל אף חולשתה, נאלצת להתמודד עם פליטים, לחץ פוליטי וביטחון פנים כחלק מהאחריות המדינתית. לעומת זאת, אונר"א מסייעת לשמר מערכת נפרדת עבור הפלסטינים במקום להעמיס עליהם את נטל המדינה הנורמלי. זו הסיבה שכל מהלך נגד אונר"א נתפס כמשבר ולא כצעד לעבר ריבונות אמיתית.

  3. בלבנון, הממשלה עשויה להיות מוגבלת, אך היא עדיין ממסגרת את חיזבאללה כבעיה של המדינה שישראל אינה צריכה לפתור עבורה. הרשות הפלסטינית, לעומת זאת, מתייחסת לחמאס כאל בעיה שישראל חייבת לפתור בעוד היא יכולה להאשים את התהליך; היא רוצה את היתרונות של מדינה בלי נטל ההתנהלות כמדינה.

  4. לבנון מייצגת את הסטנדרט שהפלסטינים טוענים שהם רוצים, אך לא פועלים להשיגו. מדינה אמיתית חייבת לתבוע סמכות, לקבל אחריות ולהתעמת עם יריבים חמושים בתוך שטחה.

  5. איני סבור שישראלי כלשהו דורש מהפלסטינים להפוך למדינה חזקה כתנאי מוקדם. אך כל עוד הנהגתם רואה אפילו ברמת האחריות הלבנונית נטל כבד מדי, מעטים יאמינו שמטרתם האמיתית היא מדינה ולא השמדת ישראל.

יום רביעי, 24 ביוני 2026

מדוע הפסד פוליטי קובע יותר מניצחון בשדה הקרב

מזכר ההבנות עם ארה״ב הוא הסיבה לכך שאיראן ניצחה במלחמה, ללא קשר למה שהממשל האמריקאי מנסה לטעון. כאשר צד אחד, ובמיוחד מעצמה גדולה, נכנע – הצד השני הוא המנצח בפועל. אין זה אומר שהסיפור מסתיים שם, שכן מלחמות יכולות להתפתח בדרכים שונות לאורך זמן. אך אם ארצות הברית נכנעה לאיראן, הרי שאיראן ניצחה, גם אם כוחותיה כבר היו מוחלשים מאוד או מרוסקים.

החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה מהווה דוגמה היסטורית מועילה. בתחילת 1917, רוסיה הייתה נתונה תחת לחץ צבאי ופוליטי כבד. הצבא ספג אבדות עצומות, המוראל קרס, הכלכלה התפרקה והמשטר איבד שליטה מבית. עוד לפני שהבולשביקים תפסו את השלטון באופן רשמי, המדינה הגיעה לנקודה שבה לא יכלה עוד לקיים את המלחמה באותם תנאים. כמובן, המצב ברוסיה לא היה זהה לחלוטין, שכן המשטר עצמו התחלף, אך הדוגמה עדיין רלוונטית. חשוב גם לציין שגרמניה ובעלות בריתה הביסו את רוסיה בחזית המזרחית, ובכל זאת מעצמות ההסכמה ניצחו במלחמת העולם הראשונה כולה, מה שמוכיח שניצחון בחזית אחת לא בהכרח מכריע את התוצאה הסופית.

הלקח העיקרי הוא שחולשה בשדה הקרב אינה קובעת באופן אוטומטי את התוצאה הפוליטית הסופית. תשישות צבאית יכולה להוביל לקריסה פוליטית, וקריסה פוליטית יכולה לאלץ כניעה או נסיגה. במובן זה, הסוגיה המכרעת היא לא רק מי עדיין נלחם, אלא למי יש את היכולת להמשיך להילחם ולהכתיב את רצונו. ברגע שיכולת זו נעלמת, התוצאה האסטרטגית מוכרעת בפועל. זה מה שקורה כעת, וזה גם מסביר מדוע כמה מדינות במפרץ משתחוות בפני איראן, שכן הן מבינות שכל סימן לנסיגה אמריקאית משנה את מאזן הכוחות האזורי ומעודד לחץ נוסף מצד איראן.

יום ראשון, 21 ביוני 2026

דיפלומטיה של דה-לגיטימציה - חלק ג׳

5. אין פירושו של דבר שכל אחד בישראל הוא שוחר שלום, מתון או מונחה על ידי אידיאלים אוניברסליים. ישנם קיצונים וניצים שעמדותיהם נדחות בתוקף על ידי ישראלים רבים, ומתנחלים קיצוניים – בעודם קיימים ואכן צריכים לתת דין וחשבון מלא – מטופלים לעיתים קרובות בחו"ל כאילו הם כל הסיפור של האלימות היהודית. במציאות, יהודים הם אנשים נורמליים, עם מגוון רחב של דעות ותפיסות מוסריות. ובכל זאת, אחד המאפיינים המוזרים ביותר של השיח הבינלאומי הוא ההלם המופגן מכך שלא כל היהודים רואים באלו שרוצים להרוג אותם כעליונים מוסרית. התגובה לכל סוג של אסרטיביות יהודית נתפסת לעיתים קרובות כעלבון, המובע ברוח של "איך אותם יהודים מעיזים".

6. לעומת זאת, תוכנית המשכורת עבור רצח, המושרשת עמוק במדיניות הרשות הפלסטינית ומתגמלת בגלוי את אלו התוקפים ישראלים, זוכה להרבה פחות זעם בינלאומי מתמשך. אותם מאמצים דיפלומטיים המקדמים את הרשות הפלסטינית כשותפה וכנתיב לשלום כמעט ואינם מתעמתים עם מדיניות זו. למעשה, מאמצם העיקרי הוא להמעיט בערך הבעיה ולדרוש מישראל לנרמל אותה, אם לא לממן אותה. המסר שזה שולח ברור מאוד: כאשר יהודים מבצעים אלימות, זה מטופל כמשבר דיפלומטי מרכזי. כאשר אלימות מבוצעת נגד יהודים, זה מטופל כמשהו שהדיפלומטיה יכולה לחיות איתו. מיותר לציין שהרשות הפלסטינית עצמה היא דיקטטורה שמצדיקה את קיומה בין היתר באמצעות תוכנית זו, אך עובדה בסיסית זו מטופלת לעיתים רחוקות כבעיה רצינית.

7. ניסיונות עבר, שבהם ויתורים ונסיגות גררו התקפות מחודשות, הופכים את הישראלים לספקנים כלפי כל מסגרת שאינה עוסקת באכיפה, בהרתעה ובפירוק מנשק של קבוצות הקוראות בגלוי להשמדת ישראל ולרצח עם של אזרחיה, או שעשויה אפילו להסתיים בחיזוקן. התגובה הנפוצה היא הסבר שישראל היא הסיבה היחידה לכישלונות, תוך התעקשות שהצדדים האחרים הם אנשים נפלאים ושוחרי שלום שאילו רק הייתה להם ממשלה ישראלית פחות "רעה", היו מברכים את ישראל.

8. בהקשר זה, מזכר הבנות בין ארצות הברית לאיראן שמגדיל את המשאבים, הלגיטימציה או חופש הפעולה של איראן, אינו נתפס בישראל כניסיון נייטרלי לפתוח דף חדש. הוא נתפס כחלק מאותו דפוס. התחייבויות רשמיות ומילים מרגיעות מחזקות בפועל משטר שקורא בגלוי להשמדת ישראל ולרצח עם של אזרחיה, תוך בקשה מהישראלים לבטוח פעם נוספת בכך שהאכיפה וההרתעה יעבדו לטובתם הפעם.

9. ישראל אינה המקום היחיד שבו הדיפלומטיה כשלה. סודן, תימן, קונגו ומשברים אחרים מראים עד כמה המאמצים הבינלאומיים מוגבלים ולא עקביים. עם זאת, מכיוון שכל כך הרבה אנרגיה דיפלומטית מרוכזת בישראל, התוצאות של הכישלון כאן קשות הרבה יותר. בסכסוכים האחרים, הדיפלומטיה הייתה גורם אחד מני רבים. בישראל, חלק גדול מהבעיה הוא הדיפלומטיה עצמה. זה לא הופך את המאמצים האחרים לטובים, אך הופך אותם לפחות משכנעים כהגנה על המערכת הבינלאומית הנוכחית; שכן ככל שהמיקוד הדיפלומטי מרכזי ואינטנסיבי יותר, כך מתברר עד כמה התוצאות שלו עלולות להיות הרסניות.

דיפלומטיה של דה-לגיטימציה - חלק ב׳

 נקודות נוספות:

1. מקור מרכזי לחוסר אמון בישראל הוא הפער בין האופן שבו הדיפלומטיה מתארת את עצמה – תוך שימוש במילים כמו "שלום" ו"זכויות אדם" – לבין האופן שבו היא נחוות בשטח. בפועל, היא מורגשת בעיקר כלחץ המופנה כלפי ישראל, עם הרבה פחות, אם בכלל, דין וחשבון משמעותי על אלו שתוקפים אותה. במקרים רבים, ישראל מטופלת כאילו היא הגורם העיקרי לבעיה זו.

2. עבור ישראלים רבים, המבחן המעשי פשוט מאוד: אם הצעה מותירה ארגוני טרור חזקים יותר, את ישראל חלשה יותר ואת היהודים פחות בטוחים, שום כמות של שפה נאצלת לא יכולה להפוך אותה לאמינה. רק הסדרים שהופכים את המשוואה הזו הם בעלי סיכוי אמיתי להתקבל, ומותר לציין שאפילו עצם האמירה הזו בגלוי נתפסת לעיתים קרובות כסוג של כפירה.

3. יוזמות אלו גם דוחקות אלימות אחרת באזור לשוליים. פשעים של חמאס וקבוצות ערביות חמושות אחרות נגד פלסטינים, זוועות שמבצע המשטר הסורי, וטבחים, דיכוי והתעללויות דומות שמבצעת איראן, אינם זוכים לאותה רמת מיקוד מתמשכת. קמפיינים דיפלומטיים ומשפטיים נגד ישראל ניצבים על גבי מציאות זו ונתפסים במידה רבה כחלק מאותה מגמה. קיימת נכונות גוברת לסבול או אפילו לתמוך בעוינות כלפי יהודים, בין אם ברחובות, בקמפוסים או ברשת. פעולות ישראל מבודדות ונדונות ללא הרף, בעוד האכזריות של אויבי ישראל מטופלת כרקע או כתגובה מובנת כמעט. העלאת ההצעה שכל זה שייך לדפוס רחב אחד נתפסת לעיתים קרובות בזירות בינלאומיות כבלתי מתקבלת על הדעת או כקיצונית.

4. שחקנים בינלאומיים הטוענים שהם מתנגדים לאנטישמיות מתייחסים לעיתים קרובות לביטחון הקולקטיבי היהודי כאל משהו שיש לצמצם או להגביל. המסר שישראלים רבים שומעים הוא שיהודים מקובלים רק כשהם חלשים פוליטית, פגיעים צבאית ותלויים באחרים להגנתם. העלייה החדה בתקריות אנטישמיות בשנים האחרונות מחזקת את התחושה שאין מדובר במקרה, אלא בחלק מגישה רחבה יותר. ככל שהתקפות על יהודים גוברות, מופעל לחץ רב יותר על המדינה היהודית, ונעשה פחות לגיטימי להצביע על כך שהתפתחויות אלו קשורות. מיותר לציין שהתעלמות מהתקפות על יהודים בחו"ל היא רעיון רע מאוד אם ברצונך להבטיח לישראלים שהמאמץ הדיפלומטי שלך מיטיב איתם.

דיפלומטיה של דה-לגיטימציה - חלק א׳

מאז הטבח ב-7 באוקטובר, נראה כי יוזמות דיפלומטיות רבות עוסקות פחות בהשגת שלום אמיתי ויותר בעיצוב מחדש של הסכסוך בדרכים שמחלישות את ישראל ומחזקות גורמים השואפים בגלוי להשמדתה. השאלה הבסיסית לגבי דיפלומטיה היא תמיד מהן המטרות. האם מישהו יכול לטעון ברצינות שישראל אמורה להפיק יתרון ממשי מהמטרות המקודמות כיום בשם הדיפלומטיה?

מעט מאוד מאמצים גלויים מראים שהדיפלומטיה מנסה באמת לעצור את המלחמה. מה שאנו רואים במקום זאת שולח מסר ברור לאויבי ישראל: אלימות תיסבל, ואף תתוגמל, בעוד המדינה היהודית תואשם כמעט בכל התוצאות. המצב הנוכחי בלבנון הוא דוגמה טיפוסית. התקפות חיזבאללה זוכות להתעלמות, ואם מקבלים את הנרטיב הדיפלומטי, חיזבאללה מוצג כצד ה"טוב" הנלחם נגד ישראל ה"שטנית" כביכול. כאשר קבוצות חמושות מאמינות שחלק ניכר מהקהילה הבינלאומית יבין, יתרץ או אפילו יתמוך בפעולותיהן, אין להן כמעט שום תמריץ לעצור. זוהי אחת הסיבות העיקריות לכך שהמלחמה נמשכת זמן רב כל כך.

כאשר המערכת הבינלאומית מתייחסת ליהודים בעיקר כאל בעיה שיש לנהל ולא כאל בני אדם בעלי זכות שווה לביטחון ולכבוד כמו כל אחד אחר, הדבר מחייה דפוסים ישנים ומוכרים מאוד. תחושה זו מתחזקת כאשר התגובה הציבורית מתמקדת כמעט כולה בפעולות ישראל, בעוד האידיאולוגיה והמטרות של אויבי ישראל מטופלות כלא רלוונטיות. בתנאים אלה, ישראלים רבים מגיעים למסקנה שההתנגדות העמוקה אינה למדיניות ספציפית, אלא לעצם קיומה של מדינה יהודית המוכנה ומסוגלת להגן על עצמה.

דיפלומטיה שתוכל לזכות באמון הישראלי תצהיר בבירור שחייהם וביטחונם של יהודים אינם עומדים למשא ומתן, תתעמת עם הסתה ורטוריקה רצחנית באותה רצינות שבה היא בוחנת את התנהלות ישראל, ותסרב להתייחס לפגיעות יהודית כתנאי לשלום. דיפלומטיה העומדת אפילו בסטנדרט בסיסי זה היא נדירה ביותר. וכפי שקורה לעיתים קרובות בהיסטוריה היהודית, ההסבר שניתן למצב זה עוקב אחר דפוס מוכר: הוא מוצג איכשהו כאשמתם של היהודים.

יום חמישי, 18 ביוני 2026

ניתוח מזכר ההבנות בין ארה"ב לאיראן

אין לי הרבה מה להוסיף בנוגע למזכר ההבנות בין ארצות הברית לאיראן. במהותו, ההסכם נראה פחות כמו דיפלומטיה ויותר כמו כניעה של ארה"ב לאיראן.

יכולתי למנות סיבות רבות לכך שטראמפ אולי בחר בדרך זו, אך למען האמת, זה לא משנה. התוצאות הן מה שקובע, והתוצאות הללו גרועות.

ישראל אינה יכולה לקבל הסדר שנותן בפועל לשלוחיה של איראן חופש פעולה רב יותר לתקוף אינטרסים ישראליים, תוך טענה שההסכם יביא ליציבות. במציאות, סביר יותר שהסכם זה יוביל למלחמות נוספות מאשר לשלום. הוא כבר מעודד את מדינות המפרץ לשנות את עמדותיהן ולהעמיק את שיתוף הפעולה עם איראן במקום לשמור על התנגדות נחרצת.

יום שני, 15 ביוני 2026

הפרשנים מכים שוב

קשה לי שלא לגחך כשאני צופה במומחים האלו, שקופצים לכל אולפן וממלאים את הרשתות בפרשנויות מלומדות, ותוהה איך הם מצליחים לישון בשקט עם הביטחון העצמי הזה. זה באמת מדהים – לראות אותם מדברים בנחרצות תהומית על נושאים שהם פשוט לא יכולים לדעת עליהם דבר.

הרי המציאות שאנחנו רואים בשטח זועקת אחרת: האמריקאים שומרים את הקלפים קרוב לחזה ולא טורחים לחשוף את ההסכמים האמיתיים עם איראן, האיראנים בעצמם הופכים שקרים והטעיות לדרך חיים, וגם הגורמים בפקיסטן הם לא בדיוק מקור שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.

ובכל זאת, הפרשנים האלו תמיד שם, מוכנים להתייצב בפעם המאה ולהסביר לנו את הבלתי ניתן לידיעה. זה קורה למרות שהם כבר הוכיחו – שוב ושוב, במהלך המלחמה ואף הרבה לפניה – כמה הם טועים וכמה התחזיות שלהם לא פוגעות במציאות.

נדמה שבעיניהם, האמת הפכה למכשול מעצבן בדרך לניתוח מוצלח. במקום לעצור, לקחת נשימה ולהודות ביושר בסיסי שפשוט אין להם מושג מה באמת קורה מאחורי הקלעים, הם ממשיכים לייצר מציאות חלופית שנוח לעכל. הם אורזים את הבלגן האזורי המורכב הזה בתוך תבניות פשטניות, הופכים מורכבות למנטרות שחוקות, וממשיכים למכור לנו ביטחון בשעה שאין בו שום אחיזה.

יום ראשון, 14 ביוני 2026

לא משפט, אלא הצגה - חלק ג׳

נקודות נוספות:


 1. האו"ם לא תוקף רק את זהותי האישית כיהודי. על פי הארגון עצמו, יותר מ-100 עובדי או"ם, בעיקר מאונר"א, השתתפו בטבח ה-7 באוקטובר. במילים אחרות, האו"ם תרם לפחות 2% מהכוח שפלש לישראל, טבח באזרחיה, ואנס וחטף אזרחים. מדובר בפעולה צבאית משמעותית נגד ישראל.


 2. ישראל נסוגה מרצועת עזה בספטמבר 2005. עד מאי 2024, לעזה היה גבול אפקטיבי עם מצרים, שמצרים התייחסה אליו כאל נושא ביטחוני עליון בפיקוח ישיר של הנשיא. ישראל ומצרים התעמתו לעיתים קרובות בנושא זה. זה לא מנע מבית הדין הבינלאומי בהאג (ICJ) להניח, ללא כל בסיס, שהגבול הזה היה בשליטה ישראלית.


 3. גופי או"ם רבים, מאונר"א ועד העצרת הכללית, אימצו את טענת אויבי ישראל שכל האזרחים הישראלים הם כוח צבאי ולכן אינם מוגנים על ידי אמנות ז'נבה. ניתן לתאר זאת רק כ"כרטיס חופשי" להרוג ישראלים.


 4. מספר פעולות האו"ם המבוססות על הדים של טרופיות אנטישמיות מוכרות, משליטה גלובלית ועד טענות שיהודים אינם יכולים להיות קורבנות, גדול מכדי להיות צירוף מקרים.


 5. פעולות צבאיות ישראליות מטופלות כבעיה רק במובן שהאו"ם מצפה מישראל לנרמל את רצח אזרחיה שלה. הנקודה הפוליטית מאחורי השקפת האו"ם שזה אינו מקובל היא שישראל היא מדינה יהודית ולכן יש להשמידה.


 6. האו"ם לא מבקר את ישראל לא משום שביקורת כנה היא בלתי אפשרית, אלא משום שביקורת כנה תפגע בתפיסה של ישראל כ"שד". אחרי הכל, אי אפשר לבקר שד.

לא משפט, אלא הצגה - חלק ב'

נקודות נוספות:

 1. מלחמה חוקית אינה בהכרח מלחמה חכמה. אינני מאמין ב"מלחמות טובות", ואיני טוען שפעולה צבאית היא נקייה מוסרית. הנקודה שלי צרה יותר: טענות אי-החוקיות נגד ישראל הן סלקטיביות וחלשות, כי הן מניחות שלישראל לא הייתה דרך לגיטימית להגיב לאיום מתמשך. במציאות, ישראל עוברת דמוניזציה במקום להישפט ברצינות.

 2. נקודת המבט האמריקאית שונה, ואיני טוען שאני מבין אותה במלואה. המדיניות האמריקאית מעוצבת על ידי האינטרסים האסטרטגיים, המסגרת המשפטית וסדרי העדיפויות הביטחוניים שלה, לכן איני רוצה להעמיד פנים שראיית ארה"ב זהה לזו של ישראל.

 3. חילופי משטר מעולם לא היו אחת ממטרות המלחמה, ולישראל אין באמת יכולת לגרום לכך ישירות. תוצאה זו תלויה בעיקר בכוחות בתוך איראן עצמה, לא רק בפעולה צבאית ישראלית.

 4. הטענות הרציניות היחידות נגד המלחמה שראיתי הגיעו מהאוקראינים, וזה אומר משהו חשוב. זה מעיד שההתנגדויות החזקות ביותר לא הגיעו מפרשנות מוסרית מופשטת, אלא ממדינה עם ניסיון ישיר במלחמה, הישרדות, והפער בין שפה משפטית למציאות בשדה הקרב. אחרים נראו מעוניינים יותר ב"סימון מעלות מוסריות" מאשר בתוכן.

לא משפט, אלא הצגה - חלק א"

יחסה של האו"ם כלפי ישראל במלחמה מול איראן נראה פחות כשיקול משפטי נייטרלי, ויותר כהצגה שנועדה להגיע למסקנה שנקבעה מראש.

בניגוד לאופן שבו האו"ם מציג זאת, אין מדובר בעימות חד-פעמי. הסכסוך עם איראן נמשך מאז 1979, והוא הסלים ב-1982 כאשר חיזבאללה הפך למכשיר מרכזי בלוחמת השליחים של איראן.

בשלב האחרון של מלחמה מתמשכת זו, הלחץ הגיע בעיקר דרך הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (PIJ) וקבוצות דומות. אך מכיוון שמנקודת מבטה של איראן הדבר לא היה יעיל במיוחד, לרוב מתייחסים לכך כאל רעשי רקע. ובהתחשב בכך שמטרת המשטר האיראני היא השמדת המדינה היהודית, גם קמפיין זה נכשל מנקודת מבטו.

הנקודה ברורה: האו"ם מדבר כאילו הוא שופט פעולה בודדת ומבודדת, אך התייחסות אליה כאל חלק ממלחמה ארוכת שנים הייתה מחלישה את נרטיב הדמוניזציה. ברגע שההקשר הרחב הזה מושתק, נשלל מישראל מסגרת ההגנה העצמית שבה היא צריכה להישפט, וטענת אי-החוקיות נבנית למעשה מראש.

זו גם הסיבה לכך שאין זה הגיוני לצפות מישראל לבקש רשות מהאו"ם לפני פעולה. האו"ם כבר דחה טענות הגנה עצמית ישראליות פשוטות הרבה יותר, כך שאישור בהקשר מורכב בהרבה מעולם לא היה ריאלי. כל מי שטוען אחרת צריך להיות מסוגל להצביע על דוגמה אמיתית שמוכיחה את ההפך.

השוואה היסטורית שימושית היא "משפט הרופאים" בתקופת סטלין, שם נעשה שימוש בתהליך שנראה משפטי כדי לתמוך במסקנה אנטישמית שכבר הוחלט עליה. בשני המקרים, התהליך נראה רשמי על פני השטח, אך מטרתו האמיתית היא לייצר ולחזק תוצאה שנקבעה מראש.

לכן, עבור אלה הטוענים לאי-חוקיות, יש לי שאלה אחת: כמה גבוה צריך להיות מניין ההרוגים האזרחיים הישראלים לפני שהם יראו בהגנה העצמית של ישראל לגיטימית? או שאולי, רק אולי, אין מספר כזה בכלל?

יום שלישי, 9 ביוני 2026

הפער המוסרי של צרפת

האזנתי היום לשגריר צרפת בישראל בכאן רשת ב'. הוא דיבר בהרחבה על "בהירות מוסרית" וטען שצרפת מייצגת אותה, אך האופן שבו הציג את הדברים סיפר סיפור שונה לחלוטין. הוא הדגיש שוב ושוב את האינטרסים הגלובליים של צרפת ואת מעמדה ב"דרום הגלובלי", והבהיר שסדרי עדיפויות אלו קודמים לשמירה על שותפות אסטרטגית אמיתית עם ישראל.

אחד ההיבטים החושפניים ביותר היה מה שהוא בחר להדגיש ומה שהוא בחר להשמיט. הוא ציין תקיפות נגד נוצרים, אך לא נגד יהודים. קהילות יהודיות פשוט לא הופיעו ברשימת הקורבנות שלו. כשזה הגיע למצב הביטחוני, הוא תיאר את המצב בצפון ישראל ובדרום לבנון כאילו ישראל לא באמת נמצאת תחת מתקפה, תוך שהוא ממזער או מגדיר מחדש את מה שאנשים בשטח חווים כתוקפנות ישירה.

לפי ההיגיון שלו, להתקפות על אזרחים ישראלים ביהודה ושומרון אין השפעה משמעותית על רמת האלימות הכללית, ולכן הדרך ה"מוסרית" היא להמשיך לתמוך ברשות הפלסטינית, באונר"א ובגופים דומים. בפועל, הדבר מסייע לקיים מערכת שמתמרצת טרור ומנרמלת את הרעיון שניתן וצריך לסלק יהודים מאזורים שלמים. זהו טיהור אתני לכל דבר, גם אם צרפת מעדיפה תיאור מעודן יותר.

למען האמת, אני מרחם עליו: כהונתו הייתה כישלון. ממשלתו בחרה להקריב את מערכת היחסים עם ישראל שאותה היה אמור לקדם, והותירה אותו להגן על מדיניות שחותרת תחת השותפות שאותה נשלח לחזק. הפער בין הרטוריקה של בהירות מוסרית וידידות לבין המציאות של בחירותיה של צרפת, מעולם לא היה בולט כל כך.


יום שני, 8 ביוני 2026

​להפוך הגנה עצמית לפשע: הסטנדרט הכפול והמסוכן של האו"ם - חלק ב׳

 נקודות נוספות:

1. קיימות דוגמאות היסטוריות רבות לבתי משפט שהיו נגועים בדעות קדומות נגד יהודים, כמו משפטי עלילות הדם, פרשת דרייפוס והליכי אינקוויזיציה שונים. הדוגמה של האדם השחור נבחרה משום שהיא מוכרת יותר לציבור הרחב וקלה יותר לזיהוי עבור רוב הקוראים כאבסורד מוסרי מובהק, אך הלוגיקה העומדת בבסיסה זהה. החוק אינו מוחל באופן שווה, וקבוצה אחת מסומנת לענישה קולקטיבית בעוד שאויביה חומקים מביקורת. ההבדל הממשי היחיד הוא שהדוגמה של האדם השחור הפכה לבלתי קבילה חברתית, בעוד שדעות קדומות דומות נגד יהודים עדיין זוכות לסובלנות נרחבת.

 2. דפוס זה בא לידי ביטוי גם באופני הטיפול של האו"ם באחריותם של מנהיגים אינדיבידואליים. בית הדין הבינלאומי לצדק (ה-ICJ) אינו שופט יחידים, ובכל זאת הרטוריקה סביב ישראל מסמנת לעיתים קרובות את נתניהו כאילו הוא מייצג בגופו את העם היהודי כולו, ומשמשת כדי לדחוף להגשת כתב אישום נגדו בבית הדין הפלילי הבינלאומי (ה-ICC). אין זו ביקורת פוליטית רצינית. זהו היטל (פרוז'קציה) פולחני של אשמה קולקטיבית על דמות אחת, המונע כל דיון אמיתי על מדיניות או אסטרטגיה.

 3. דימוי "היהודי לדוגמה" שיש להענישו – בין אם הוא מגולם בדמותו של נתניהו ובין אם בדמות סמלית אחרת – שואב ישירות ממאות שנים של פנטזיות אנטישמיות. הוא מניח שלעם היהודי כולו יש רצון אחד, אשמה אחת, וכי השמדת דמות מייצגת אחת תסגור איכשהו את החשבון עבור כל השאר. רטוריקה מסוג זה הופכת את הדיון במדיניותה של ישראל לפולחן דתי או מיתי, במקום לדיון פוליטי. במקום לשאול אילו צעדים הם חוקיים, מידתיים ונבונים מבחינה אסטרטגית, היא מייבאת לוגיקה סמלית של הקרבה וענישה קולקטיבית, שאין לה מקום בעיסוק רציני במשפט בינלאומי או בפוליטיקה דמוקרטית.

 4. למותר לציין כי התנהלות זו מסייעת רבות לנתניהו מבחינה פוליטית – דבר שאינו לרוחי. באמצעות יצירת תמונה ברורה של עוינות עולמית כלפי ישראל, שיח זה מחזק את הנרטיב שלו בדבר מצור קיומי. הוא מקל עליו לפטור ביקורת פנימית כנאיביות או כבגידה. מובן מאליו שחלק זה של הסיפור, הסותר ישירות את המטרה המוצהרת של דמוניזציה כלפיו, כמעט ואינו נדון.

 5. מדוע כה רבים נופלים במלכודת של זבל מסית שכזה, הרבה יותר מאשר בביקורת אמיתית על ישראל, מדיניותה או הנהגתה? אינני בטוח, אך בדבר אחד אני בטוח: זה לא קורה בגלל מחסור בסיבות לביקורת אמיתית.

 6. אפילו לפי הסטנדרטים הנמוכים ממילא של האו"ם להאשמת ישראל, הארגון אף לא ניסה להעמיד פנים שיש בידיו ראיות, ובכל זאת הוסיף את ישראל לרשימת הפוגעים המיניים. נראה כי קיימת הנחת יסוד לפיה האשמה נגד ישראל מכשירה את עצמה ללא קשר לעובדות. בפועל, הדבר משמש לטשטוש ההאשמות נגד חמאס בגין פגיעות מיניות – לא רק כלפי החטופים הישראלים, אלא גם כלפי אזרחים פלסטינים. על ידי התמקדות בהאשמה מופרכת נגד ישראל, האו"ם מסיט את תשומת הלב מהמבצעים האמיתיים.

יום ראשון, 7 ביוני 2026

​להפוך הגנה עצמית לפשע: הסטנדרט הכפול והמסוכן של האו"ם - חלק א׳

אלו הטוענים כי האו"ם בסך הכל רוצה שחברותיו יצייתו למשפט הבינלאומי, מותחים את גבולות האמינות באופן דרמטי כאשר הארגון פועל נגד ישראל. האו"ם אינו מסתפק רק באי-מניעת אלימות נגד ישראל; במקרים רבים הוא תומך בה באופן פעיל או מאפשר אותה באמצעות החלטות מוטות, משלחות חקירה חד-צדדיות, סוכנויות התומכות בפועל בפעולות טרור נגד ישראל, וסירוב להתעמת עם מדינות וארגונים המפרים בגלוי את עקרונות היסוד של המשפט הבינלאומי.

הראיות לסטנדרט הכפול והסלקטיבי הזה גלויות לכל עין. אונר"א מנתבת משאבים לחמאס, אשר משתמש שוב ושוב בכספים אלו כדי לבנות מנהרות, לרכוש נשק ולממן מתקפות נגד אזרחים ישראלים. יוניפי"ל מספק כיסוי ומרחב פעולה לחיזבאללה, ומאפשר לו להתבצר לאורך גבולה הצפוני של ישראל ולצבור ארסנל עצום של טילים ורקטות. העצרת הכללית של האו"ם מאפשרת לאיראן, מדינה חברה מן המניין, לאיים בגלוי על השמדת ישראל מעל בימת העצרת.

זוהי הפרה בוטה של אותם הכללים ממש שהאו"ם טוען כי הוא מגן עליהם, ובכל זאת יש מי שעדיין מגן על העמדה הזו. הציפייה היא שישראל תתפרק מנשקה מבחינה מוסרית, פוליטית ולעיתים גם פיזית, בעוד שאויביה מורשים להתחמש מחדש, להתבצר ולאיים ברצח עם בחסות הרטוריקה של האו"ם.

במונחים מוסריים, הדבר שקול לטענה כי אדם שחור בעידן חוקי ג'ים קרואו, שידע כי המון זועם התארגן כדי לבצע בו לינץ' והחליט לקרוע את חבל התלייה שלהם, פעל בצורה בלתי מוסרית ובלתי חוקית. היפוך יוצרות זה הופך את ההגנה העצמית לפשע, בעוד התוקפן נותר חופשי לפעול ללא עונש.

ואף על פי כן, ישנם מי שעדיין מתעקשים שהאו"ם הוא שומר ניטרלי של המשפט הבינלאומי. האם מישהו בעל ידע בסיסי בעובדות הללו באמת מצפה שיתייחסו לטענה זו ברצינות? ככל הנראה, עבור אנשים רבים, התשובה היא כן.


האיחוד האירופי והמלחמה מול איראן

תגובת האיחוד האירופי למלחמה האחרונה עם איראן חשפה עד כמה הוא מיישם באופן סלקטיבי את הסטנדרטים שלו כלפי ישראל. בעוד מנהיגים אירופיים דיברו בד...