שני הפוסטים האחרונים נכתבו זמן רב לפני ניסיון המהפכה האחרון באיראן, התפתחות שרק מחזקת את הנקודות המקוריות שלי. תגובות הקהילה הבינלאומית חושפות צביעות עמוקה בשיח הגלובלי. התקשורת הבינלאומית, ב"הארה" פתאומית, מצטטת כעת חוסר במידע כסיבה להיסוס – לוקסוס שמעולם לא ניתן לפעולות ישראליות – ובכל זאת משחקת את תפקיד הספקנית כשהדבר מתאים לנרטיב. ארגונים בינלאומיים כביכול מקימים הרבה פחות רעש על זוועות מתועדות היטב ברחבי העולם מאשר על האשמות קלושות נגד ישראל. הפער זועק לשמיים.
מדינות ערביות מסוימות מגנות את ישראל בפומבי בעודן תומכות בשקט במשטר האיראני לטובת רווח אסטרטגי, מה שמבהיר את סדרי העדיפויות האמיתיים שלהן. הדינמיקות הללו בזמן אמת מוכיחות כמה מגוחך לטעון שהתגובות לישראל נובעות משיפוט מוסרי ולא מפוליטיקה, זעם סלקטיבי ומשחקי כוח.
אני מבין שהטיעון הזה עשוי להישמע כמו מה-עם-אתם (Whataboutism) או משיכת כתפיים מזלזלת כלפי סוגיות רציניות. אני מבין למה זה יכול להיראות כך במבט ראשון. לרוע המזל, המציאות מורכבת ומטרידה יותר. כשאנשים מתעקשים שההאשמות שלהם נגד ישראל מבוססות על עקרונות הומניטריים יסודיים, כמו הגנה על חיי אזרחים, איסור על ענישה קולקטיבית או שמירה על החוק הבינלאומי, היישום הסלקטיבי והבלתי עקבי שלהם לאותם עקרונות מעלה בהכרח שאלות עמוקות לגבי עומק הביטחון שלהם בצדקתם. אני לא רואה סיבה להאמין לטענותיהם, במיוחד בהתחשב בכך שהתגובה שלהם לשאלות כאלה היא בדרך כלל "איך אתה מעז".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה