הניתוח שלי על דו"ח מררי מקבל משנה תוקף ומשמעות חמורה בהרבה לנוכח פסיקת בג"ץ והתפטרות ועדת החקירה הממשלתית. המהלכים האחרונים חושפים מנגנון מתוחכם של חסינות עצמית, שבו הגוף הנבדק מצליח לסכל את הביקורת עליו בגיבוי שיפוטי.
פסיקת בג"ץ, שהעניקה ליועצת המשפטית לממשלה סמכות וטו על גבולות הגזרה של ועדת דרורי, היא אנומליה דמוקרטית. מדובר במצב שבו מי שאמורה לעמוד במוקד החקירה, בשל מחדלי הפיקוח והדיווח הכוזב שהופיעו בדו״ח, היא זו שקובעת מה מותר לחקור. הדרישה שלה למנוע בדיקה של תיקים "חיים" אינה הגנה על שלטון החוק, אלא יצירת שטח סטרילי שמונע חשיפה של השימוש הבלתי חוקי ברוגלות במקרים הרגישים ביותר.
התפטרות חברי הוועדה היא הוכחה בוטה לצדקתי. הם הבינו שבתנאים שהכתיבה היועמ"שית, בחסות בג"ץ, הוועדה הפכה למיצג שווא חסר שיניים. לא ניתן לקיים חקירה אמיתית כשהנחקר מגדיר לחוקר אילו ראיות מותר לו לראות ואילו תיקים הם מחוץ לתחום.
כשאני בוחן את נאום היועמ"שית בבית השמש מול קריסת הוועדה, התמונה מתבהרת: מדובר בהסחת דעת מגוחכת. היא קוראת לממשלה לקדם חקיקה ומציגה את עצמה כמי שדואגת למלחמה בפשיעה, בזמן שהיא עצמה בלמה כל ניסיון לחקיקה שלא העניק לה סמכות לעקוב אחר נבחרי ציבור. זהו אולטימטום פוליטי במסווה משפטי - המשטרה לא תקבל כלים נגד ארגוני פשיעה אלא אם אני אקבל גישה לחדרי המדרגות של הדרג הפוליטי.
לסיכום, אני רואה כאן סגירת מעגל הרמטית. דו"ח מררי סיפק את התירוצים הטכניים ("החוק לא עודכן", "דיווחים עצמיים"), בג"ץ סיפק את המטרייה המשפטית שמנעה חקירה חיצונית, והיועמ"שית משתמשת בוואקום שנוצר כדי להמשיך ולהחזיק בסמכויות ללא פיקוח. התוצאה היא פגיעה אנושה במשילות וביכולת של הציבור לדעת עד כמה עמוק חדרה הפרת החוק אל תוך מערכות אכיפת החוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה