החלק העצוב ביותר הוא שאף ארגון זכויות אדם בינלאומי גדול לא מעז להטיל ספק רציני בנתוני הנפגעים של חמאס. הם מתייחסים להסתמכות הכבדה על מידע חד-צדדי מארגון טרור כדבר נטול בעיות. האשמות נגד יהודים נחשבות לנכונות כברירת מחדל, וכאשר הן מתבררות כשקריות, הפגמים הללו הופכים להערות שוליים בלבד במקום לדגלים אדומים המעידים על חוסר מהימנות המקור.
לא ציפיתי לכלום מהאו"ם או מהאיחוד האירופי, שהתחייבו מזמן למקסימום האשמות נגד ישראל לקול תשואות התקשורת העולמית. אך קיוויתי שארגוני זכויות אדם יעמדו במשימות המוצהרות שלהם ויתייחסו ליהודים כבני אדם מלאים הראויים לבדיקה שוויונית. לצערי, טעיתי.
ארגונים לא-ממשלתיים חטפו למעשה את הסיסמה העוצמתית של תנועת "Me Too" – "אנחנו מאמינות לכן", שבמקור הייתה קריאת תמיכה בנשים קורבנות תקיפה מינית. כעת הם מחילים אותה ללא בושה על תעמולני חמאס, ומקבלים באופן עיוור כל טענה לא מאומתת, המצאת זוועות ונרטיב מעוות מעזה ללא בדיקה או ראיות.
זה מגוחך במיוחד, בהתחשב בכך שחמאס ובעלי בריתו השתמשו בעצמם בהתעללות מינית כנשק. האירוניה המרה הזו נעלמת מעיני הארגונים שבוחרים להאמין למי שמבצע פשעים נגד נשים בזמן שהם משתמשים ברטוריקה שנועדה להגן עליהן.
ההתנהלות הזו מסמנת את קץ העידן של אובייקטיביות בארגוני זכויות האדם. כאשר האמון ניתן אוטומטית לצד אחד ונשלל מהצד השני ללא קשר לעובדות בשטח, הארגונים הללו מפסיקים להיות מגיני זכויות אדם והופכים לשחקנים פוליטיים לכל דבר.
התוצאה היא שחיקה מוחלטת של המושגים "עדות" ו"ראיה". אם כל מה שחמאס אומר מתקבל כאמת מוחלטת, אין עוד צורך בחקירה או בבדיקה, והמושג "זכויות אדם" הופך לכלי ניגוח סלקטיבי נגד מדינה אחת בלבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה