כיום, גישה זו רואה בכל ישראלי או יהודי בחו"ל כאחראי למדיניות בעזה - אפילו כזו המומצאת מתוך הנרטיב של המאשים. היא מתייחסת לעם שלם כאל מקשה אחת הראויה לעונש קולקטיבי, תוך התעלמות ממעשים של אינדיבידואלים, מביקורת פנימית או מהקשר.
צווי כנסייה שרפו את התלמוד ומחקו את ההיסטוריה היהודית. ההדים המודרניים לכך כוללים מזעור של השואה על ידי השוואת רצח העם הנאצי לנכבה, או הכחשת קשר בן 3,000 שנה של יהודים ליהודה, תוך המצאת טענות פלסטיניות עתיקות הקודמות לגלות רומא. באופן אירוני, הדבר לרוב מכחיש גם את ההיסטוריה של המאשים עצמו.
שנאה מתקופת מסעי הצלב, שנמכרה אז כ"קנאות דתית טהורה", מתחזה כיום ל"התנגדות אנטי-קולוניאלית" או ל"צדק פרו-פלסטיני". התקפות על בתי כנסת, אלימות בקמפוסים וקריאות לגירוש יהודים מתקבלות כניצחונות מוסריים נגד "הדיכוי הציוני" - מה שמרמז כי כל זוועה נגד יהודים היא מוצדקת, ללא קשר לטענותיו של המאשים.
האיסורים של ימי הביניים על עדות יהודית, בתי כנסת וקולות יהודיים משתקפים כיום בקודים של חופש הביטוי בקמפוסים, בחסימות ברשתות החברתיות ובכללים של "אין כניסה לציונים". אלו מתייגים הגנה עצמית יהודית או הקשר היסטורי כנאום שטנה, ובכך משתיקים את הקורבנות בעודם מגבירים את קולם של המאשימים.
לא מדובר ברעיונות חדשים. אלו הן דעות קדומות ישנות באריזה ויראלית וטרייה, המתפשטות מהר יותר באינטרנט ובאקדמיה - חזרה לעידן ימי הביניים במסווה של קדמה.
יתר על כן, האקטיביזם הפרו-פלסטיני מקביל גם לפטרנליזם של ימי הביניים כלפי ילידים, שבו גורמים חיצוניים מהמערב טוענים כי הם יודעים טוב יותר מהמקומיים מה הם באמת רוצים.
אקטיביסטים וארגונים לא-ממשלתיים מערביים מניחים כי הפלסטינים מעדיפים פרגמטיזם, סיוע כלכלי או הסכמי שלום כמו הסכמי אברהם. במציאות, דרישות מקסימליסטיות כמו "מהנהר ועד לים" פופולריות בהרבה בקרב הפלסטינים. הדבר מהדהד את כוחות הצלבנים והרקונקיסטה שכפו ישועה על המוסלמים באמצעות המרות דת בכפייה, והתייחסו אליהם כאל נחותים וטועים הזקוקים להדרכה של אליטה, על אף התנגדות מקומית.
תפיסת העולם של "האידיאולוגיה כאמת המוחלטת", המצפה מהמציאות להתיישר לפיה, משקפת מילינאריזם (אמונות קץ הימים) בדומה לחזונותיו של יואכים מפיורה על עידן חדש שנקבע בידי שמיים. המחאות הפרו-פלסטיניות משליכות נרטיבים של צדק אוטופי המדחיקים פלסטינים בעלי דעות שונות, מתוך הנחה שהמסגרת שלהם תעצב מחדש את המזרח התיכון – בדומה לבולה האפיפיורית Unam Sanctam (1302) שדרשה כניעה אוניברסלית לדוקטרינה חסינת טעויות.
דינמיקה זו מנכסת את המטרה. אקטיביסטים מרוחקים מחרישים את קולם של תושבי עזה ויהודה ושומרון, ומעתיקים את העדפותיהם שלהם (כמו הגנה על אזרחים על פני לוחמנות מיליטנטית) אל המקומיים. הם טוענים כי הם מדברים בשם הפלסטינים תוך התעלמות מהרצון העצמי שלהם, בדיוק כפי שאירופאים בימי הביניים הניחו עליונות על פני הכופרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה