אלו הטוענים כי האו"ם בסך הכל רוצה שחברותיו יצייתו למשפט הבינלאומי, מותחים את גבולות האמינות באופן דרמטי כאשר הארגון פועל נגד ישראל. האו"ם אינו מסתפק רק באי-מניעת אלימות נגד ישראל; במקרים רבים הוא תומך בה באופן פעיל או מאפשר אותה באמצעות החלטות מוטות, משלחות חקירה חד-צדדיות, סוכנויות התומכות בפועל בפעולות טרור נגד ישראל, וסירוב להתעמת עם מדינות וארגונים המפרים בגלוי את עקרונות היסוד של המשפט הבינלאומי.
הראיות לסטנדרט הכפול והסלקטיבי הזה גלויות לכל עין. אונר"א מנתבת משאבים לחמאס, אשר משתמש שוב ושוב בכספים אלו כדי לבנות מנהרות, לרכוש נשק ולממן מתקפות נגד אזרחים ישראלים. יוניפי"ל מספק כיסוי ומרחב פעולה לחיזבאללה, ומאפשר לו להתבצר לאורך גבולה הצפוני של ישראל ולצבור ארסנל עצום של טילים ורקטות. העצרת הכללית של האו"ם מאפשרת לאיראן, מדינה חברה מן המניין, לאיים בגלוי על השמדת ישראל מעל בימת העצרת.
זוהי הפרה בוטה של אותם הכללים ממש שהאו"ם טוען כי הוא מגן עליהם, ובכל זאת יש מי שעדיין מגן על העמדה הזו. הציפייה היא שישראל תתפרק מנשקה מבחינה מוסרית, פוליטית ולעיתים גם פיזית, בעוד שאויביה מורשים להתחמש מחדש, להתבצר ולאיים ברצח עם בחסות הרטוריקה של האו"ם.
במונחים מוסריים, הדבר שקול לטענה כי אדם שחור בעידן חוקי ג'ים קרואו, שידע כי המון זועם התארגן כדי לבצע בו לינץ' והחליט לקרוע את חבל התלייה שלהם, פעל בצורה בלתי מוסרית ובלתי חוקית. היפוך יוצרות זה הופך את ההגנה העצמית לפשע, בעוד התוקפן נותר חופשי לפעול ללא עונש.
ואף על פי כן, ישנם מי שעדיין מתעקשים שהאו"ם הוא שומר ניטרלי של המשפט הבינלאומי. האם מישהו בעל ידע בסיסי בעובדות הללו באמת מצפה שיתייחסו לטענה זו ברצינות? ככל הנראה, עבור אנשים רבים, התשובה היא כן.
נקודות נוספות:
1. קיימות דוגמאות היסטוריות רבות לבתי משפט שהיו נגועים בדעות קדומות נגד יהודים, כמו משפטי עלילות הדם, פרשת דרייפוס והליכי אינקוויזיציה שונים. הדוגמה של האדם השחור נבחרה משום שהיא מוכרת יותר לציבור הרחב וקלה יותר לזיהוי עבור רוב הקוראים כאבסורד מוסרי מובהק, אך הלוגיקה העומדת בבסיסה זהה. החוק אינו מוחל באופן שווה, וקבוצה אחת מסומנת לענישה קולקטיבית בעוד שאויביה חומקים מביקורת. ההבדל הממשי היחיד הוא שהדוגמה של האדם השחור הפכה לבלתי קבילה חברתית, בעוד שדעות קדומות דומות נגד יהודים עדיין זוכות לסובלנות נרחבת.
2. דפוס זה בא לידי ביטוי גם באופני הטיפול של האו"ם באחריותם של מנהיגים אינדיבידואליים. בית הדין הבינלאומי לצדק (ה-ICJ) אינו שופט יחידים, ובכל זאת הרטוריקה סביב ישראל מסמנת לעיתים קרובות את נתניהו כאילו הוא מייצג בגופו את העם היהודי כולו, ומשמשת כדי לדחוף להגשת כתב אישום נגדו בבית הדין הפלילי הבינלאומי (ה-ICC). אין זו ביקורת פוליטית רצינית. זהו היטל (פרוז'קציה) פולחני של אשמה קולקטיבית על דמות אחת, המונע כל דיון אמיתי על מדיניות או אסטרטגיה.
3. דימוי "היהודי לדוגמה" שיש להענישו – בין אם הוא מגולם בדמותו של נתניהו ובין אם בדמות סמלית אחרת – שואב ישירות ממאות שנים של פנטזיות אנטישמיות. הוא מניח שלעם היהודי כולו יש רצון אחד, אשמה אחת, וכי השמדת דמות מייצגת אחת תסגור איכשהו את החשבון עבור כל השאר. רטוריקה מסוג זה הופכת את הדיון במדיניותה של ישראל לפולחן דתי או מיתי, במקום לדיון פוליטי. במקום לשאול אילו צעדים הם חוקיים, מידתיים ונבונים מבחינה אסטרטגית, היא מייבאת לוגיקה סמלית של הקרבה וענישה קולקטיבית, שאין לה מקום בעיסוק רציני במשפט בינלאומי או בפוליטיקה דמוקרטית.
4. למותר לציין כי התנהלות זו מסייעת רבות לנתניהו מבחינה פוליטית – דבר שאינו לרוחי. באמצעות יצירת תמונה ברורה של עוינות עולמית כלפי ישראל, שיח זה מחזק את הנרטיב שלו בדבר מצור קיומי. הוא מקל עליו לפטור ביקורת פנימית כנאיביות או כבגידה. מובן מאליו שחלק זה של הסיפור, הסותר ישירות את המטרה המוצהרת של דמוניזציה כלפיו, כמעט ואינו נדון.
5. מדוע כה רבים נופלים במלכודת של זבל מסית שכזה, הרבה יותר מאשר בביקורת אמיתית על ישראל, מדיניותה או הנהגתה? אינני בטוח, אך בדבר אחד אני בטוח: זה לא קורה בגלל מחסור בסיבות לביקורת אמיתית.
6. אפילו לפי הסטנדרטים הנמוכים ממילא של האו"ם להאשמת ישראל, הארגון אף לא ניסה להעמיד פנים שיש בידיו ראיות, ובכל זאת הוסיף את ישראל לרשימת הפוגעים המיניים. נראה כי קיימת הנחת יסוד לפיה האשמה נגד ישראל מכשירה את עצמה ללא קשר לעובדות. בפועל, הדבר משמש לטשטוש ההאשמות נגד חמאס בגין פגיעות מיניות – לא רק כלפי החטופים הישראלים, אלא גם כלפי אזרחים פלסטינים. על ידי התמקדות בהאשמה מופרכת נגד ישראל, האו"ם מסיט את תשומת הלב מהמבצעים האמיתיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה