וונצואלה וסומילילנד

המתקפה האמריקאית בוונצואלה ב-3 בינואר 2026, שכללה תקיפות אוויריות וחטיפת מדורו, מדגישה את חזרתה של מלחמה קרה גושית שמסכנת מדינות כמו ישראל. ההכרה הישראלית בסומילילנד בדצמבר 2025 קשורה לכך כחלק מחזית אסטרטגית משותפת, אך מגבירה מתחים גלובליים.

האירועים מחלקים את העולם לגושים: ארה"ב נגד רוסיה וסין, שתומכות במדורו ובסומליה. וונצואלה גינתה את ההכרה בסומילילנד כ"תוקפנות קולוניאלית", ומקשרת זאת להפרעות ריבונות.

ישראל מכירה בסומילילנד ראשונה כדי לבנות השפעה במזרח אפריקה, נגד חות'ים ואיראן. ארה"ב מגנה על המהלך, אך זה יוצר חזית משותפת מול תורכיה וסומליה, ומצמצם תמרון ישראלי.

זהו המשך ישיר לבעיה המרכזית שלנו בעזה, התערבות חיצונית גוברת של גורמים איראניים ופרוקסיים דרך צירים כמו וונצואלה, ששימשו כצינורות כספים ונשק לחמאס ולג'יהאד האסלאמי. חטיפת מדורו על ידי ארה"ב חושפת את הפגיעות של רשת זו ומאיימת להחמיר את הלחץ בעזה, שם התערבות כזו כבר האריכה את הסכסוך ומערערת כל ניסיון לייצוב. במקביל, קשה לדעת איך ההסלמה הגלובלית תשפיע על ההפגנות באיראן, שמתפשטות כעת בעוצמה נגד המשטר בגלל אינפלציה, משבר כלכלי ודיכוי פוליטי.

הקשר להכרה בסומילילנד מוסיף שכבה נוספת: המהלך הישראלי, שנתמך על ידי ארה"ב, נתפס באיראן ובציר ההתנגדות כ"תוקפנות קולוניאלית" שמקרבת את המזרח התיכון לאפריקה, ומחזק את הנרטיב הגושי של מלחמה קרה. אם ההפגנות באיראן ידוכאו, המשטר עלול להסיט תשומת לב דרך התקפות עקיפות בעזה או בים סוף; אם יתמוטטו, זה עשוי לפתוח חלון הזדמנויות אסטרטגי לישראל, אך עם סיכון להתפרעויות כאוטיות שישפיעו על כל האזור. בסופו של דבר, אי הוודאות הזו היא בדיוק מה שהופך את מלחמה הקרה הזו למסוכנת במיוחד עבורנו.

הנרקסיזם מכה שנית

אחד הדברים העצובים בקריאה של "פרו פלסטינים" היא שהאנשים הללו מרוכזים בעצמם לחלוטין. זה נשמע מוזר בהתחשב בכך שהאנשים הללו פועלים למען מטרה הגדולה מהם, אבל כל שיחה של יותר ממשפט או שניים מסתכמת באחד מהשניים, או בצרחות היסטוריות שישראל היא מקור הרוע בעולם או בהאשמה למה אני לא מבין שמניעים שלהם טהורים ולא מהלל אותם על תמיכתם במאמצי חמאס (שהם כמובן בטוחים שאינם עוזרים לחמאס). השאלה מה התוצאות של הפעילות נדחית בבוז, אחרי הכל, הם טוענים שאם הם התכוונו לטוב, הרי לא ייתכן שטעו, גישה נקריסיסטית המתעלמת מקיומם של אחרים, למשל חמאס, שחושבים אחרת.

כמעט למותר לציין שזה לא מאפיין הכרחי של תמיכה בפלסטינים, למעשה האנשים הללו בעיקר מרמים את עצמם כשהם טוענים לתמיכה כזאת. זאת כמובן הסיבה למה הם שונאים, אפילו יותר מאשר את ישראל, את המעטים שהפלסטינים באמת מעניינים אותם. הגם שהאחרונים מחזיקים לעתים בעמדות לא חיוביות לרוב כלפי ישראל, הם לפחות בעלי השקפה כלשהי שלא מתבטאת רק בהתפעלות עצמית אינסופית.

למה שנאה היא כל כך בעייתית? התקציב כמשל

אני האזנתי לאחד ביום על התקציב ובעוד אני ממש לא מתלהב בלשון המעטה מהתקציב, הפרק הצליח להרגיז אותי. הכתבים פשוט התרכזו במה שמבטא את שנאתם לממשלה, למשל הם התעלמו מכך שהרוב המוחלט של הכספים הקואליציוניים הוא בתקציב של המשרד לביטחון לאומי ולכן הציגו את העלייה פעמיים. באופן מביך, הדיון החשוב ביותר, על תחזית הצמיחה, פשוט נעלם, אליבא דאחד ביום מתברר שסוכניות הדירוג לא מתעניינות בו.

סוף סוף הבנתי למה הונגריה כל כך מרתקת את השמאל

האזנתי לפרק של חוץ לארץ (של הארץ) על הונגריה וסוף סוף נפל לי האסימון. העיתון שונא שנאת מוות את משטרו של אורבן מכיוון שאורבן מראה שהשיטות בהן השמאל נאחז בקרנות המזבח לא רשומות על שמו של השמאל. התיאור של הונגריה מתאים מאוד למצב בישראל בזמן ממשלת בנט-לפיד, תקשורת מגויסת, בתי משפט צייתנים, ניסיונות להגביל גורמי חוץ לא רצויים ועוד. הונגריה משקפת את פסגת השאיפות של כתבי העיתון למעט בעיה קטנה, השליט איננו מהצד הנכון ולכן ראוי רק לשטנה. התיאור של המצב בהונגריה לא היה מדויק, אבל כידוע, זה פחות חשוב, החשוב הוא איך רואים זאת. על מנת להסיר ספק, אינני נמנה על מעריצי אורבן בשלטון המעטה, עוד הוכחה לכך שהעובדה שמשקרים על מישהו לא הופך אותו לקדוש.

למה רק אלימות יהודים היא בעיה מדינית?

מכיוון שרוב העולם מחזיק בדעה גזענית ביותר כלפי הפלסטינים, לפיה הרצון שלהם לרצוח יהודים הוא נורמלי. הדבר נכון גם לגבי יותר מדי יהודים, הגם שהם יכולים לפחות לטעון להגנתם שמדובר בבני עמם ולכן יותר חשוב להם, גם אם הערבים רצחניים יותר בממוצע. אסור להתבלבל, הגזענות הזאת איננה נהפכת פחות מגונה מכיוון שהיא הנורמה העולמית, היא משתלבת מצוין עם האנטישימיות שנהיית נפוצה יותר. הפלסטינים אמנם מנצלים את האידיוטים השימושיים הללו אבל לא מעריכים אותם, הם יודעים היטב שמדובר בגזענות, גם אם לכאורה לטובתם.

העובדה שאלימות של יהודים היא תופעה קיימת, לא אומרת שהיא שקולה לזו של ערבים. השימוש הנרחב בה בשביל להצדיק רצח יהודים הוא נתעב. הההתעסקות הבלתי נתפסת בתקשורת העולמית בכמה יהודים מטונפים בעודה מתעלמת באופן בוטה מניסיונות רצח של יהודים הנפוצים הרבה יותר אינה יכולה להיות מוסברת בסיבות אובייקטיביות, היא חלק מקמפיין. משום מה רואים הרבה פחות דרישות מהרשות הפלסטינית לעשות משהו לעצור תקיפות של יהודים, במקרה הטוב, הדיווחים על כך הם עוינים ביותר ומציגים את הדרישה הזאת כאפרטהייד, כניסיון לטיהור אתני, להשמדת עם וכיוצ״ב מילים טובות.

היהודים הללו צריכים להישלח לכלא, אבל חשוב שלא ניתן לעניין הזה להטעות אותנו, בעיני רוב אלו בעולם שמתעניינים לכאורה בהם, הבעיה איננה הם אלא העובדה שהיהודים מסרבים להישחט בשקט ומעזים לחשוב שיש להם זכות לחיות בעולם. עבור אנשים אלו, המחבלים היהודים אינם אלא תירוץ המאפשר להעמיד פנים שמדובר בבעית זכויות אדם ולא בניסיון להצדיק רצח עם כזכות טבעית לכאורה של הפלסטינים.

האם יש באמת קיצונים משני הצדדים בפוליטיקה הישראלית?

אני הפכתי הרבה פחות אופטימי בתשע השנים האחרונות, מתוך שלושת הסיכונים שציינתי אז, השלישי התממש במידה רבה וגם הראשון התקדם בצורה לא זניחה כלל.

יש קיצוניים בהרבה יותר משני צדדים. אני מודע לכך שרוב האנשים לא שמים לב לכך, במיוחד כאשר מדובר בצד שלהם. אני נתקלתי במספר מדאיג של שמאלנים שבאמת ובתמים חושבים שצריך לירות בנתניהו ויצא לי להכיר מישהו שבאופן עקבי הלך מכות עם השוטרים. אני מודע לכך שרוב האנשים צפו בגרסה המקוצרת של דברי יאיר גולן שאכן הוצאה מהקשרה, אבל למרבה הצער, ההוצאה מההקשר דווקא שיפרה את דבריו של גולן שאפשר להגדירם כתוכנית סדורה למדי להקמת דיקטטורה.

גם המאמץ של הבירוקרטיה לשמור על שליטה מלאה ולדחוק את הציבור לעמדת נשלט, מאמץ שלאחרונה התפוצץ בפרשת שדה תימן, מהווה איום על הדמוקרטיה. זה לא משעשע בכלל, במיוחד שאפילו הניסיונות להסתיר זאת הסתיימו. 

עם זאת, למרות ריבוי האיומים, אני מוטרד דווקא מהימין. אין הבדל גדול בין השאיפה לדיקטטורה של יאיר גולן לבין זו של משה פייגלין. ההבדל הוא שגולן הוא ללא גייסות והשאיפה שלו להקים דיקטטורה (למען הצלת הדמוקרטיה כמובן) היא יותר פתטית מאשר מסוכנת. גם אם פייגלין לא יצליח להקים דיקטטורה כמו שהוא שואף (ואני די משוכנע בכך), עדיין סיכוייו להרע את מצב הדמוקרטיה גבוהים הרבה יותר. בעיה חמורה אפילו יותר היא שהימין הוא בשלטון ועושה מעט מאוד בשביל למנוע את ההתדרדרות הזאת, דבר שבהחלט תורם לחשש שאני שותף לו מהשאיפות הסמויות של הפוליטיקאים באזור החיוג הזה, במיוחד שאני לא סומך על המשטרה כבר ממזמן.

לצבוט את המלכה

התנהגותה של הפרקליטות מזכירה את הסיפור הידוע על הליצן שצובט את המלך, המלך טוען שזה הדבר הגרוע ביותר שיכול היה לבצע ואילו הליצן טוען שהוא צריך להודות לו שלא צבט את המלכה.

בעוד פתיחת החקירה עצמה הייתה סבירה, לא ברור כלל למה היה צורך במעצר פומבי. במקום להודות בטעות הזאת, חוסר המוכנות הביא להדלפת סרטון מזויף ולהסתבכות בשקרים על מנת לטייח זאת. בינתיים מתברר שאף אחד לא לקח ברצינות את החקירה, המחבל הנפגע שוחרר לעזה. לא ברור איך מישהו יכול להגן על עמדה כזאת שמזיקה למאמצים שלכאורה הוא תומך בהם.

המצב בו היועהמ"שית מנסה בכוח להישאר אחראית על החקירה שלפי כל הסימנים כשלה בה וזוכה לתמיכה של האנשים שצועקים שצריך להדיח את נתניהו כי כשל ב-7 באוקטובר מוכיחה כמה מעט העמדה שלהם באמת מסתמכת על לקיחת אחריות.